כז' בטבת
אין כמו לגלות ספר חדש, עולם חדש של מילים, נופים ודמויות חדשות. והכי טוב, זה לגלות אותו בדיוק ברגע הנכון, בנקודה בחיים שבו זקוקים לו. בשבילי, בנקודה הזו בזמן, זה היה הספר על משפחת המומינים. שניים ביחד: 'הסיפור על מגבעת המכשף' ו'חורף קסום'. כן, הכרתי אותם מילדותי אבל לא באמת, לא כמו שעכשיו הם נגלו לי. מבין השניים בחרתי להתחיל בשני דווקא, והיאח הידד, נהיה לי חורף קסום משלי. מומינטרול מתעורר פתאום, בשעה שכל המשפחה ישנה בשלווה את שנת החורף שלה. הוא לא מצליח להירדם ויוצא למסע שלו, ובזכותו גם אני, יוצאת למסע שלי.
'כל החיות קושרות סרט לזנבן' זהו שירו של סנופקין, ואני החלטתי לקשור סרט לזנבי, החלטתי להתעורר גם אני ולצאת. כמו הרבה פעמים בחיי קודם, היתה זו סופרת שנתנה לי מפתח חשוב אל החופש והצמיחה שלי. טוּבֶה ינסון, אישה מיוחדת באמת, האישה שיצרה, כתבה וציירה את משפחת המומינים. איזה פלא. פלאים.
בעוד שבועיים וחצי אני יוצאת למסע, כמו מומינטרול אני יוצאת מאיזור הנוחות שלי, מחיק הדברים המוכרים אל עולם אחר וזר לגמרי. שלא כמוהו, אני לא יוצאת אל החורף כי אם אל הקיץ: חודש בדרום הודו. עכשיו זמן הסידורים וההכנות, זמן ההתרגשות המעורבת בפחד. אני בטח לא אהיה כאן בבלוג כל כך, וכשאחזור, יהיה לי המון מה לספר.
22 בינואר 2012 בשעה 20:54 |
מחכים לך ולסיפורים! סעי אל ארצות החום עם מומינים בתרמיל וזרעי האשכוליות.
22 בינואר 2012 בשעה 20:55 |
א. מסעיר! נסיעה טובה לך! אל תחשבי עלינו בכלל בכלל.
ב. בילדותי כל כך הוקסמתי מהחורף הבודד של מומינטרול (ובמיוחד מהטרול שנתלה על הנברשת), ומשאר הספרים בסדרה, שעכשיו אני כמעט חוששת להכיר אותו לילדים. אבל זה יגיע מתישהו.
ג. הידעת? בהלסינקי ליד הנמל עומד לו מוזיאון המומינים, ופעם רכשתי בו מברשת שיניים. שהלכה לי לאיבוד.
22 בינואר 2012 בשעה 21:05 |
מיכל דרך צלחה,
מבטיח להתגעגע לסלט
למחשבות ולמי שהסליטה
אותו, בתנאי שלא תתגעגעי
אלינו (ואיך שאני מפעיל את כל
שיטות הלחץ והסחיטה הפולניות
ללא קורטוב של שמץ בושה)
22 בינואר 2012 בשעה 21:57 |
חברים,
אני מבטיחה להתגעגע,
לזרוע אשכוליות,
ולחיות הכי סלט שאוכל.
ת ו ד ה,
תמיכתכם חשובה מאוד.
22 בינואר 2012 בשעה 23:17 |
כבר רואים את העקבות האמיצים בשלג…
23 בינואר 2012 בשעה 0:40 |
"סעי בשלום ושובי בשלום" כך סבתא צביה היתה מברכת אותנו כאשר נסענו לחו"ל וכך כנראה היתה מברכת אותך. שמחה בשבילך, וכמובן שכדרכי גם אדאג. ראיתי את הסדרה בטלויזיה יחד עם אילי ואת מהזה דומה למאי החצופה מהמומינים.
23 בינואר 2012 בשעה 7:48 |
הו,
גם אם וגם אחות,
ביחד!
אהובותי, אני שמחה כל כך,
ואתן רואות ויודעות,
מבטיחה לא להדאיג
ולא ללבוש סוודר.
ת ו ד ה,
ונשיקות.
23 בינואר 2012 בשעה 8:00 |
סעי בשלום ,מחכה כבר לסלט של שובך
23 בינואר 2012 בשעה 8:53 |
מיכלי, קודם כל פוסט נפלא. אני מתה על טובה ינסן. מוזר, כשחלפתי עם העכבר על תמונתה אצלך אתמול (אני קודם מרפרפת ואז נעצרת) חשבתי לרגע שזו את, ואז אמרתי לעצמי שלא יתכן, את הרבה יותר צעירה. אבל אולי ישנו איזה קשר קדום עלום ביניכן..
ואני כל כך מקנאה שאת נוסעת. גם אצלי התעוררה לאחרונה תשוקת הנסיעה לשם. וכנראה שאת בצומת נסיעה טובה. תהי חסרה:) שלחי מדי פעם תמונה או סימן בפייס, אם יבוא לך.
23 בינואר 2012 בשעה 10:45 |
נורית,
אני מבטיחה שיהיה סלט הודי למשעי!
ת ו ד ה.
איריסיה,
זה מאוד מרגש שאת מוצאת דמיון,
כי באמת הרגשתי איזה חיבור אליה.
מה שבטוח זה שמי הקטנה היא אני,
אפילו אמא שלי אומרת…
מבטיחה לדווח כמה שאוכל,
בזמן אמת ואחר כך בנחת.
ת ו ד ה.
23 בינואר 2012 בשעה 15:07 |
אני אישית ברחתי מהודו אחרי שבוע וגם את עמק החיות המוזרות לא ממש אהבתי.
מה שמשותף לשניהם היא ההרגשה שנכנסת באמצע לסיפור שאתה לא ממש שייך אליו.
אם את מרגישה שייכת אז בוודאי שתהני יותר ממני. דרך צלחה.
23 בינואר 2012 בשעה 15:24 |
גדול!
וגם נוטע בי תקווה,
שכן אם אהבתי עד כלות את החיות המוזרות,
האם זה אומר שיהיה לי טוב גם בהודו?
הלוואי והלוואי והלוואי.
ת ו ד ה.
24 בינואר 2012 בשעה 14:30 |
מיכל יקרה,
גיליתי את המומינים רק בשנים האחרונות, כשקראתי אותם בקול לילדי. בעיניי ינסון היא משוררת של הטבע. אני קורא כעת את "מגבעת המכשף" לבני האמצעי (8.5), אבל בפרודיית פשע שאני מאלתר ובו נקרא העמק "עמק החיות העבריניות". זה לא מי יודע מה חינוכי אבל נורא מצחיק אותו. סנופקין הופך בגרסא הזאת לסוג של טוני סופרנו לייט.
ובהצלחה בהודו. אם תוכלי להביא משם Wild Turkey הרי זה משובח.
24 בינואר 2012 בשעה 14:56 |
אוי שועי, זה מאוד מתאים בדיוק,
כי הרי ההודים, הם יודעים מתי פורים.
ואת הוויסקי אבריח לך בשמחה.
ועוד דבר שועי,
סנופקין ? סופראנו ? לא לא לא לא.
לא. (טוב. זה בטח מצחיק כשאתה עושה את זה)
24 בינואר 2012 בשעה 20:26 |
הצדק עם איריסיה, אני חושש. באמת יש ביניכן איזה דמיון (-:
24 בינואר 2012 בשעה 20:38 |
טוב, בסדר,
אני מבטיחה שבאביב אצטלם ככה גם,
עם זר על הראש!
25 בינואר 2012 בשעה 8:25 |
הזכרת לי כמה מרגש זה למצוא מכתב בדואר,
לדמין להתגעגע ולשמוח בשמחתך ♥
25 בינואר 2012 בשעה 8:53 |
הו איה,
זה גם מרגש לדעת.
ואני מבטיחה לכתוב,
אולי לא ממש בזמן אמת, כלומר אני אכתוב כל הזמן,
והמכתבים כנראה יגיעו ביחד איתי.
ת ו ד ה.