אחדים אוהבים שירה

אחדים –

זאת אומרת שלא כולם.

אפילו לא הרוב אלא המיעוט.

בלי להביא בחשבון את בתי-הספר, ששם מוכרחים,

ואת המשוררים עצמם,

אנשים אלה הם שניים לאלף.

אוהבים –

אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות,

אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת,

אוהבים צעיף ישן,

אוהבים לעמוד על שלהם,

אוהבים ללטף כלב.

שירה –

אבל מה זאת בעצם שירה.

לא אחת ניתנה לכך

תשובה רעועה.

ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה

כבמעקה גואל.

/ ויסלבה שימבורסקה. תרגום רפי וייכרט

.

יש לי חברה, שכשהיא רואה בחורה יפה, היא אומרת: אם זאת בחורה, אז מה אני? ואני שואלת: אם יונה וולך ודליה רביקוביץ כתבו שירה, אז מה זה מה שאני כותבת? ובכן, באין לי מילה אחרת בינתיים, אז כנראה שגם אני כותבת שירה. מאז שהתחלתי עם הבלוג, שמעתי מכמה וכמה א/נשים, שיְּקרים לליבי, דברים שכאלה: אני לא כל כך קורא/ת את הבלוג שלך, כי אני לא כל כך קוראת/מתחברת/מבינה/אוהבת שירה. וזה כואב לי מאוד, כי אני מרגישה שזה הפסד. בשבילי וגם בשבילם. אני מרגישה ששירה לא צריכים להבין, וזה בעיקר הדבר שמרחיק אנשים משירה, התחושה שצריך להבין והם לא. אני חושבת שצריך לקרוא שירה דווקא בלי הציפיה הזו. קריאת שירה לא צריכה להיות דבר שכלתני, אינטלקטואלי, כי אם דבר רגשי ואישי לגמרי. אז איך אפשר? יש כמה דברים שאפשר לעשות.

אפשר לקרוא את השיר בקול. כן, באמת, תנסו. לפעמים רק הקריאה בקול כבר הופכת את השיר שרגע קודם נראה לנו סתום, לדבר נגיש, מובן, ברור. כשקוראים בקול מגלים מיד דברים הסמויים מן העין. אפשר לשאול את עצמנו שאלות. לא, לא את אלה שלימדו אותנו פעם בבית הספר (כמו: למה התכוון המשורר, על מה השיר וכאלה), אלא שאלות אחרות לגמרי. כמו: איפה בגוף שלי השיר הזה נוגע? לפעמים השיר הולך אל הראש, אל המחשבה. לפעמים השיר נכנס אל הלב, או אל הבטן דווקא. לפעמים הוא מעלה לנו את זוויות השפתים ולפעמים קושר דמעות בעינינו. אפשר לשאול את עצמנו מה בחיים שלנו השיר הזה מזכיר לנו, איזה הזדהות הוא מעורר בנו. לפעמים השיר יוצר אווירה שמתאימה לרגשות שלנו, לפעמים יש בשיר תמונה שאנחנו מרגישים שראינו פעם, משהו שחיפשנו מילים כדי לתאר, לפעמים זה מזג אוויר או ריח או טעם. לפעמים יש בשיר רק שורה אחת שתופסת אותנו, רק שורה אחת ששווה את הכל. אם אני מוצאת בשיר שורה שאני אוהבת אז אני יכולה לקחת אותה, היא שלי. כמו שלפעמים בטיול, לוקחים פרח קטן ושומרים ומייבשים, או אבן קטנה יפה, או תמונה או גלויה למזכרת. כמו ששומרים תמונה של אדם אהוב. לפעמים זה דימוי, שמנצנץ אלי מתוך הערימה. אולי פעם קראתם או שמעתם שיר, אתם לא זוכרים בכלל על מה הוא היה או אפילו מי כתב אותו, אבל היה שם דימוי שפשוט תפס אתכם בגרון ומאז הוא איתכם. כל רגע שיתווסף אליו הדימוי הזה יהיה רגע מיוחד במחרוזת רגעי חייכם ואתם תדעו שזו מתנתה של השירה.

               .

               הבטחת לי, אתה אומר.

               אז הבטחתי, אני אומרת.

               והמילים בוראות קערה

               ונוקשות עליה כמו קבצן.

               / אורית גידלי

               .

               חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב

               שותים צהרים ובוקר שותים עם לילה

               שותים ושותים

               / פול צלאן. תרגום שמעון זנדבנק

               .

               חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות

               והים למטה שכשך והכחיל מן השמש.

               / דליה רביקוביץ

               .

               ודאי תבוא

               נוכחות לצמאונך,

               אולי יסתלק

               החסר השותה אותך.

               / אלחנדרה פיסרניק. תרגום טל ניצן

               .

               הרחובות ממריאים לאט

               …חגורת הבטון של העיר הדוקה.

               / דוד אבידן

               .

אז מה אם אני לא תמיד זוכרת את המשך השיר? אז מה אם לא הבנתי למה התכוונה המשוררת, או מה בדיוק רצה המשורר להגיד? מתנותיה של השירה הרבה יותר גדולות מהשאלות האלה. אם אני מוצאת בשיר את המילים שאומרות הרבה יותר יפה וטוב ממני את מה שאני משתוקקת להגיד, אז השיר הזה נכתב בשבילי. והשירים שלי? אני כל כך רוצה שהם יתנו גם, מילים למי שמחפש אותם, יזכירו מקומות בלב שאולי נרדמו, יעוררו הזדהות ורגש.

.

התעוררתי והתיישבתי והחלום היה חי וזמין ומפרפר

כדי לא להפחיד אותו כתבתי בחושך

בבוקר גיליתי את כל השורות על שורה אחת

היתה לי שורה אחת שהיא גוש דביק.

מכל החלום זכרתי רק שאלה ששאלה אותי בחורה שלא הכרתי:

האם גם אותך הביאה האהבה לליליפוט?

לפעמים מספיק לדוג, בים החלום הרחב,

רק דג זהב אחד.

.