יש דברים שכבר אף פעם לא אעשה ולא אהיה. חלקם מצערים אותי וחלקם גורמים לי רק לחייך. לא אהיה בת עשרים וקצת, עם ראסטות ועגיל בגבה. וזה לא שאני ממש רוצה, אבל אני מאוד מתפעלת מהן, מהנשים הצעירות האלה שכבר יושבות טוב בתוך עצמן, שיודעות דברים שלקח לי עשרות שנים לגלות, שיש להן חברים כמותן. ועוד דבר מקסים בעיני: הן טבעוניות. כלומר הן הבינו בגיל ממש צעיר שזה הדבר הנכון להיות והן מיישמות.

הלכתי לאכול ארוחת צהרים במקום מדליק שנקרא רוגטקה. היה טעים והיה נעים ונינוח ומרנין להביט סביב. המבשלות היום היו אאורה ומארה אורחות מתוקות שהגיעו מהקולקטיב הטבעוני בהלסינקי, כך שלאוכל היו מוטיבים פיניים שהן הביאו והוסיפו לסלט המקומי. ותראו איך שהכל מתחבר לי: ההזמנה לארוחה עוטרה בדמויותיהם של המומינים שרק לפני כמה ימים כתבתי עליהם ועל היוצרת שלהם ועל איך שהמסע של מומינטרול העיר אותי אל המסע שלי.

אכלנו (אני מעתיקה מההזמנה, הטעויות בפינית לא על אחריותי):

Poronkaristys תבשיל סייטן הררי

Perunasose פירה צח כשלג

kaalikookospähkinä כרוב מוקפץ בחלב קוקוס

Kerääjätsecrets סלט לקטים

Tomatomonionu סלט עגבניות בצל ואגוזים

ולקינוח אכלנו מאפה Laskiaispulla ממולא בקצפת סויה וריבה ומתובל כמיטב המסורת הסקנדינבית בהֶל.

נכון התחלה מופלאה למסע?

               .

               לוקחת את הגושים הגולמיים של החלום

               ולשה אותם לשיר. זה חלום שלא הבנתי

               ואולי גם השיר לא יפתור אותו,

               אבל הוא יעשה לו צורה

               שאוכל להביט בה בשקט.

               העולם יסתובב קצת יותר לאט,

               אצליח לשמוע קצת יותר טוב:

               ציפור או רוח בעלים.

               .

               שעטוף בנייר תכלת,

               לכל העננים יש בסיס ישר ובלורית פרועה,

               לכל העצים צורה אנושית

               וכל החתולים נראים בריאים ושמחים.

               מה אני יכולה לעשות

               שהחיים מסרבים לי כחיים

               ומתמסרים לי כחומר כתיבה?

               לענן אחד אפור קטן יש שולים מזהב

               והמכשיר הזה, הלב שלי,

               שחשבתי שהתקלקל סופית,

               התגלה הבוקר כתקין והוא קולט תדרים רחוקים מאוד.

               אפילו השוליים של המדרכות

               הצבועים באדום לבן

               יכולים ביום כזה להיראות כמו קישוט

               לחיים ששווה לחיות.

               .

               .

               .

שיר שכבר פורסם פעם ובא לי שוב.

אחגוג אותו רחוק מהבית. 

אז לכבודו, עד אז בכל יום,

משהו של צמיחה ופריחה.

               .

               אני רוצה

               ללכת מהשולחן אל החלון,

               להסתכל על היסמין שוב.

               בדרך ללטף את החתולה,

               לפתוח לה את הברז, שתשתה.

               לראות ענף קטן חדש ביסמין

               ופרחים סגולים חדשים

               שאני לא זוכרת איך קוראים להם

               ויש להם חמש אצבעות לכל אחד

               ואני רוצה לחזור בחזרה לשולחן

               בדרך לסגור את הברז ולתת לחתולה

               נשיקה בקצה האף

               לפני שהיא קופצת אל הריצפה.

               לשבת רגע ולהיות שקטה.

               להזכר פתאום, אני לא יודעת למה,

               בעץ הגדול שעמד ליד החלון בבית הקודם שלי

               ועליו היו מרשרשים, לוחשים לי

               ילדה,

               ילדה

               .

אין כמו לגלות ספר חדש, עולם חדש של מילים, נופים ודמויות חדשות. והכי טוב, זה לגלות אותו בדיוק ברגע הנכון, בנקודה בחיים שבו זקוקים לו. בשבילי, בנקודה הזו בזמן, זה היה הספר על משפחת המומינים. שניים ביחד: 'הסיפור על מגבעת המכשף' ו'חורף קסום'. כן, הכרתי אותם מילדותי אבל לא באמת, לא כמו שעכשיו הם נגלו לי. מבין השניים בחרתי להתחיל בשני דווקא, והיאח הידד, נהיה לי חורף קסום משלי. מומינטרול מתעורר פתאום, בשעה שכל המשפחה ישנה בשלווה את שנת החורף שלה. הוא לא מצליח להירדם ויוצא למסע שלו, ובזכותו גם אני, יוצאת למסע שלי.

'כל החיות קושרות סרט לזנבן' זהו שירו של סנופקין, ואני החלטתי לקשור סרט לזנבי, החלטתי להתעורר גם אני ולצאת. כמו הרבה פעמים בחיי קודם, היתה זו סופרת שנתנה לי מפתח חשוב אל החופש והצמיחה שלי. טוּבֶה ינסון, אישה מיוחדת באמת, האישה שיצרה, כתבה וציירה את משפחת המומינים. איזה פלא. פלאים.

בעוד שבועיים וחצי אני יוצאת למסע, כמו מומינטרול אני יוצאת מאיזור הנוחות שלי, מחיק הדברים המוכרים אל עולם אחר וזר לגמרי. שלא כמוהו, אני לא יוצאת אל החורף כי אם אל הקיץ: חודש בדרום הודו. עכשיו זמן הסידורים וההכנות, זמן ההתרגשות המעורבת בפחד. אני בטח לא אהיה כאן בבלוג כל כך, וכשאחזור, יהיה לי המון מה לספר.

               .

               חלומות הבירוקרטיה של הנפש שלחו אותי

               גם הלילה למלא המון טפסים,

               שלחו אותי בחזרה אל כל המקומות שתמיד:

               לבית הילדות, היו שם ההורים, היה שם גם אהובי משכבר,

               אבל אני הייתי אחרת. כמעט ולא הכרתי אותי, היה בי

               ביטחון שקט: בעצמי באהבתו ובצבעים שאני בוחרת.

               .

~

דַּלְגֵּאוּת  נ'  דלות וגאווה במקום אחד.

~

קרן שמש חורפית בחלון,

לפעמים זה מספיק,

לפעמים זה כל מה שאני צריכה.

~

~

               .

               אמרתי לעצמי קומי,

               תיכנסי לאוטו ותיסעי כבר,

               יש מקומות יפים, אנשים נחמדים,

               ומטעמים רחוקים שמחכים לך.

               תיסעי, תני למגבים לנגן לך,

               תיראי כמה יפה בחוץ, תיראי.

               אבל יצא שרק הקשבתי לגשם,

               ולאמיצים שכן יצאו החוצה,

               יצא שכל מה שנסעתי היה רק

               קערת דייסת שיבולת שועל

               .

עטופה בצעיפי החם, התיק הגדול על הכתף,

אני הולכת מהר, מול הרוח, ברחוב הארוך האהוב.

מתרחקת מהעבודה על קשייה ושמחותיה,

מתקרבת אל סוף השבוע.

חולפת על פני הקבצנית עם החתולה היושבת לצידה,

על פני שתיהן אותה הבעה גאה,

על פני הארנב המפריח את בועותיו אל אוויר הערב הקר,

על פני דוכן המיצים המסובב את הבלוז שלו,

על פני האנשים האוכלים, המדברים,

הממהרים כמוני הביתה,

על פני הבר השכונתי, בפתחו אומרת אישה לרעותה:

הבנתי, שהחיים האלה זה חרא אחד גדול.