מקרוב זה אחרת [סיפור]

1.

זאת תובנה מאוד בסיסית אבל אין יום שעובר בלי להבין אותה שוב. מקרוב הדברים נראים אחרת לגמרי. כמו בבוקר ההוא למשל, שבו נסעתי במונית קו חמש, בדיזנגוף לכיוון צפון, לדואר. ראיתי מישהו עומד ליד לוח מודעות, מהעגולים האלה. היתה שם תמונה ענקית של דוגמנית יפיפיה. הבחור ההוא עמד שם ונראה כאילו הוא מנקה את הפנים שלה בעדינות. חשבתי לי שזה נורא מוזר. בדרך חזרה הלכתי ברגל. כשעברתי ליד לוח המודעות ההוא ראיתי שעל כל הפנים של הדוגמנית וגם כל המודעה כולה, כתובים בטוש שחור דברים איומים, דברי נאצה וגסויות.

2.

או כושי למשל, מרחוק אפשר לחשוב שהוא סתם כלב גדול ויפה, אבל מקרוב מגלים שהוא העדינות, הטוהר והטוּב בעצמו. הנה למשל הפינצ'רית הקטנה הזאת שכל הזמן מסתובבת מסביבו ומנסה לשגע אותו. אני במקומו כבר הייתי בולעת אותה בביס אחד. הוא יכול, אם היה רוצה. אבל הוא מחייך אליה בסבלנות אינסופית. קצת אולי כמו שאני משתדלת לחייך אל הבחורה שקשורה אליה בקצה השני של הרצועה. כושי ואני הולכים בלי רצועה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לעשות את זה וכמה התרגשתי. הגילוי הזה שהוא לא יברח לי, שהוא אוהב ללכת איתי כמו שאני אוהבת ללכת איתו. הוא היה הכלב של החבר שלי ועכשיו הוא הכלב שלי. בעצם יש לומר שאני האישה שלו, זאת האמת. והאישה של הפינצ'רית? טוב היא לא כל כך מוצאת חן בעיני, אני מודה. על כל פעם אחת שהיא מוציאה את הכלבה, החבר שלה מוציא אותה איזה עשר פעמים לפחות, איזה מזל. זה קצת מצחיק לראות כזה בחור מגודל מחובר לכזה עכברוש אבל זה גם נחמד. החברה שלו היא כנראה הבעלים המקורית של הכלבה, הרי ידוע שכלבים דומים לבעליהם ולהיפך. כמו הכלבה גם היא קטנה מאוד ורזה מאוד ויש לה קצוות מחודדים. מהאף המנותח שדוקר את האוויר ועד הציפורניים. כשאני אומרת שכלבים דומים לבעליהם אני לא מנסה בכלל לרמוז עלי ועל כושי. כבר אמרתי, הוא היה הכלב של החבר שלי.

3.

גשם יכול להיות דבר נעים ודבר מעצבן. באופן מפתיע הוא יכול להיות שניהם ביחד. הוא יכול להרגיע אותך ולהטריף את דעתך בעת ובעונה אחת. הצליל שלו והריח שלו מביאים אליך זכרונות בשטף כזה שלא הרבה דברים אחרים יכולים. הגשם הזה שמונע ממך לצאת מהבית יכול להרגיז אבל גם לספק לך אליבי לבטלה. בעיקר בשבת, כשאין במילא שום דבר אחר לעשות חוץ מלשכב בשקט ולהקשיב לגשם.

4.

לבעלי כלבים זה לא אליבי לשום דבר. משורה ישחרר רק המוות הוא משפט שנאמר על בעלי כלבים ועל חובת הטיול שלוש פעמים ביום. שמש או גשם, אין ברירה, צריך לרדת. כושי הוא כלב נדיב ואדיב והוא גם כלב זקן. זקן מאוד. הוא אכן מתייצב ליד הדלת בשעה היעודה אבל לא מתעקש על סיבוב ארוך. כמוני, גם הוא אוהב לטייל ממש רק בימים יפים. הטיולים שלנו ביחד הם הדבר הכי מושלם, פעם הוא מוביל ואני נשרכת אחריו, פוגשת מישהו שאני מכירה או מלטפת כלב אחר, הוא אף פעם לא מקנא. לפעמים זה הוא שממתעכב לרחרח משהו מעניין או לסמן איזה עץ או עמוד. בימי שרב או סופה הוא עושה את מה שצריך ומסתובב הביתה מהר. הימים היו ימי דצמבר והיה קר, קר, קר. כבר אמרתי לו שלוש פעמים כבר חמוד אנחנו כבר יורדים ובפעם הרביעית הבנתי שאי אפשר לדחות את זה יותר. לכלב שצריך אי אפשר להגיד תתאפק, הוא מתחיל לצייץ מין ציוצים מעוררי חמלה כאלה. חבשתי את הכובע, כרכתי את הצעיף, עטיתי את השכמיה ונעלתי את הנעלים. בוא חמוד יורדים. העולם קיבל אותי בסנוקרת של קור. הרוח הטיחה בי טענות. לפחות הגשם נח קצת מזעפו. הלכנו בשדירה והאנשים היחידים שראינו היו מחוברים לכלבים. עשינו שלום קטן עם הראש אחד לשני באחוות שפוטים. הפינצ'רית היתה עם הבחור. הוא נראה כמו איזה קרטון ישן ורטוב שהרוח גררה לכאן והגשם הספיג בלכלוך, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם קרה משהו. רינת נעלמה. הוא אמר. מה זאת אומרת נעלמה? שאלתי ואז הוא אמר שכבר כמה ימים שהיא לא בבית. היא אמרה שתהיה אצל חברה שלה אבל כשהוא התקשר לחברה היא אמרה שמה פתאום רינת בכלל לא אצלה. את כל הדברים האלה הוא אמר מהר מהר וזה היה מאוד משונה, בדרך כלל אנחנו מדברים בגינה בעיקר על הכלבים ועל הא ועל דא. למה הוא מספר את כל זה דווקא לי, לא הבנתי. אני מודה שמאוד הסתקרנתי. הסקרנות שלי די קיצונית, והיא גובלת לפעמים במציצנות.

5.

חשוב לי להגיד כדי לאזן, שבדרך כלל אני לא נוטה להסתיר דברים על עצמי. כמו שאני סקרנית אני גם גלויה. זה מאוזן? אני חושבת שכן.

6.

כושי עמד לידי, הוא גמר את ענייניו הדוחקים ורצה לחזור לתנור. הפתעתי אותו, בדרך כלל זו אני שמנג'סת לו לחזור. גם הפינצ'רית התרוצצה מסביבנו ולא הבינה למה אנחנו לא מרוכזים בכלבים שלנו כמו תמיד. מה הבגידה הזאת. היא נבחה את הנביחות הקטנות והמעצבנות שלה ונטפלה לכושי כדרכה. הבחור, אמיר שמו, אמר לה כבר באני, אנחנו כבר הולכים. לי הוא אמר אני מצטער שהפלתי עליך את כל הסיפור הזה, יהיה בסדר. הבנתי שהוא מנסה לשכנע בעיקר את עצמו ורחמי נכמרו עליו. שאלתי אותו אם הוא אוהב סחלֶב, הוא אמר שמאוד. אמרתי בוא, אני מכינה. הלכנו אלי הביתה והכנתי לנו סחלֶב. הכלבים הצטנפו ליד התנור. ליתר דיוק, באני הצטנפה בחיקו של כושי. אין, אין על הכלב הזה.

7.

לפני שנתיים שנים כמעט, שמעתי מהחדר השני צליל מוזר. לקח לי כמה שניות להבין שהחבר שלי בוכה. מעולם לא שמעתי אותו בוכה, אפילו לא כשאבא שלו מת שנה לפני זה. עכשיו הוא בכה ואני לא ידעתי מה לעשות. חיכיתי שהוא קצת ירגע והלכתי אליו. הוא הרים אלי פנים שטופי דמעות ואמר הכלב שלי הולך למות, הוא כל כך זקן כבר. זה נכון, היום כושי כבר בן חמש עשרה כמעט, התנועה שלו כבדה, יש לו כל מיני תבלולים, הוא לא רואה כבר כמעט ולא שומע טוב, הבנתי למה החבר שלי כל כך נסער. חיבקתי אותו וביחד ליטפנו את הכלב. אחרי כמה חודשים החבר שלי מת ואני נשארתי לבד עם כושי. את כל זה סיפרתי עכשיו לאמיר, גם כי הוא שאל מאיפה יש לי כזה כלב מדהים וגם כי רציתי קצת לגמול לו על הפתיחות שלו, שלא ירגיש חשוף מדי מולי. זה בהחלט עבד. הוא גם זכר את החבר שלי, הוא אמר, בחור קטן כזה, רזה, בהיר, מעשן המון ומדבר המון, נכון? תיאור מדוייק, אין מה לאמר. אי אפשר היה לא לשים לב כמה הם דומים, כשהם היו הולכים לגינה זה היה ממש מצחיק. בחור רזה קטן ובהיר עם כלב שנראה בדיוק כמוהו, לא, הכלב קצת יותר גדול. באופי לא. באופי הם היו הפכים גמורים. התזזיתיות שלו היתה ההיפך המוחלט של הרוגע המופלא של כושי. בזה הם השלימו אחד את השני. קצת כמו שהיינו הוא ואני. עכשיו אמיר אמר שהוא מצטער לשמוע, הוא לא ידע, הוא חשב שפשוט נפרדנו, הוא לא שמע. קטעתי אותו ואמרתי שלא ירגיש לא טוב, כמעט אף אחד לא יודע מזה. קצת כמו עם ההיעלמות של רינת, להבדיל. מאותו רגע עזבנו את הנושא שכבר אין מה לעשות איתו ועברנו לנושא שאולי יש. ניסיתי לחקור קצת את אמיר אבל לא לחדור יותר מדי לפרטיות שלו, הוא דווקא דיבר מאוד בפתיחות.

8.

למחרת, יום ראשון, קיבלתי מתנה מהחורף. יום כזה שרק החורף בארץ, אני חושבת, יכול לתת. יום טהור, צלול, כחול עז, קר אבל זוהר לגמרי. בבוקר עשינו כושי ואני את הסיבוב הקטן, לגינה הכי קרובה, פיפי וחזרה. עבדתי קצת, איווררתי את הבית, ניצלתי את היום היפה כדי לעשות כביסה ובצהרים יצאנו לסיבוב הגדול. הסיבוב הגדול הוא לשדירה ולאורכה, עד הגינה הגדולה ושם כושי מתרוצץ כאוות נפשו. כמובן שזה מוגבל כי הוא זקן החבורה והוא הראשון מכל הכלבים שבא לשבת איתנו האנשים. החבורה כללה היום את מני והמדובלל, שרה הפודלית, אופיר הרוטווילר החתיך, מירי הגולדנית הבלונדה, אייל עם דום, הדני הענק שלו, אמיר עם באני הפינצ'רית וכושי ואני. מני כרגיל עישן וקיטר, שרה רק שתקה ועשתה כל הזמן כן כן עם הראש ואופיר זרק לכלב שלו כל מיני גזעים ובקבוקים והכירסומים והשעטות עצבנו אותי ועצבנו את כל שאר הכלבים והאנשים. אמיר היה נורא שקט. לא שאלתי אותו כלום כי לא רציתי ליד כולם אבל כשראיתי שהוא קם בכבדות לחזור הביתה אמרתי בוא כושי הולכים. הלכנו ארבעתנו לאורך השדירה. המראה של אמיר היה הניגוד המוחלט למראה היום שהקיף אותנו. הכל זהר ורטט בתכלת והוא היה עגום ולא מגולח. לא הייתי צריכה לשאול, רק התרחקנו קצת מהחבורה בגינה הוא מיד התחיל לדבר. אף אחד לא יודע איפה רינת. אמיר מנסה להסתיר את זה מהמשפחה שלה, הוא מרחם עליהם, לא חסרות להם צרות הוא אומר. בינתים רק הוא יודע. אותה חברה, שרינת אמרה שהיא הולכת אליה חושדת. הוא מנסה עדיין לטשטש. הוא מבולבל. על ללכת למשטרה אין מה לדבר כמובן, אז הכל יתגלה ויתפוצץ. מה יתגלה? מה יתפוצץ? לא כאן הוא אומר, בואי נלך למקום שקט. שוב אני נבוכה מהנכונות המיידית שלו לשתף אותי.

9.

אין ברירה אני אומרת, חייבים ללכת הביתה, לאו דוקא הוא אומר, בואי לגינה הקטנה, הוא מוביל אותי ומגלה לי את קיומה של גינה קטנה מאוד שנחבאת ממש ברחוב המקביל לשלי. אני גרה כאן כבר שנתים וחצי ולא ידעתי עליה. הגינה היא כמעט סודית ולכן היא ריקה. קטנה, יפה וריקה. כושי ובאני רובצים בדשא, ואמיר ואני יושבים על ספסל. כולנו מנסים לספוג כמה שיותר שמש.

10.

התעוררתי בשלוש בלילה מחלום מהסוג שבו אם לא הייתם מתעוררים היתם נהרגים בתאונת דרכים. תמיד היו לי חלומות כאלה, עוד לפני שהחבר שלי נהרג. רק כשהלכתי לשירותים הבנתי כמה מוזר היה החלום. אני נהגתי במכונית ונרדמתי וכשהתעוררתי היא עמדה להתנגש בגדר ההפרדה. ואז התעוררתי באמת. המשונה היה שנהגתי כשאני יושבת במושב האחורי. כושי הרים את הראש והסתכל עלי במבט שאומר כמה אני שמח שאת כאן ולא נהרגת.

11.

עליתי במדרגות אל הקומה השניה בבניין משרדים מהודר, זימזמתי באינטרקום ודלת הזכוכית שכתוב עליה נצר את נצר משרד עורכי דין נפתחה. בפנים עמד ריח טוב של אפטרשייב. השולחן בכניסה שבו אמורה לשבת פקידת הקבלה היה ריק. הלכתי במסדרון הקצר ובחדר הראשון ישב בחור צעיר ושמנמן, נצר הצעיר כנראה. אני מבינה שאתם מחפשים פקידת קבלה, אני דניאלה, דיברתי אתך בטלפון. הוא סימן לי לשבת והמשיך לדבר בטלפון. הכל מסביב היה מאוד מעוצב אבל גם מאוד מוזנח. אחרי כמה דקות הוא סגר את הטלפון ושאל אם אני יודעת לעבוד על מחשב, אם יש לי נסיון בעבודה כזאת וכמה אני מבקשת כשכר. לא היה לי מושג לגבי אף אחת מהשאלות. אני יודעת לעבוד רק על תוכנות גראפיות, בחיים לא הייתי פקידה ומבחינת השכר מה שהוא היה אומר היה בסדר מבחינתי. למזלי הטלפון שוב צילצל. הוא עשה פרצוף של אני הולך להשתגע וענה. מהחדר הסמוך מישהו צעק דוד, דוד, והוא עשה שוב את אותו פרצוף. אני קמתי והלכתי לעשות את העבודה שלי. נכנסתי לחדר הסמוך ואמרתי לאיש שנראה כמו העתק מדוייק של דוד אבל מבוגר יותר, שדוד בטלפון. ומי את הוא שאל, אני הפקידת קבלה החדשה, דניאלה, עניתי. הפנים שלו אמרו תודה לאל סוף סוף, אני שלמה הוא אמר. שאלתי אותו מה הוא רוצה לשתות ואיך, קיבלתי את ההוראות והלכתי למטבח. שחור חזק עם כפית אחת סוכר. שמתי את הכוס עם הקפה על צלוחית ולידה שתי עוגיות. הוא נראה כאילו מלאך ירד מהשמים וליטף לו את הלחי, היה לי את העונג להיות המלאך הזה והתכוונתי לנצל טוב טוב את העובדה.

12.

התחלתי כאמור בקפה. אחרי שלמה הגשתי גם לדוד, נס קפה חלש מאוד עם שניים סוכר. כל אחד מהם, כמו שקיוויתי, חשב שהשני העסיק אותי ואני מבחינתי הייתי מועסקת. ישבתי אל דלפק הקבלה, ממלכתי החדשה, לא לפני שהעברתי עליו סמרטוט ופיניתי ממנו את האגרטל עם הפרחים הנבולים. את כל הערמות הנחתי על השולחן הקטן לידי ואת המחשב הדלקתי. זה פחות או יותר הדבר היחיד שידעתי לעשות איתו. בשיטת הניסוי והטעיה שתהיה מרגע זה והילך שיטת ההתנהלות העיקרית שלי, למדתי להעביר להם את השיחות שלהם. נצר את נצר שלום, אמרתי כאילו זה מה שעשיתי כל החיים שלי.

13.

מזל שיש סדרות עורכי דין בטלוויזיה, מזל שפעם הייתי מכורה להן.

14.

וורד היא תוכנה די קלה, טלפון זה טלפון וקפה זה קפה. עכשיו התחיל הלימוד האמיתי שלי. איך מתייקים קודם כל, ומה אני בכלל מחפשת כאן? כוס קפה מדוייקת עם שתי עוגיות, זה מה שבסופו של דבר קנה את עולמי באותו יום, זה מה שנתן לי את הג'וב בנצר את נצר משרד עורכי דין.

15.

אני לא יודעת מה גרם לי להכנס לסיפור הזה. ממש לקפוץ ראש לתוכו. נמשכתי פנימה אבל אני לא יודעת למה. אמיר הסכים לתת לי שבוע לנסות. שבוע לנסות למצוא את רינת, אם לא נצליח, תהיה למשטרה הזדמנות משלה. רינת היתה מתמחה במשרד הזה ולאמיר היה יסוד לחשוב שההיעלמות שלה קשורה בעבודה.

16.

שאלתי מתי המנקה מגיעה. אין מנקה, היא עזבה ולא מצאנו חדשה. מה שמסביר את הטינופת במטבח חשבתי. היום אני אנקה ומחר נמצא אחת חדשה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים והמקצוע שלי, גרפיקאית, הוא עיסוק ותשומת לב לפרטים הקטנים ביותר. אם יש משהו שאני לא אוהבת לעשות זה לנקות, אבל פקידת הקבלה החדשה של נצר את נצר ניקתה כאילו אין מחר. שאבתי וניגבתי והשלכתי והדחתי ועשיתי הכל מהר מהר מהר. הם היו בדיוק כמו הקפה שהם שותים, האב קפה שחור חזק עם כפית סוכר והבן נס חלש עם שתי כפיות סוכר. זה לא היה קשה לאבחן, האב בנה את המשרד והבן מפורר אותו עכשיו. לאב תנו עבודה קשה ולבן תנו את היוקרה. ככה גם הייתי צריכה להופיע בפניהם, בפני האב כעובדת חרוצה יעילה ומסורה ובפני הבן לבושה כיאות ומתנסחת כיאות בפני לקוחות, ואלה התחילו להגיע. ואז קלטתי שאני באמת עובדת במשרד עורכי דין, זה היה אפילו מעניין.

17.

הראשון שנכנס למשרד היה איש מבוגר שהחזיק תיק מסמכים מהוה, הוא נראה מוטרד מאוד ונצר המבוגר ביקש שאכין לו כוס תה עם לימון. כשהבאתי את התה לחדר שמעתי מעט מהשיחה שלהם והבנתי שהאיש הזה מגיע לכאן כמעט כל יום. יש לו עניינים סבוכים מאוד עם כל מיני חוזים כי הוא בעלים של בניין גדול שהדירות בו הן בדמי מפתח והוא מנסה להוצא את הדיירים. נזכרתי בבעל הדירה שהיה פעם לחבר שלי ולי, גם הוא היה מסובך עם העניין הזה של הדמי מפתח. שיטה שהיא מלכודת לשוכרים וצרה צרורה למשכירים. האיש הזה היה כנראה מיליונר אבל הוא נראה כמו שבר כלי. ידעתי שהוא לא ממש זקוק לרחמים שלי אבל קצת ריחמתי עליו. איש זקן שכל הזיקנה שלו מתבזבזת על מאמץ נואש לעשות עוד כמה מליונים ולעשוק עוד כמה אנשים שהדירה הקטנה הזאת היא כבשת הרש שלהם. הביקור שלו ארך שלושת רבעי שעה ושש כוסות תה עם לימון.

18.

עכשיו הגיעה גרושה, או בדרך להיות גרושה, עשירה מאוד. הבן היה אחראי על התיק שלה והוא כירכר סביבה מהרגע שהיא נכנסה, אפופת ענן בושם מתוק ותוקפני. הוא סימן לי עם האצבע למטבח ואני זינקתי להכין לה קפה. הפעם הפעלתי את מכונת האספרסו והנחתי לפניה את הספל היפה ביותר עם הקפה המוצלח ביותר שהצלחתי להפיק. באותה תנופה הכנתי גם לי. אחרי שהיא יצאה הוא קרא לי והכתיב לי מכתב מנומס אך תוקפני, אל עורך הדין של הבעל. הלכתי להדפיס את המכתב ואז נכנסו שני אנשים אל נצר הצעיר ואישה אחת אל נצר המבוגר. הזקן כבר יצא בינתים והתעכב רק כדי ללכת לשירותים.

19.

האישה הכבדה והמבוגרת שנכנסה אל שלמה לא רצתה לא קפה ולא תה והסכימה רק לכוס מים והיא היתה אישתו. הבנתי את זה כששמעתי אותה צועקת עליו. כן צועקת. אי אפשר היה לא לשמוע, אני חושבת שגם מעבר לכביש שמעו. היא קיטרה על הכלה שלהם, מין הסתם אשתו של דוד הצעיר, שישב עם הלקוחות שלו ובטח לא ידע איפה לקבור את עצמו מרוב בושה. איך היא אמרה לה ככה ואיך היא עשתה לה ככה ומה היא חושבת את עצמה. לעומת הנביחות הקולניות שלה נשמעו המילמולים החלושים שלו, הוא ניסה להרגיע אותה וזה כנראה מין ריטואל קבוע אצלם כי בסוף היא יצאה וראיתי אותה דוחפת חבילת מזומנים רצינית לארנק שלה.

20.

הלקוחות של דוד היו בחור צעיר ומי שנראה כאבא שלו. הבחור הצעיר היה הלקוח. כשנכנסתי עם הקפה שלהם שמעתי את השיחה. פקידת הקבלה היא הרי סוג של רהיט ואין לה אוזנים או שלפחות אין קשר של ממש בין האוזנים שלה למוח, אם בכלל יש לה כזה דבר. הבחור הזה נאשם שדקר מישהו במועדון לילה, הדברים שהוא אמר לאבא שלו ולאב העורך דין היו פחות או יותר הודאה באשמה אבל להם זה לא שינה הרבה, הם היו מוכנים לזכות אותו. האבא שלו מתוקף תפקידו וכך גם העורך דין. נמלאתי קבס, הזכרתי לעצמי למה אני כאן, הלכתי לדלפק שלי והמשכתי להדפיס את המכתב. אחר כך היו עוד מכתבים לכתוב ולהדפיס ועוד כמה כוסות קפה להכין ובצהרים יצאתי משם עם משהו שלא חשבתי שאקבל כל כך מהר. המפתח של המשרד.

21.

אמיר ובאני באו לקרוא לכושי ולי לגינה. סיפרתי לו על קורותי כפקידת הקבלה בנצר את נצר והוא לא התלהב בכלל, מה זה בכלל השטויות האלה שאני מסתבכת בהן? ראו עליו שגם הוא לא מבין למה בדיוק אני עושה את זה. כשיצאנו מהבית כושי ניסה לקום ולא הצליח, כבר כמה ימים שאני צריכה לעזור לו לקום וכל פעם זה דוקר לי בלב יותר חזק. ירדנו לגינה, אמיר נגרר אחרי באני שבשביל הגודל שלה יש לה המון אנרגיה וכוח, וכושי נסחב מאחורינו.

22.

בנוסף לחדרים של דוד ושלמה היה במשרד עוד חדר אחד שהדלת שלו היתה סגורה ולא היתה לי הזדמנות עדיין לתהות על קנקנו. למחרת הייתי הראשונה במשרד, מאוד מאוד ראשונה, למעשה הגעתי כמעט שעה לפני הזמן. כשהגיעה השעה תשע, שלמה נכנס ואני ישבתי אצל דלפקי והדפסתי במרץ. קיבלתי שירקוק התפעלות ממי שיודע להעריך עובדת חרוצה. הוא לא ידע כמה חרוצה שאני הייתי. הערתי את המשרד, את המחשבים ואת מכונת האספרסו, ואז הלכתי אל החדר הנוסף. החדר של המתמחה. הוא היה מאוד מאוד מסודר. אמנם לא ממש יצא לי להכיר את רינת אבל משהו מאופיה המחודד כבר ראיתי, הוא נוכח כאן בחדר. חיטטתי כמיטב יכולתי. רשמתי על פתק דברים שנראו לי מעניינים ושמתי בכיס. חיכיתי שמשהו יקרה.

23.

בערך באחת עשרה הגיע דוד, הבגדים המהודרים שהוא לבש רימזו על הופעה בבית המשפט וכל האפטרשייב שבעולם לא יכול היה להסתיר את העובדה שהוא היה מרוט. הוא נכנס לחדר של שלמה והם סגרו את הדלת. למה פתאום הם נזכרו שלפקידת הקבלה יש אוזנים? תהיתי ומיד ניגשתי לבדוק. פרצתי לשם נושאת את סיפלי הקפה שלהם. הם הפסיקו את השיחה וחיכו שאתפנה. שמעתי סוף של משפט אחד. רק אחד. כדי להרגיע את הרעד שנהיה לי בידים התחלתי לשאוב אבק. אחרי כמה דקות נכנסה אל המשרד עוד עננת אפטרשייב נכבדה. בחור שנראה כמו דוגמן וידע את זה טוב, תקע בי מבט בוחן ונשף אלי עשן של סיגריה יחד עם בקשה מתפנקת לקפה טוב וחזק. יש גברים שיכולים להפשיט במבט, והם מרגישים חובה קדושה לעשות את זה כמעט לכל אישה שנקלעת לסביבה שלהם. פתאום הבנתי את הדחף שיש לפקידות לירוק לתוך כוסות קפה. הוא ניגש לחדר של שלמה ונכנס לשם בלי לדפוק. שוב שמעתי רק משפט אחד. רק אחד. הכנתי לו כוס קפה והכנסתי אותה וקיבלתי עוד אחד. רק עוד אחד. הם ישבו שם שלושתם המון זמן, לא בעצם הם ישבו שם בסך הכל רבע שעה, זה רק נראה לי המון זמן כי ניסיתי לעשות כל מיני דברים שיצדיקו את ההמצאות שלי איפשהו בסביבת הדלת הסגורה. כשהדוגמן יצא עברתי שם בדיוק עם תיקים לתיוק כשהבעה מאוד עסוקה על הפנים שלי. איך קוראים לך מתוקה? דניאלה, איזה שם יפה, יש לך כינוי חיבה?

24.

אני חושב שאנחנו צריכים לשים מעקב על החבר שלה, אמר דוד לשלמה. אז עוד לא מצאתם את הכלבה, אמר הדוגמן לשניהם. יש לנו חמישה ימים למצוא אותה, אמר הדוגמן.

25.

אמיר אנחנו לא יכולים יותר להפגש בגלוי, אסור שיראו אותך איתי, יש לנו ארבעה ימים להגיע לרינת לפני שהם יגיעו אליה. בעוד חמישה ימים היא אמורה לעלות ולהעיד על משהו שהיא גילתה במשרד והם מעדיפים שהיא לא תעשה את זה. מה זה מעדיפים? כמה רחוק הם ילכו? כנראה שרינת חושבת שממש רחוק אם היא נעלמה, לא? בוא ניפגש בגינה הקטנה.

26.

מאז שרינת נעלמה אמיר ממשיך באדיקות לשלוח לה אס.אם אסים. היא לא עונה אבל הוא מקווה שהיא קוראת אותם. אתמול הוא סיפר לה על פקידת הקבלה החדשה בנצר את נצר. היא ענתה. היא אמרה שזה מאוד מסוכן ושהיא מתחבאת בחוך. אמיר שאל אותי אם יש לי רעיון מה זה חוך ולא היה לי.

27.

אמיר ראה אחרי הצהרים באותו יום מישהו עומד ליד הבית שלו ואחר כך נוסע אחריו כשנסע ללימודים וממשיך לנסוע אחריו כשנסע סתם כה וכה רק כדי לבדוק. בערב כשהוא יצא עם הכלבה האיש לא זז. כנראה שיציאה עם הכלבה לא נחשבת למשהו שמצדיק עיקוב. מטומטמים הבלשים יחי הכלבים. הגינה הקטנה הפכה למקום המפגש שלנו. פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, עד שהכל נגמר. כמעט. לא דיברנו בטלפון כי פחדנו שאולי יש ציתות, היה לנו רק מפגשי הגינה. אחרי שני ימי עבודה במשרד עוד לא היה לי ממש כיוון, ועכשיו קיבלנו דד ליין, יש לנו ארבעה ימים. כושי המשיך להתקשות בקימה, אני המשכתי להידכא מזה. בלילה לפני שהלכתי לישון שכבתי במיטה ואמרתי לו כושי כושי אל תעזוב אותי, תן לי עוד קצת זמן, לא מספיק שהוא עזב עכשיו גם אתה הולך לעשות לי את זה, בבקשה אל תלך.

28.

אחרי מפגש הבוקר עם אמיר מיהרתי לעבודה. הייתי לבדי במשרד ולהפתעתי שלמה לא הגיע בתשע כדרכו. הוא התקשר ואמר שיגיע רק בצהרים ודוד לפי מיטב ידיעתי נוהג להגיע באחת עשרה. יכולתי להמשיך בחיטוט במשרד של רינת. לא היה שם כלום ששייך לדוגמן ואז הבנתי, איזה טיפשה, אם הם מתעסקים בתיק שלו הוא בטח על השולחן של אחד מהם. לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת ללכת צעד קדימה. התיק היה על השולחן של דוד, הימור נכון מצידי. יש לו אמנם מראה של דוגמן, גיליתי, אבל תיק של נבלה. האיש נחשד בדבר הנאלח מכל. צילמתי את כל התיק שלו והלכתי שוב לחדר של רינת, חיפשתי חיפוש יסודי בכל המגרות ועל כל המדפים ולא היה שם כלום. הדלקתי את המחשב שלה וניסיתי לחפש שם. כלום. נכנסתי לדואר האלקטרוני וגם שם לא היה כלום. ניסיתי את הפח של האימיילים, לפעמים זורקים דברים לפח ושוכחים למחוק. בבקשה בבקשה, רינת המסודרת, תעשי טעות קטנה בשבילי, בבקשה. יש. הדפסתי את ההודעה מהפח ואז מחקתי אותה. כיביתי את המחשב של רינת ועמדתי לצאת מהחדר שלה כששמעתי שמישהו פותח את הדלת של המשרד. הכנסתי מיד לפעולה את הסמרטוט שהיה לי כל הזמן ביד. החלטתי להקדים תרופה למכה וקראתי דוד, זה אתה, בוקר טוב, אני מנקה כאן בחדר. הדוגמן עמד בכניסה לחדר, הוא נשען על משקוף ושאף שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו. המבט שלו אמר שהוא לא ציפה שיהיה מישהו בחדר של רינת. בוקר טוב, החדר הזה ממש מטונף, אני מיד באה להכין לך קפה, כמו שאתה אוהב, התחנחנתי כמיטב יכלתי אל חלאת המין האנושי. הבעיה היתה איך לצאת מהחדר עכשיו כשהוא עומד שם נשען על המשקוף כל כך מרוצה מעצמו. מה שבאמת התחשק לי לעשות היה למרוח בלי כוונה את הסמרטוט המלוכלך על חליפת היוקרה שלו. מה שעשיתי היה לבקש יפה סליחה בקול קטן וחמוד ולעבור. נמנעת ממגע ככל האפשר. מתי הם מגיעים הוא שאל ואני אמרתי מה שידעתי, הכנתי לו קפה ועשיתי את עצמי עסוקה מאוד מאוד. הוא לא יכול היה לראות מאיפה שהוא ישב, אבל אני בשלב הזה בעבודתי כבר גיליתי את נפלאות הסוליטר.

29.

לפעמים אני מזפזפת בין תכניות הטבע האהובות עלי והדרמות של הבי.בי.סי ואני נתקלת במיני תועבה שאני לא יכולה, לא מוכנה, להאמין שקיימים. לפני כמה שבועות ראיתי תכנית תחקיר על סחר בנשים ומאז היא לא יצאה לי מהראש. יש אנשים שמשחקים אותה אנשי עסקים, כל הגינונים הנכונים, המראה והתדמית, אבל העסקים שלהם הם לעשות מנשים בשר לשחיטה. הם מיבאים אותן וסוחרים בהן בדיוק כמו שלפני מאות שנים סחרו בעבדים. לאיש הזה היה המון כסף והוא עשה אותו על גבן של הנשים הכי מסכנות בעולם. חוץ מלמצוא את רינת בשביל אמיר, היתה לי עכשיו מוטיבציה משל עצמי. הוא גמר לשתות את הקפה שלו ואמר שהוא יחזור יותר מאוחר. כל הזמן שהוא נשען על המשקוף ודיבר איתי, כל הזמן שהוא חיכה בכניסה לקפה שלו ושתה אותו במתינות, שכב האימייל שעוסק בעניינו חשוף על המגש של המדפסת, ממש מולו.

30.

אני גרפיקאית ומאיירת והחבר שלי היה צלם ולמעשה כל החברים שלי ושלו תמיד היו אנשים שעוסקים ביצירה ואמנות מסוג כלשהו, ככה זה יצא. החבר היחיד שלנו שיש לו מה שהוא קורא שתי ידים שמאליות אבל הוא מפצה עליהן במוח חד כתער, הוא יוֹס. כשאנחנו מדברים על יוֹס אנחנו מדברים על תופעה ועכשיו אין לי כבר ברירה אלא להכניס אותו לתמונה. זאת תמונה שהוא שייך אליה, בטוח שיותר ממני. יוֹס הוא גם כן עורך דין בהכשרה שלו, אבל בעוד כל חבריו ללימודים דוהרים קדימה אל היוקרה והממון, הוא עובד בכל מיני עמותות שעושות כל מיני דברים למען האנושות. כסף הוא כמובן לא עושה אבל חסדים הוא עושה, המון. כשדוד הגיע הגשתי לו את הקפה שלו ונתתי לו לחתום על כמה מכתבים ואמרתי לו שאני הולכת לדואר ואחר כך יש לי תור לרופא ואחזור אחר הצהרים, יש לי עוד דבר חשוב לעשות. הלכתי לדואר ומשם הלכתי ליוֹס, המשרד שלו הוא הדבר הכי הפוך למשרד שבו עבדתי. בדרום העיר, בשולי שוק לוינסקי, ברחוב סואן בבניין מתפורר, יושב יוֹס בסנדליו ודואג לעלובי החיים. בורקס עם ביצה והרבה חריף היה הפיתוי ויוֹס כדרכו לא עמד בו. בפה מלא בורקס סיפרתי לו על קורותי, הוצאתי והראתי לו את התיק שפתחתי לדוגמן. כשהכל כבר נגמר אחרי כמה ימים, כשהדפים נמסרו למי שהיו צריכים להמסר, עוד אפשר היה לראות עליהם את טביעות הידיים השמנוניות ופירורי ביצה. מה שהכי נחמד אצל יוֹס זה ששום דבר בעולם לא מפתיע אותו ולא מזעזע אותו. הוא צדיק אבל הוא קר רוח כמו הברקודות הכי גדולות בעולם הפשע. הדבר הראשון שהוא עשה היה לשלוח אימייל לכתובת שרינת שלחה אליה את שלה, לא היה לנו מושג מי זה אבל היה סיכוי סביר שהוא מישהו שאפשר לבטוח בו. אחרי שגמרנו את הבורקס יוֹס הכין לי ולו קפה, הוא שאל איך הוא האמיר הזה? ואני אמרתי מה זה שייך, למה אתה שואל? והוא אמר סתם אני סקרן. ואז הגיעה התשובה למייל. יוֹס אמר, טוב הייתי אמור כבר לנחש.

31.

כשהגעתי הביתה רציתי למות. כושי שכב בתוך שלושית של שתן והסתכל עלי במבט מזוגג. הקמתי אותו בקושי, ניגבתי אותו ואת הרצפה, לא היה לי אוויר בריאות, לא היה לי דם בעורקים. היו לי אותן תגובות גופניות כמו שהיו לי אז. אז.

32.

אלעד הוטרינר הגיע די מהר, כל מה שהיה לו להגיד לי היה מה את רוצה דני, הוא כבר כל כך זקן, אולי תוותרי כבר? איך אתה יכול להגיד לי כזה דבר, אתה שיודע בדיוק? לא אמרתי לו את זה, רק חשבתי את זה, אולי הוא יכול היה לראות את זה בעיניים שלי. אלעד מכיר את כושי מאז שהוא היה גור, הוא הכיר את החבר שלי, הוא יותר חבר מוטרינר וזו הסיבה גם שהוא קורא לי בשם שרק האנשים הכי קרובים אלי קוראים לי. הוא נתן לכושי זריקת סטרואידים, חיבק אותי והלך. אנחנו, אני והכלב שלי שניתנה לו ארכה, ירדנו לגינה לפגישת הערב עם אמיר. כנראה שהעובדה שרינת שלחה לו מסרים עודדה אותו קצת, כנראה שגם כל מה שסיפרתי לו הוסיף לעידוד, הוא נראה כמו מישהו קצת יותר זקוף ממה שהיה אתמול. כבר שם, לידי בגינה, הוא כתב לרינת את כל מה שקורה. עוד שלושה ימים, מה נעשה? במקום לענות לו התחלתי לבכות. פתאום יצא ממני הבכי שארב שם מהרגע שמצאתי את כושי בשלולית. אני לא בוכה הרבה, לברזים שלי יש רק שני מצבים לצערי. או שהם סגורים וחתומים או שהם נפתחים, בדיוק ברגע הלא נכון תמיד, ואז זה מחזה זוועה.

33.

את רוב חייו עד לפני כמה חודשים, כשהוא עבר לגור עם רינת בתל-אביב, אמיר חי במדבר. הוא מדריך טיולים בסיני והכיר אותה שם בטיול לפני כמה שנים, הרבה זמן הם היו רק ידידים טובים, אחרי אותו טיול שבו הכירו היא התחילה לבוא אליו למדבר והוא היה בא לביקורים בתל אביב. כשהוא אמר שהיה רוצה לנסות לגור תקופה בעיר וללמוד באוניברסיטה היא הציעה לו לבוא לגור איתה. יש לו קרוואן בקיבוץ ליד אילת והם נוסעים לשם מדי פעם. היא מתחבאת בחוֹל, אמרתי. אמיר גירד את הראש במבוכה. איך לא הבנתי את זה בעצמי? יצא לה חוך בגלל הסמיכות במקשים של הנייד. הוא העיף מבט בצרור המפתחות שלו ושוב גירד בראש. המפתח באמת לא כאן.

34.

לקח לי קצת זמן אבל הגעתי לרינת. היא התבלבלה לרגע כשהיא ראתה אותי, היא לא הכירה אותי מחוץ לגינה ובלי כושי. היא התבלבלה עוד יותר כשהיא ראתה את מי שהבאתי איתי. לא יכול להיות ניגוד יותר גדול ביני לבין הבחורה שירדה מהאוטו שלי. בחורה בלונדינית גדולה, כמעט בראש יותר גבוהה ממני. היא נעלה נעלים עם עקבים גבוהים מאוד, מכנסי סטרץ' צמודות וחולצה פרחונית צמודה גם כן. האיפור שלה נזל מהחום. היה חם נורא, אני אוהבת את זה. נכנסנו לקרוון, רינת נתנה לנו מים קרים וניגשנו לעבודה. לא היה לנו זמן לבזבז.

35.

כשישבנו בגינה הקטנה, בקור המקפיא, ואני פרצתי בבכי המפחיד שלי, אמיר עשה באופן אינטואיטיבי את מה שבחור נחמד כמוהו עושה ברגעים כאלה. הוא חיבק אותי. אני, בניגוד לעצמי בדרך כלל, התחפרתי בתוך החיבוק שלו, בכיתי לתוך החזה הרחב שלו את כל מה שהיה לי לבכות. את המשימה הבלתי אפשרית שלקחתי על עצמי, את ההזדקנות המהירה של כושי, את העובדה שכל מי שאני אוהבת מת לי בסוף.

36.

למחרת בבוקר, הייתי אמורה ללכת לבדיקות בבית חולים, ככה אמרתי לשלמה, יוֹס לקח אותי ואת התיק של הדוגמן הנאלח, והלכנו לפגוש את נאוה. זה לא הפתיע אותו בכלל שהיא זאת שרינת שלחה לה את המייל. נאווה עובדת באחת מהעמותות האלה שהוא נותן להן את שרותיו, בדרך כלל במחירים מגוחכים. היא פועלת למען נשים שנסחרות לתעשיית המין. מיד כשנכנסנו לחדר שלה, במשרד שהיה תאום זהה למשרד שלו, ראיתי שיוֹס מאוהב בה. וכי איך לא יהיה? כמו המשרדים שלהם גם הם תאומים. כמוהו היא נמרצת, חריפה ומרושלת להחריד. אני התנדבתי לרחוץ לנו כוסות מהכיור העמוס לעייפה והם ישבו ודנו בתיק. שמעתי אותה מקללת והצטרפתי בלב וגם בקריאות מהמטבח לקללות שלה. יש בתיק של החלאה עדת מפתח אחת שאם היו מאפשרים לה הייתה מכניסה אותו לכלא אבל בגלל שהחיים שלה תלויים בו אין סיכוי שהיא תעשה את זה. למעשה היא עומדת לעשות בדיוק להיפך. רינת גילתה את זה ומאותו רגע לא הצליחה יותר לישון בלילה. את זה היא בעצמה כבר סיפרה לי כשהגעתי אליה. וזה לקח לי כמעט יממה שלמה. בינתים אני רוחצת כוסות ומכינה לנו קפה ושתי היונים הומות בחדר הסמוך. אני שומעת איך הם מדברים על התיק ומתחת למשפטים שלהם זורם נחל מתוק של חיבה הדדית.

37.

מי שרואה אותי פעם אחת, לא יכול שלא לזהות אותי בפעם השניה. אני לא אומרת את זה בהתפארות, זאת עובדה. בדרך כלל זה יותר מצער ממשמח. הפעם ללא ספק זה היה ככה. העניין הוא כזה. זה לא שאני יפיפיה כל כך גדולה אבל יש לי שיער מיוחד במינו. הוא סמיך וארוך מאוד. מגיע לי עד למטה מהתחת, ויש לו צבע של, של מה? להבה, אש, חלודה. ערמוני, אדמוני, כבר קראו לו בכל מיני שמות, הנפוץ הנוח והמקובל ביותר הוא ג'ינג'י. רק פעם אחת פגשתי מישהו אדום כמוני וזה מצחיק, הוא גר בדירה שלי לפני, החברה שלו עזבה את הדירה והוא הראה לי אותה. גם הפנים שלי ג'ינג'יות, כלומר, יש לי נמשים בכמות שמספיקה לכמה אנשים.

38.

כשיצאנו אמש מהגינה הקטנה, אחרי שאני הקמתי את כושי בעמל רב ואמיר היה צריך לגרור את באני מאיזה חור שהיא חפרה שם באדמה, ראיתי מישהו עומד בחושך, אורב לנו בצללים. חשבתי שהוא אחד מהסוטים האלה שאורבים בגינות ציבוריות ומפיקים הנאה מלהסתכל על זוגות מתגפפים. בבוקר אמיר התקשר אלי מטלפון ציבורי ואמר בקול נכאים, שזה האיש שעוקב אחריו, אחרי שנפרדנו הוא המשיך ללכת אחריו ואז הוא זיהה אותו. הוא ראה אותך, את חושבת שהוא יכול לקשר אותך למשרד? תגיד, אתה צוחק עלי? כן גם הוא לא חשב אחרת. יש סיכוי שאני לא אוכל לחזור למשרד יותר. יכול להיות שאני גם לא אצטרך, כי השם של לנה והמקום שבו היא נמצאת כבר ידוע לי והתיק של החלאה מצולם במלואו וגם התדפיס של המייל של רינת. עבדתי קשה ויעיל בשלושת ימי כפקידת הקבלה בנצר את נצר.

39.

אמיר, אני מצטערת לא הייתי צריכה להפיל את עצמי עליך בכל הכובד שלי. כל הלילה כמעט ניסחתי את המשפט הזה בראש. זה בסדר דני, את לא כל כך כבדה כמו שאת חושבת. זה לא נורא.

40.

כמו שכבר אמרתי בהתחלה, דברים לפעמים, לעיתים ממש קרובות למעשה, נראים לגמרי אחרת מקרוב. האיש הזה למשל, שנראה כמו דוגמן, מקרוב אפשר ממש להריח ממנו את הריח של הדם. לנה לעומת זאת נראית כמו זונה סטריאוטיפית, אבל מקרוב אפשר לראות שני דברים. הראשון הוא שהיא יפה כמו מדונה. השני, שהיא ילדה קטנה, טהורה. היא לא מדברת כמעט אף מילה בעברית. מאמיר ידעתי כבר שרינת מדברת רוסית, היא עלתה לארץ בגיל ארבע עשרה שזה גיל שבו כבר לא מאבדים את שפת האם. היא גמרה כאן בארץ תיכון ולמדה משפטים, ככה שגם העברית שלה מצויינת. כלומר, בשלב שבו נפגוש אותה כבר לא נצטרך תרגום, אבל בהמהלך הנסיעה היינו רק שתינו. וזו נסיעה ארוכה, כמעט עד אילת. גיליתי משהו שמאוד שימח אותי. גיליתי שאני יכולה לשתוק הרבה ויכולה לתקשר בלי הרבה מילים. כשהגענו אל רינת הרגשתי שאני אוהבת את לנה מאוד, פשוט ככה.

41.

בבוקר לפני שיצאתי לדרך, עשיתי את הדבר הקשה מכל. העברתי את כושי אל הבית של אמיר, זאת אומרת הבית של רינת ואמיר. הלכתי עם כושי ועם שקית גדולה ובה הכרית הגדולה שהוא קשור אליה והאוכל שלו. אמיר נראה כל כך זר בדירה ההיא, כמו צמח מדברי ששתול באיזה הר בשוויץ נגיד. דירה כל כך רינתית, אני לא יודעת איך להסביר או איך לתאר. משהו מסודר וקר כל כך, משהו שלא התאים לבחור המגודל והפרוע הזה ולא התאים לחיבוק החם שקיבלתי ממנו. חיבוק שאני חייבת להודות עכשיו שהיה נעים לי נורא. משהו שהביא איתו הרבה מאוד רגשות סותרים. לו יש חברה, אני מחפשת אותה, אני נוסעת לקצה העולם אחרי שממש הסתכנתי כדי למצוא אותה. לי יש חבר. אמנם מת אבל בכל זאת חבר. אמיר עמד שם בדירה הקטנה והרינתית הזאת וכדרכו גירד את הראש. באני עלצה למפגש עם כושי, היא ממש התרוצצה בבית והראתה לו את כל האוצרות שלה. לנה חיכתה לי במשרד של יוֹס, הוא מחזיק שם מיטה בדיוק בשביל המטרה הזאת, לתת לכל מיני חלכאים ונדכאים מקום לשים את הראש. כשיצאתי מהבית חיבקתי את כושי בתחושה שהלב שלי נשאר שם. בפחד נורא, שהוא יחליט למות בדיוק כשאני לא אהיה שם למשוך אותו עוד קצת, להתחנן לפניו שלא יעשה את זה. אני רוצה להגיד עוד משהו עכשיו, אם כבר אמרתי את הדברים המביכים, אז עוד אחד. גם אמיר, מקרוב, נראה לגמרי אחרת. מקרוב, אמיר הוא ילד מתוק. הוא הפתיע אותי בחיבוק פרידה. הייתי לגמרי לא מוכנה.

42.

יוֹס ונאוה עשו לי סדר בראש. הם הגדירו את ההיררכיה של הדחיפויות, הם קילפו את הבעיה מהקליפות המיותרות והשאירו רק את הלוז. הם הפנו את החץ אל מה שצריך לעשות ולעשות מהר. בתור המומחים למשפטים ומשטרה וחוקים ועוד דברים שאין לי מושג בהם, הם ניסו למצוא את הדרך החוקית והמשפטית והנכונה למצוא את לנה ולהביא אותה להעיד. אני לעומת זאת רציתי קיצור דרך. בעיקר מהסיבה הפשוטה שלא נשאר לנו זמן אבל גם בגלל שכזאת אני. חסרת סבלנות ותאבת קיצורי דרך. ראה התקבלותי לעבודה במשרד.

43.

אתם קולטים שיש לנו שלושה ימים? איך תספיקו להוציא צווים ועיכובים ובילושים ושיתוף פעולה של כל הגופים המסורבלים האלה, הפרקליטות, המשטרה, מנהלת ההגירה. הם הסתובבו אלי שניהם ועל פניהם הבעה אומרת התפעלות. אז מה הגיברת חושבת לעשות? יוֹס ניסה להחזיר לעצמו את כבודו הרמוס. נאוה החרתה אחריו, כן גיברת? תפסתי תחת, אני מודה. תחושת הניצחון במערכה הראשונה לקרב הזה היתה עדיין משכרת. הצורה היעילה שבה פעלתי במשרד גרמה לי ליהירות שגרמה לי להגיד להם ככה. תנו לי יממה אחת ואני מביאה אותה לכאן. התאומים הגיבו עכשיו בדרכים הפוכות, הוא החוויר והיא הסמיקה.

44.

כשליוויתי את יוֹס למשרד שלו בחזרה אמרתי לו שהוא שקוף, הוא היתמם. יוֹסק'ה, תתפוס את הרגע. תתפוס את הנאוה הזאת. אתם נולדתם אחד בשביל השני ואני רואה עליה שגם היא חושבת ככה. עכשיו היה תורו להסמיק.

45.

היתה לי יממה אבל היה לי גם רעיון.

46.

מהיום שבו פגשתי את החבר שלי עד היום שבו איבדתי אותו עברו בסך הכל שנתיים, שנתיים וכמה ימים ליתר דיוק. באותו שבוע חגגתי שנתיים לאהבה שלנו וגם איבדתי אותה בבת אחת, אחרי שכבר חשבתי שהיא תהיה לתמיד. אני לא יודעת למה אני מספרת את זה עכשיו, סתם, נזכרתי.

47.

החברים שלי כמו שכבר אמרתי, הם כולם אמנים. אמנים זה אנשים ונשים שבאופן בסיסי אין להם עבודה, כלומר פרנסה. חלק מלמדים אנשים אחרים אמנות, כלומר מלמדים אנשים אחרים להפוך לבני אדם בלי פרנסה. אחרים עובדים בכל מיני עבודות אחרות. ממלצרות וניקיון ועד דברים מאוד משונים כמו העבודה של סרינה. העבודה שלה תמיד גורמת לי לצחוק מהול במבוכה, אבל יחסית לחברים האחרים שלי היא עושה הכי הרבה כסף. סרינה היא אמנית גוף, שזה אומר שהיא לובשת את הגוף שלה מאוד בטיבעיות וכך גם את המיניות שלה. היא עובדת כסוכנת של בגדים תחתונים סקסים. לנשים, כמובן שלנשים. רק אנחנו הנשים מסוגלות להיות כל כך מטומטמות. לפחות פעם בשבוע סרינה אוספת חבורה של בחורות, לפעמים בנות עשרים פלוס ולפעמים בנות חמישים פלוס. אצל הצעירות זה בדרך כלל במסיבות רווקות ואצל המבוגרות זה במסיבות מסוג תראו כמה אנחנו צעירות ומגניבות. היא נותנת להן את כל השטיק. מדברת איתן על מין כמו שאף אחד בחיים לא דיבר איתן ואז גורמת להן להוציא את הארנקים שלהן ולקנות את הדברים המופרכים ביותר. כל מיני תחתוני חוטיני, חזיות זנותיות גרבונים וביריות ועוד כל מיני שטויות שיש סיכוי סביר שכשהן יגיעו הביתה הן ימותו מבושה שהן קנו. יש לסרינה מזוודה שעליה צייר רוקו החבר שלה ציור אירוטי והיא מלאה בסחורה המטופשת שלה. כשהתקשרתי אליה לבקש ממנה להשאיל לי את המזוודה היא נאלמה דום. שמעתי אותה בולעת את הלשון. דני, זאת את? מה את רוצה? אני צריכה את המזוודה שלך לכמה שעות. בבקשה.

48.

סרינה ורוקו הם כמובן לא השמות האמיתיים שלהם. אני לא אגלה כי הם אמנים והם בחרו לעצמם את השמות האלה אבל יש להם שמות עבריים נורמלים לחלוטין.

49.

אמא שלי מתה כשהייתי בת עשרים. ירשתי ממנה כמה דברים. אני אתחיל בדברים הרעים. כמוני גם אמא שלי היתה עקשנית נורא, חסרת סבלנות ומהירת חימה. כמוני היא היתה אמיצה וחסרת פשרות, הולכת עם הראש בקיר. חוץ מזה ירשתי מאמא שלי את המחשבה המהירה, את השפה הצרפתית ואת השיער הזה שלי.

50.

יחד עם המזוודה לקחתי מסרינה גם עוד דבר, שאם מישהו שמכיר אותי היה רואה זה היה הסוף שלי. אבל כשיצאתי מהבית שלה עם המזוודה ההיא אני כמעט בטוחה שאף אחד שמכיר אותי לא ראה ואם מישהו כזה במקרה היה עובר במילא הוא לא היה מזהה אותי. לבשתי את הבגדים התיאטרלים שסרינה לובשת לערבי הבנות שלה. שמלה שחורה ארוכה וצמודה, כובע שחור דרמטי שהשיער שלי היה מוחבא בתוכו טוב טוב, צעיף מפרוות נמר ונעלי עקב. הרגלים שלה קצת יותר גדולות משלי וכך שייטתי לי בסירות נעלי סרינה, בים הרחוב הסגרירי אל המכונית שלי, אל המשימה המשונה שלי.

51.

פעם עבדתי במערכת עיתון באיזור התחנה המרכזית הישנה. אהבתי ללכת שם ברחובות המתפוררים והזנוחים, היו הרבה הפתעות מעניינות ובחרתי בכל יום כמעט בדרך אחרת ללכת אל העבודה וממנה בחזרה. רחוב אחד שאף פעם לא בחרתי בו היה הרחוב של מכוני הליווי. לא יכולתי להסתובב בסביבה האיומה ההיא. והנה אני כאן. ביום חורף, השמים נראים כאילו הם הולכים לפעור את עצמם בכל רגע ולבלוע את העולם או להטביע אותו במבול. כשהלכתי ברחוב המקולל ההוא חשבתי שלא הייתי מתנגדת אם אלוהים היה מחליט להוריד מבול על הסדום הזאת. הגעתי לפתח המכון שחיפשתי, תחשבו על המילים מכון ליווי, מה כאן מכון ומה כאן ליווי, ותסלחו לי בבקשה אם אני אקרא לו בשם הנכון שלו. בית זונות, ולא בית בושת. כי בושה בטוח אין שם לאף אחד, לא לסרסורים ולא ללקוחות ומהזונות עצמן גזלו את הבושה שלהן לגמרי, לא השאירו להן אפילו קמצוץ. ישב שם בדלת איש גדול, הוא היה בעצם שני אנשים מחוברים ביחד, כל כך גדול הוא היה. פניתי אליו בקול הכי קטן וצייצני שהצלחתי להפיק. דיברתי אליו בצרפתית. בונז'ור מסייה, השעה היתה שלוש וחצי בצהרים, כנראה שעה די שקטה בעסק מהסוג הזה. אבל לא לגמרי מתה. בכל הזמן ששהיתי שם, נכנסו ויצאו מהמקום גברים, לא בזרם אבל בטיפטוף מתמיד. גברים מכל הסוגים הצבעים הגדלים והגילאים. גברים שהייתי הורגת אם הייתי יכולה. הסתכלתי עליהם ישר בעיניים וראיתי שזה לא דבר שמקובל לעשות במקום הזה. הם כולם השפילו את המבט. הביריון קרא לעוד ביריון שקרא לעוד ביריון ואני חשבתי שהנשמה שלי עומדת לפרוח כי חיכיתי שבכל רגע יכנס לחדר הדוגמן. ידעתי במיליון אחוז שאין סיכוי, שהוא לא מתקרב למוסד הזה כל עוד המשפט שלו מתנהל אבל פחדתי בכל זאת. הביריון השלישי ידע קצת צרפתית והסברתי לו את מטרת הביקור שלי. ניסיתי להיות הכי מקצועית שיכולתי. אדוני, אמרתי, נראה לי שאני יכולה לעניין את העובדות שלכם במוצרים המעולים שלנו, של חברת סרינה לליבני נשים סקסיים. אמנם הוא הרים גבה אבל כנראה חשב שזה לא יכול להזיק, שישתעשעו להן קצת הילדות. נכנסתי אל בטן הלוויתן, נכנסתי אל בית הזונות שנראה והתנהג בדיוק כמו שאמור בית זונות להיראות ולהתנהג. מגעיל. תוך כמה שניות הוקפתי בעדת ילדות מצחקקות. אחר כך שמעתי מלנה כמה מעט בידור או הסחת דעת יש בחיים המנוולים שלהן. גם אם זה עם הצעצועים הדוחים האלה, אני שמחה שיכולתי לתת להן קצת. החבורה עטה על השלל והתחילה לחפור ולצהול. אני כמובן לא הבנתי אף מילה אבל השפה שנשים משתמשות בה כשהן מודדות בגדים היא בינלאומית. והן מדדו, אוי כמה שהן מדדו. כמה מהן ידעו צרפתית ודיברתי איתן קצת. על הלבנים כמובן, רק על הלבנים. אחרי כמה זמן הבריון ששמר עלינו שם התעייף מהמהומה ופרש לחדר אחר. הלוואי ויכולתי לפרוש איתו אבל בשבילי העבודה התחילה רק עכשיו. התחלתי לשאול אותן את השמות שלהן, ככה בעדינות, בלי להלחיץ, אחרי שכמובן אמרתי את שלי, סרינה, אלא מה? לא הייתי מופתעת כשלנה אמרה שהיא לנה, בכל חבורה יש מישהי או מישהו שהם מנהיגים מטבעם והיא היתה כזו. זה לא הפתיע אותי, אחרי הכל היא זאת שהעיזה לנסות ולמרוד. היא שילמה על זה ביוקר. אם הן כולן אסירות, אז היא אסירה במין סוג של צינוק, כלומר בדרגה יותר גבוהה של שמירה. התקרבתי אליה בתוך המהומה הכללית ולחשתי לה שרינת שלחה אותי. היא כמעט התקפלה לשנים כשאמרתי את זה. הגוף שלה עשה כזאת תגובה בלתי רצונית של כאב, או זיכרון של כאב.

52.

אחרי הפגישה שלי עם יוֹס ונאוה הלכתי למשרד. הבטחתי לנצר את נצר שאני אמצא עובדת ניקיון אז אני אמצא. קטפתי מעץ פתקה שהיה כתוב עליה מנקה מיסרדים וחדרי מדרגוט, ומספר טלפון. ביקשתי מהאישה שענתה לי בקול מאוד שקט ובמבטא מאוד רוסי שתבוא לפגוש אותי הכי מהר שהיא יכולה. היא הגיעה כמעט בריצה. היה קר וגשם זירזף כל הזמן. היא הגיעה למשרד מתנשפת, כמה דקות אחרי שאני נכנסתי. היא היתה רטובה מהגשם וספוגה בזיעה והפנים שלה היו אדומים. היא היתה צריכה את העבודה, זה בטוח. העבודה היתה שלה מבחינתי, אבל לפני זה היא עשתה בשבילי משהו חשוב ויקר ערך. היא כתבה בשבילי על דף כמה משפטים ברוסית.

53.

עכשיו החלקתי לתוך היד של לנה את הדף הזה. חזרתי אל המולת המדידות. אני חושבת שאין צורך לציין שלא היה להן גרוש ולא היה סיכוי שהן יקנו משהו. אני גם לא רציתי למכור להן את הגועל נפש הזה, בטח לא בשביל הלקוחות שלהן. במקום זה חילקתי להן בתום המפגש משהו שהבאתי במיוחד בשבילן.

54.

ארזתי את כל התחרות והנוצות והנוצצים והמבריקים במזוודה, אמרתי להן ששמחתי להכיר אותן ויצאתי. הלכתי אל המכונית. היא חנתה כמה רחובות משם והיא לא שלי. לקחתי מרוקו את האוטו שלו, הוא התאים יותר לתוכנית שלי. רוקו כמו כל אמן שמכבד את עצמו, מתפרנס ממשהו שהוא לא אמנות כמובן. הוא שיפוצניק. יש לו ואן גדול וחבוט, גרוטאה אמיתית. נכנסתי אל הואן והתקלפתי מהתחפושת הראשונה שלי. זאת היתה הקלה רצינית. לבשתי את התחפושת השניה שלי וכל הזמן התפללתי בלב. השעה היתה ארבע וחצי, כבר היה כמעט חשוך, חיכיתי עד חמישה לחמש. נסעתי אל הרחוב של הבורדל ועמדתי ליד הקיוסק שבפינה.

55.

בלילה כשהן הלכו לישון, אחרי שכילו את מלאכת יומן הנוראה, היה לכל זונה דובי צמרירי לחבק ולבכות על הבטן השמנה שלו. לכל דובי היה מוצמד פתק, שאני בטוחה שהן הורידו והחביאו, עם הטלפון של נאוה.

56.

לנה ישבה על המיטה במשרד של יוֹס ורעדה. היה קר, היה קר מאוד אבל היא לא רעדה מקור, היא רעדה מפחד. הכנתי לה כוס תה והצעתי לה לחזק אותו במשהו. היא רעדה כל כך שהשיניים שלה נקשו. גם אני פחדתי מאוד ואני יכולה רק לנסות ולשער בכמה עשרות מונים היה הפחד שלה גדול משלי. מזגתי וודקה לשתי כוסות קטנות והצעתי לה לשתות איתי. בלי להגיד מילה היא חטפה את הבקבוק מהיד שלי. אם היא היתה מבקשת לא הייתי אומרת לה לא, כל דבר שיכול להרגיע אותה עכשיו. היא רעדה ובכתה ושתתה במשך זמן ארוך. אני שתיתי את הכוס הקטנה ואחר כך את השניה וחיכינו ביחד לנאוה שתגיע עם המתורגמנית. שתינו כבר היינו שיכורות כשהן הגיעו, אני הרבה יותר, השארתי אותן שם ונסעתי בזיגזגים להחזיר את הואן לרוקו ואת המזוודה לסרינה. הבטחתי להם שיהיו הסברים אבל לא עכשיו.

57.

השארתי גם ללנה דובי ובבוקר כשהגעתי לקחת אותה איתי לרינת היא עדיין ישנה מחבקת אותו. חיכתי בסבלנות שתתעורר והכנתי לה קפה חזק ואז חיכיתי שתעטה עליה את האיפור הכבד שהיא רגילה לעטות. היא היתה כל כך חיוורת. כשחיכיתי לה שם בפינת הרחוב ולא ידעתי אם היא תצליח לצאת, ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם אני הייתי נקלעת לחיים כמו אלה שהיא נאלצה לחיות. האדרנלין מהחלק הראשון של המבצע שעט לי בעורקים ודמעות לא הפסיקו לרדת לי מהעיניים. לא בכיתי, זה רק הגשם הארור ההוא שהחליט לרדת לא רק מהשמים. הרחוב היה כבר כמעט חשוך בשעה חמש, רק האורות האדומים מכל המכונים בערו מסביב, הגשם ירד במין מסך דקיק על הכל, לא הדלקתי אורות ולא הפעלתי מגבים. צימצמתי את עצמי כמיטב יכולתי בכיסא הנהג. חבשתי כובע מצחיה ודחפתי לתוכו את כל השיער שלי.  חבשתי משקפיים גדולים עם מסגרת עבה שחורה שמצאתי בואן. ראיתי את הדמות הגבוהה והדקה של לנה יוצאת מהפתח, היא נקשה עם העקבים שלה על המדרכה והצליל הדהד בכל הרחוב. השומר הסתכל אחריה וחזר למקומו, לא התחשק לו להירטב, לפחות הגשם היה לטובתנו. היא הגיעה לקיוסק וקנתה סיגריות, החליפה כמה מילים עם המוכר שישב שם ובהה בטלוויזיה. מהמקום שלו הוא לא ראה את הואן וגם זה היה לטובתנו. היא חזרה בצעדים הרבה יותר איטיים מאלה שבהם הגיעה. עברה לאט לאט ליד הואן והציצה פנימה. ראיתי את ההיסוס שלה. הרמתי את היד וניפנפתי לה נפנוף קצר. היא זינקה ונכנסה וישבה לידי. תיסע, תיסע, היא אמרה בשקט. התנעתי וגלשתי משם בלי לעשות יותר מידי רעש. בלי להדליק אורות. היא התכופפה במושב שלידי ונעלמה. עברנו על פני הפתח שמישהו נכנס בו עכשיו. הלקוח הזה לא יקבל את לנה הלילה.

58.

בפתק שייבגניה המנקה החדשה של נצר את נצר כתבה היו כמה משפטים. אנחנו רוצים לעזור. רינת העורכת דין מחכה לך. תצאי לקנות סיגריות. אני אחכה לך באוטו גדול. אל תקחי שום דבר. רק תיק קטן של כסף. ניתן לך כל מה שצריך. אל תפחדי.

59.

בבוקר כשיצאתי לקחת את כושי אל אמיר ואחר כך את לנה אל רינת ידעתי בדיוק מה עומד לקרות. מישהו דפק בלילה על הדלת שלי. אני הייתי שיכורה לגמרי מהוודקה ששתיתי עם לנה, היא שתתה מהבקבוק והמשיכה למזוג לי לכוס הקטנה שלי בכל פעם שגמרתי לשתות אותה. שאלתי מי שם ולא ענו. כושי הפתיע אותי כשהוא קם מהכרית שלו, בלי עזרה בכלל ובא ועמד לידי מול הדלת. הצצתי מהעינית. היה חושך בחדר המדרגות אבל מישהו עמד שם. הרחתי עשן של סיגריה. כושי הפתיע אותי שוב, הוא עשה משהו שהוא עושה לעיתים ממש נדירות. הוא התחיל לנבוח, נביחות חזקות עם חשיפות שיניים וגירגור מפחיד מאיים כזה. מי שעמד מעבר לדלת היה יכול לחשוב שעומד לידי כלב ענק ומזרה אימים ולא הכלב הזקן והחולה שלי. הוא נבח ונבח נהם וגירגר. שמעתי צעדים יורדים במדרגות. ידעתי שבבוקר יחכו לי, מי שהם לא יהיו. פחדתי יותר משפחדתי במשרד כשהדוגמן שתה את הקפה שלו במתינות והמייל בעניינו שכב במגש של המדפסת בדיוק מולו. פחדתי יותר משפחדתי כשחיכיתי ללנה שתכנס לואן. לא היה לי מושג איך להתמודד עם האיום הזה של הבוקר. השעה היתה מאוד מאוחרת, כבר נרדמתי, אחרי ששכבתי שעה ארוכה רועדת. אחרי שלבשתי עוד שיכבה ולקחתי עוד שמיכה הבנתי שגם אני לא רועדת מקור. הנייד שלי צילצל. דני, את חייבת להסתלק מכאן מהר, זה מתחיל להיות ממש מסוכן. הקול של אמיר היה מאוד מוזר, חנוק והמילים שלו היו מקוטעות כאילו אין לו אוויר. אבל אני חייבת להביא את כושי אליך הוא לא יכול לבוא איתי. לא מספיק שאני חייבת לצאת מהבית בבוקר אני עוד צריכה לעשות את זה עם כושי, נזכרתי פתאום. עכשיו באמת לא ידעתי מה לעשות. הייתי צריכה להתקשר למישהו בשתים בלילה ומי שנבחר באופן טבעי היה נועם. הזכרתי לעצמי שוב ושוב את כל הפעמים שהוא העיר אותי בשעות משונות בשביל לבכות לי על הקשיים שלו עם שירי. אני יכולה להתעורר נגיד באחת בלילה ולשמוע אותו אומר ישר בלי להתנצל אני לא יכול יותר דני, היא הורגת אותי. אחר כך היה בא בליל של יבבות וקללות וזה היה נגמר פתאום כמו שהתחיל. התקשרתי לנועם. הוא היה ערני כמו ציפור, הלילה הוא הממלכה שלו. הוא הוציא את כושי בבוקר והלך איתו לקפה בשדירה. אני לעומת זאת עשיתי משהו שבשבילי הוא לא יאומן. האומץ שלי אמנם ידוע למכרי אבל הפחד גבהים שלי לא. ובכל זאת, אני עשיתי את זה. ועוד עם חוסר שינה רציני והנג אובר רציני עוד יותר. דבר ראשון זרקתי אל החצר את השקית עם האוכל והכרית של כושי, ואז עברתי את המעקה של המרפסת הקטנה שלי וחשבתי שאני מתה אבל המשכתי. קפצתי אל הגגון של הקומה למטה, קיוויתי שהוא יחזיק אותי ושזה לא יעשה יותר מדי רעש. חוץ מגל בחילה נוראי השלב הזה עבר חלק. עכשיו עצרתי את הנשימה, נתתי לגל לעבור וקפצתי למטה. הגל השני היה חמור יותר. נשמתי עמוק את האוויר הקר של הבוקר שתיתי קצת מים מהברז של החצר, ואז לקחתי את הדברים של כושי וחציתי דרך כמה חצרות אל השדירה. חוץ מכמה חתולים אף אחד לא ראה אותי, והם לא נראו מופתעים או מתעניינים במיוחד. נפרדתי מנועם בנשיקה בקפה שבשדירה והלכתי אל הבית של אמיר מהר ככל שאיפשר לי כושי.

60.

משם זה ממשיך כמו שסיפרתי קודם חוץ מפרט אחד שעדיין לא סיפרתי. אמיר שעמד שם בדירת רינת היה במצב איום ונורא. הוא היה חבול, היה לו חתך במצח, פנס בעין, חבורה רצינית על הסנטר. אלה הדברים שאפשר היה לראות. משפת הגוף שלו אפשר היה לנחש שיש עוד הרבה שלא רואים. הם הרביצו לו, מכות רצח, אתמול אחרי שהם הלכו מהבית שלי. מי שהם לא יהיו. הם כמעט הרגו אותו במכות. עכשיו הם מין הסתם מחכים ליד הבית שלי שאני אצא. למזלי נכנסתי לבית של אמיר ויצאתי בלי הפרעות. מרחוק אמיר הוא בחור מגודל, מקרוב הוא ילד מתוק ומעוד יותר קרוב הוא גבר חזק ואמיץ מאוד. כמו שכבר אמרתי אמיר הפתיע אותי בחיבוק פרידה. הוא ליטף את השיער שלי שאספתי לצמה ואמר זאת הצמה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. כמה זמן כבר לא ליטף מישהו את השיער שלי?

61.

כל הפגישה הזאת שלנו בבוקר היתה מאוד מאוד קצרה, לא היה זמן לבזבז.

62.

הנה אנחנו נוסעות לנו, מין תלמה ולואיז כאלה, אחת ענקית יפיפיה בלונדינית עם טונות שפכטל על הפנים ועקבי סיכה בגובה עשרה סנטימטר, ואחת קטנה מנומשת עם צמה אדומה עבה וארוכה, בטי שירט עם הדפס של בטי בופ, נעלי אולסטאר ומעיל צבאי גדול. אנחנו נוסעות, בהתחלה בשתיקה נבוכה ואחר כך בדיבור מגומגם שמורכב מעברית שבורה ומעט צרפתית שלמדה בתיכון. אני עצרתי בתחנת דלק למלא דלק ולבדוק שמן ומים, לנה הלכה לקנות סיגריות. היא גמרה כבר את שתי החפיסות שקנתה אמש בקיוסק. היה יום אפור. הכל היה אפור. השמים, הכביש, הנוף והפנים של לנה, למרות כל האיפור.

63.

בשעת צהרים לוהטת מחום הגענו אל הקרוון של אמיר. לנה כבר התקלפה מסוודר האנגורה הוורוד שלה ואני מהמעיל המרופט שלי. זה שהחבר שלי כל הזמן נדנד לי להפטר ממנו ובאופן מוזר הפך דווקא למזכרת ממנו, כשהלך מחיי. גם זיכרון של נידנוד של מישהו שאהבת, הוא זיכרון יקר. אני מודה, הודיתי בזה בשלב מאוד מוקדם בסיפור שלי, שאני לא מחבבת את רינת. אבל אני חייבת לתת לה את הקרדיט על מה שהיא עשתה. זה היה אמיץ והגון ומוסרי מאוד. עכשיו הגיע הזמן לגלות שהיא גם בחורה מאוד חריפה ומקצועית. היא התעשתה מהר מאוד מההלם הראשוני מההופעה שלי ושל לנה. היא נכנסה לשיחה ארוכה ויסודית ברוסית עם לנה, ואני הלכתי לישון. האמת היא שהלכתי רק לשכב קצת על המיטה בחדר השני אבל התעוררתי פתאום וחושך מסביבי. גיששתי ומצאתי את המתג של המנורה ליד המיטה ורק אז הבנתי שאני שוכבת במיטה של אמיר. הבית הזה היה לכל הדעות הבית של אמיר. שכבתי במיטה וקולות של מידבר הגיעו מהחלון, תנים וציפורי לילה, הקיר כולו היה מכוסה ספרים, המוני ספרים. על הקיר השני היו תלויים בצפיפות צילומים של חיות וצמחים ונופים מדבריים. מי שצילם אותם יודע לצלם ויש לו חוש מצויין לקומפוזיציה וצבע. אני לא יכולה שלא לשים לב לדברים האלה. כשאני רואה צילום אני לא רואה רק את האובייקטים המצולמים אלא גם את האיכות האמנותית של הצילום. על השידה ליד המיטה היה מונח נייר מקופל. כבר הודיתי פעם אחת שאני סקרנית נורא.

64.

הדבר העצוב ביותר בעולם שהתגלה לי במהלך הנסיעה שלי עם לנה לדרום, היה שהיא אהבה את האיש הזה. היא אהבה אותו ופחדה ממנו ושנאה אותו.

65.

שמעתי את לנה ורינת מדברות בשקט בחדר השני, הן לא רצו להעיר אותי. השתעלתי ועשיתי קצת רעש ויצאתי אליהן. בוקר טוב מותק, אמרה לנה. את יודעת שאני בכלל לא יודעת איך קוראים לך? אמרה רינת. למה לא שאלת את לנה, היא יודעת. לנה, איך קוראים לה? לנה צחקה ואמרה דניאלוצ'קה.

66.

עמדנו שלושתנו והכנו לנו ארוחת ערב. עורכת דין צפונבונית, גרפיקאית ג'ינג'ית וזונה רוסיה. אני אומרת בכוונה זונה רוסיה. אני אומרת את זה בכוונה כי זה המפתח של הכל. אחרי שאכלנו, לנה הלכה לישון קצת ורינת ואני יצאנו החוצה וישבנו באוויר הלילה המדברי היבש והקר. היא עישנה סיגריה ואני אכלתי ציפורניים. זה משהו שאני עושה כשאני נבוכה ועצובה. הייתי נבוכה מאוד מרינת ועצובה מאוד בגלל לנה. רינת סיפרה לי שמאז שהיא נערה היא צריכה כל החיים שלה להתמודד עם האמירות השגורות בדבר הרוסיות הזונות. תמיד יהיה מישהו איפשהו שיגיד משהו על רוסיות זונות. היא פגשה את לנה בפעם הראשונה, כשהאיש ההוא הביא אותה כדי שתעיד בשבילו כמה הוא צדיק. אחרי שהיא רכשה את אמונה התחילו הסדקים להפער בעדות הזאת. היא התקרבה עוד ועוד. ומקרוב, כן מקרוב הדברים נראים אחרת. אחרי שרינת התקרבה ללנה היא כבר לא יכלה לסגת, היא לא יכלה לחזור למקום הנקי והמרוחק של העורכת דין. זה כאב יותר מדי. הבעיה היתה שאף אחד לא יכול היה להיות שותף לרגשות האלה, בטח לא המעסיקים שלה בנצר את נצר. הם לא רצו לשמוע, הם אטמו את עצמם. בשבילם האיש הזה היה הרבה כסף ולנה סתם זונה רוסיה. כשרינת אמרה שהיא חייבת להוציא את הסיפור החוצה, שהיא לא רוצה את התיק הזה, שאי אפשר ככה היא התחילה לקבל איומים. מאוד מרומזים ומעודנים מהמעסיקים שלה והרבה יותר בוטים ומפחידים מהנאשם.

67.

פחדתי מהרגע הזה. כבר לא נשארו לי ציפורניים מרוב שפחדתי מהרגע הזה. והוא הגיע. רינת שאלה אותי איך בכלל קרה שנהייתי כל כך מעורבת בעניין. סיפרתי לה את השתלשלות העניינים, סיפרתי, וידעתי שאת הדבר החשוב ביותר אני משמיטה, ובחורה חריפה כמוה לא מפספסת. רינת כיבתה את הסיגריה הדקה שלה וכמעט מיד הדליקה עוד אחת. זה היה הרמז היחיד למתח שהיא היתה בו. את יודעת דניאל, היא אמרה ואני לא תיקנתי אותה. לא היה לי מושג מה לעשות, ידעתי רק דבר אחד, שאני לא יכולה להיות שם יותר, שאני לא יכולה לשתף עם זה פעולה. בגלל זה ברחתי לכאן. למה לא סיפרת לאמיר, רק חשבתי ולא אמרתי. היא כאילו שמעה אותי והמשיכה. אמיר כל כך לא היה איתי בזמן האחרון שלא יכולתי לדבר איתו על זה. היא דיברה והציפורניים שלי צעקו הצילו. תשאירי מאיתנו משהו. אני לא יודעת מה אמיר סיפר לך עלינו אבל היינו במשבר רציני כשברחתי. אולי אפילו הבריחה שלי היתה קשורה גם לזה ולא רק לתיק.

68.

כל כך שמחתי שהיא כיבתה את הסיגריה ואמרה שהיא מתה מעייפות ואולי כדאי שנלך לישון כי יש לנו יום גדול מחר. לא רציתי לשמוע עוד אף מילה עליה ועל אמיר. לא יכולתי לסבול את זה יותר. כמו חיוך של חתול צ'שייר ענק זהר אלי הירח, וזהר אלי גם החיוך של החבר שלי בחושך. הוא תמיד מרגיש דברים לפני שאני מרגישה אותם. גם כשהוא היה חי והיינו פוגשים מישהו שהיה יכול למצוא חן בעיני הוא היה רואה את זה קודם ואז היה מתחיל לרדת עלי. נדלקת אה?

69.

יבגניה, המנקה החדשה של נצר את נצר היא בחורה בערך בגילי. היא הגיע לכאן מרוסיה לפני ארבע שנים, יש לה שני ילדים והבעל שלה עזב אותה. הוא חזר לרוסיה והיא שמעה שהוא חי שם עם אישה אחרת. יש לה מקצוע, היא אחות, אבל התעודה שלה לא שווה כלום כאן בארץ, היא עובדת בניקיון ביום ובמלצרות בחתונות בלילה. אחרי שהיא כתבה לי את הדף ההוא ברוסית היא סיפרה לי את הסיפור שלה. אני לא חושבת שהיא ניסתה לעורר את הרחמים שלי, אני חושבת שהיא פשוט סיפרה את מה שהיא חייבת לספר ואין לה בכלל למי. סבתא שלי, אמא של אבא שלי, עלתה מרוסיה לפני יותר מחמישים שנה, היו לה שני ילדים והבעל שלה עזב אותה. הוא לא חזר לרוסיה הוא סתם מת. היא עבדה בכל עבודה שרק יכלה ונתנה לאבא שלי ולאחותו כל מה שיכלה שזה היה בעיקר אוכל והרבה אהבה. אני נורא אוהבת את סבתא שלי, יש לה מבטא רוסי כבד והיא כל מה שנשאר לי מהמשפחה הקרובה, אבא שלי נסע לאוסטרליה עם אשתו החדשה ושלושת הילדים שלהם. הראתי לייבגניה כל מה שצריך לעשות במשרד והיא הלכה. כתבתי פתק לנצר את נצר שיש מנקה חדשה ושהיא תבוא בעוד יומיים בעשר בבוקר. כתבתי שיש לה המלצות מצויינות מהמשרד של שץ את שץ. אולי אין משרד כזה ואולי יש.

70.

התעוררתי לעוד יום עגום ואפור. היה חם. רינת היתה בטלפון עם נאוה, שמכינה את כל הרקע לשיבת הניצחון שלנו לתל-אביב. לנה תקבל חדר במלון ושמירה סביב השעון, העדות שלה תימסר ביום שני בבוקר ואחר כך היא תעלה על המטוס חזרה למולדובה. מהרגע שהיא פתחה את העינים בבוקר היא התחילה לבכות, נפתח לה הברז, נשרף לה הפיוז. אמרתי שאני יוצאת קצת והתחלתי להתרחק מהקרוון. לא יכולתי לשמוע את הבכי שלה. הוא גירד את העצבים המגורדים ממילא שלי. הלכתי בשביל עפר דק ולבן, הסתכלתי על ההרים האדומים, מרבד רך וירקרק כיסה את האזור. לא ידעתי שגם במדבר יכול להיות ירוק זוהר ועסיסי כזה. בתור מעצבת אין לי צבע מועדף אבל בתור בנאדם הירוק הוא בטח הצבע הכי נפלא בעיני.

71.

על יד שיח קטן עמדה ציפור גדולה ויפה, אני לא מכירה ציפורים חוץ מאת הדרורים והיונים והעורבים של העיר, הציפור הזאת כישפה אותי. היא היתה כולה חומה עם נקודות לבנות, על החזה היה לה סינר לבן עם שוליים שחורים ועל הראש ציצה שחורה. עמדנו בשקט והסתכלנו אחת בשניה. מי תישבר ראשונה? זה היה רגע ארוך, זה היה רגע שאני לעולם לא אשכח. ואז היא עשתה צליל שנשמע בדיוק כמו נביחה. היא פרשה זוג כנפיים ארוכות שהצבע הפנימי שלהן היה בהיר מאוד, ועפה משם.

72.

כשחזרתי היתה לי הפתעה נעימה. שוחררתי.

73.

מרחוק הוא נראה כמו דג רגיל אבל כשמתקרבים רואים שיש לו ציור עדין מאוד על הסנפירים, אני אוהבת את הדג הזה כי הוא ציור. ציור של הטבע. המוזיאון התת ימי היה שקט, בחורף אין כמעט מבקרים, הייתי כמעט לבד. כשהייתי בת ארבע או חמש, היו לנו שני דגי זהב ששחו בכדור עגול של זכוכית. אני יכולתי לשבת שעות ולהסתכל עליהם שוחים במעגלים. הם נראו לי כמו השתקפות של עצמי, הייתי ילדה קצת פלגמטית, ילדה איטית וחולמנית, גם אני אהבתי להסתובב לאט ובמעגלים, הזדהתי לגמרי עם הדגים. יום אחד כשחזרתי מהגן היה שם רק דג אחד, אמא שלי אמרה שהשני נסע לבקר את המשפחה שלו בצרפת. היא השתמשה במשהו מחיי המשפחה שלנו, גם אצלנו כל פעם מישהו אחר היה נוסע לבקר את המשפחה שלו בצרפת, זה נראה לי טבעי לחלוטין. במקרים כאלה גם אין טעם לשאול מתי הוא יחזור. הבעיה היתה עם הדג שנשאר. אחרי כמה ימים הוא איבד את היכולת לנסוע לצרפת, הוא שכב על הגב במים, צף חסר תנועה. הפעם כבר לא היה מה לעשות, אמא שלי נאלצה להסביר לי את עובדות החיים. לא לקחתי את זה נורא קשה, או לפחות ככה זה נראה אז. אבל כמה ימים אחר כך שמתי לב שעל הקופסה של הסרדינים שהיינו אוכלים תמיד בשבת בבוקר, יש ציור של משהו שדומה לדג שלי. מה שאני גיליתי באותה שבת בבוקר שינה את החיים שלי. הפסקתי קודם כל לאכול דגים, אחר כך לאט לאט כל מה שיש לו צורה של חיה ובסוף הייתי צמחונית כבר בגיל שבע, ולכל החיים. דגים אני עדיין מאוד אוהבת בעיקר כי הם באמת יצירות אמנות מכל הזרמים האפשריים. למשל הדג הזה שמרחוק נראה סתם אפור ורגיל ומקרוב הוא רישום קליגרפיה סינית.

74.

רינת ולנה טסו לתל-אביב, הן מיהרו לענייני המשפט ונאוה ארגנה להן טיסה. זאת היתה הקלה גדולה בשבילי לשמוע את זה. לקחתי אותן לשדה התעופה ואמרתי שאני אשאר עוד יום באילת. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי באילת ממש. תמיד זאת היתה תחנת מעבר לסיני. ולשם אני כבר לא נוסעת מאז שאין לי עם מי. סיני והחבר שלי היו כמו שתי מילים נרדפות.

75.

בימים האחרונים שתי דמויות מנוגדות לחלוטין התחלקו בינהן ברגעים המעטים שהיו פנויים מפעילות משונה או מחרדה. בכל פעם שהיה רגע שקט, הופיעו שתי הדמויות האלה ורבו על רגעי מסך בתוך העפעפיים שלי. אחת קטנה ונמרצת בהירה וקולנית והשניה גדולה ודובית משהו, גמלונית ושקטה. החבר שלי, אהובי, והבחור הזה שסיפר לי שהחברה שלו נעלמה ולא ניחש שאני אתגייס ככה למצוא אותה ולעזור לה. כבר הרבה אנשים אמרו לי שהוא מת ושאני צריכה להמשיך, אבל רובם הבינו שהם סתם מבזבזים מילים, כי אני, כמו שכבר אמרתי, ירשתי מאמא שלי עקשנות שאין כמותה. עכשיו היה איום רציני על המבצר שבניתי לי. רציתי להשאר רחוק ככל האפשר מהאיום הזה. התגעגעתי לכושי ודאגתי לו. לפני שנרדמתי בלילה בחדר במלון באילת, ביקשתי ממנו, תשאר עוד קצת, אל תוותר עוד, אל תעזוב אותי עוד. אתה כל מי שנשאר לי. במשך היום טיילתי במצפה התת ימי ושרצתי ליד הבריכה במלון. ניסיתי לספוג כמה שיותר מקרני השמש הקלושות שהסתננו מהשמים החלביים. השמש היתה כדור כספית גדול בשמים והאור היה לבן לגמרי.

76.

הגעתי למלון בשבת בבוקר, עם תיק קטן שלא היה בו כמעט כלום, אבל דבר אחד שאני לא נפרדת ממנו אף פעם כן היה איתי. מחברת הרישומים שלי וקופסת העפרונות הצבעוניים. בבוקר יצאתי להסתובב ועשיתי את מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן. המחברת והקופסה היו שם תמיד אבל הציורים האחרונים בספר היו מאז, מהחופשה האחרונה שלנו בסיני. היום אצייר, אמרתי לעצמי כשהתעוררתי ובאמת ציירתי. כמה שונה היתה השבת הזאת מהשבת שלפני שבוע, שבה סיפר לי אמיר את מה שהביא אותי לכאן.

77.

ביום ראשון בבוקר יצאתי לדרך בחזרה לתל-אביב. קניתי לי קצת אוכל לדרך ובכל מקום שראיתי משהו מעניין עצרתי וציירתי. הלב שלי שמח כמו ילד קטן. בדואית קטנה עם חמור, בדואי זקן על גמל, עץ עם להקת ציפורים קטנות צהובות, חרדון על סלע, אפילו לקחתי טרמפיסט, בחור זרוק עם רסטות ארוכות וציירתי אותו כשהוא ישב על סלע ועישן ג'ויינט שהוא גילגל במתינות. בערב כשהלכתי לאכול בחדר האוכל של המלון שמעתי פתאום צעקת שמחה מאחורי. דניאלה, יא אללה מה את עושה כאן. היא לא ממש חיכתה לתשובה, זאת היתה תמי, חברה מימי הלימודים בבצלאל, לא נפגשנו כבר כמה שנים. היא הזדרזה להציג בפני את הבעל החדש לגמרי שלה, ושאלה, מה איתך, מה את עושה בימים אלה, את מציירת? אמרתי שכמעט ולא, לא הייתי מסוגלת לספר את האמת. אחר כך היא שאלה, מה עם החבר שלך ההוא, המצחיק? אתם עוד ביחד? כן, בטח, אמרתי, לא הייתי מסוגלת לספר את האמת. איך את יכולה להגיד לבחורה צוהלת בירח הדבש שלה שהחבר שלך מת, נו באמת. חזרתי לתל-אביב, הכי לאט שיכולתי.

78.

לפני שהטרמפיסט ירד, הוא נתן לי מתנה, המקום שהוא ירד בו היה סתם איזה שביל עפר לשום מקום, הוא סיפר לי שיש שם איזה קומונה רוחנית. כמה קילומטרים אחרי שהורדתי אותו ראיתי עוד ירידה לשביל עפר. ירדתי, נסעתי כמה מטרים ועמדתי. ירדתי מהאוטו והלכתי ועמדתי. האופק היה כהה, השמים היו פלדה. ברקים מרהיבים קרעו אותם ודירדור רעמים נשמע מרחוק רחוק. עמדתי באמצע שטח פרוות עשב ירוקה עדינה.

79.

מרחוק רואים מכונית קטנה וכחולה עומדת ליד הכביש. כשמתקרבים קצת רואים שכמה מטרים מהמכונית עומדת בחורה. כשמתקרבים עוד קצת רואים שהיא צוחקת, אבל ממש מקרוב רואים שהיא צועקת. היא צורחת. היא מתחילה בשקט ולאט לאט זה מתחזק. היא מתקלפת מהמעצורים הרגילים, והיא צורחת במלא הריאות שלה. היא צועקת בשביל כל הנשים שלבד, שנמצאות במקומות הרעים והכואבים, היא צועקת בשביל הזונות בבתי זונות, ובשביל הפקידות והמנקות במשרדים, היא צועקת בשביל הבחורות שלא יראו יותר את החיוך המתוק של החבר שלהן כי משאית נגחה בו והעיפה אותו עם האופנוע שלו לעולם אחר. היא צורחת בשביל הבחורות שהכלב שלהן הולך למות ואין להן מה לעשות נגד זה. היא צורחת על השמים והשמים נפתחים והגשם מתחיל לרדת עליה. תוך שניות המעיל הכבד שלה ספוג מים והשיער שלה הופך לנחשים אדומים שמתפתלים סביבה. מכובד המים ומלפיתת הנחשים היא נופלת אל האדמה שגם היא הפכה בוצית וספוגה.

80.

חזרתי לתל-אביב, הכי לאט שיכולתי.

81.

דנינקה, מה קרה לך, את רטובה לגמרי, איך זה קרה, דניק, מהר לאמבטיה. במקום לנסוע לתל-אביב נסעתי לסבתא שלי, למושב. שכבתי באמבטיה ועצמתי עינים. הגעתי ספוגת מים אבל רק עכשיו התחיל להספג בי מה שקרה. מישהו צעק עלי פתאום. תגידי את משוגעת, את עומדת ממש באמצע המסלול של השיטפונות. תיכנסי מיד לאוטו ותסעי. הסתכלתי על הגבר הגבוה והדק שצעק עלי, הוא לבש מעיל והכובע היה מורם ככה שמהפנים שלו ראיתי רק שפם ענקי. הגשם ניתך עלינו והרעש היה נורא. הוא צעק עלי שאני אכנס לאוטו ואתניע ואדליק אורות ואסע, ורק אז הוא יעזוב אותי. אני חייב לראות שהאוטו שלך נדלק ושלא שקעת בבוץ. שני הדברים האלה עברו בשלום ואז הוא נסע אחרי בג'יפ הענק שלו בחזרה אל הכביש ואחרי כמה מטרים עקף אותי ונעלם. אני מתארת לעצמי שהוא היה צריך להציל עוד כמה בחורות שירדו לצעוק קצת בצד הכביש.

82.

כשיצאתי מהאמבטיה לבושה בחלוק הנעים של סבתא שלי, היא הושיבה אותי ונתנה לי מרק בורשט חם. מקבלים אצלה את זה גם כשמגיעים באוגוסט אבל עכשיו זה התאים. אכלתי לאט לאט וסבתא שלי ישבה לידי ואכלה אותי עם העיניים שלה. דניקלה, דנושקילה, מה קרה לך, איפה היית, איך נרטבת ככה? אמרתי משהו על זה שהאוטו נכבה לי בדרך וירדתי לראות מה קרה וזה הניח את דעתה. אני גמרתי את המרק וסבתא שלי סירקה את השיער שלי בעדינות ובהתפעלות. סבתא, אני מוכנה. אמרתי עכשיו. היא לא שאלה אף שאלה נוספת. היא הבינה מיד ותוך שניות היא חזרה מהחדר השני עם המספריים הגדולים שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת את המספרים האלה, היא גוזרת איתם בדים והיא גם גוזרת איתם איטריות. סבתא ההגונה שלי, עם כל הלהיטות שלה לעשות את זה, היא ידעה שזה מסוכן. את בטוחה במאה אחוז? היא שאלה ואספה את השיער ביד הגדולה והזקנה שלה. עשיתי כן עם הראש. היא ליפפה את השיער לחבל ושאלה שוב. שוב עשיתי כן עם הראש. היא גזרה. כמעט ארבעים סנטימטר של שיער אדום היו עכשיו ביד של סבתא שלי. היא התיישבה לידי וחיבקה אותי. יד אחת שלה עדיין החזיקה את המספריים והשניה את קווצת השיער שהיה עכשיו שיער מת. אוי דניל'ה דניל'ה היא נאנחה והתחילה לבכות. הדניל'ה הזה לא הייתי אני. זה היה מישהו אחר ושתינו ידענו על מה אנחנו בוכות עכשיו. דני היה גם השם של החבר שלי, היינו שניים ועכשיו נשארתי אחת. השיער הזה עוד הכיר אותו, את השיער הזה הוא עוד ליטף, בגלל זה לא יכולתי לגזור אותו, זה היה הדבר היחיד בי שנשאר ממנו. סבתא שלי גם מאוד אהבה אותו, בכל פעם שאני מגיעה אליה כבר כמה חודשים היא אומרת אולי נגזור לך קצת את השיערות דניקל, וכשאני מסרבת היא לא מציקה, היא יודעת מה המשמעות. גם של לגזור וגם של לסרב לעשות את זה. עכשיו היא העלימה את המספריים ואת הגוש האדום של השיער המת וחזרה מהר לסרק אותי. היא קלעה לי את הצמה, כמו שאני כל כך אוהבת. זה מאוד קשה לעשות את זה לעצמך. זו קליעה שמתחילה מהצדדים ויוצרת מין זר כזה סביב הראש עד שהוא נפגש מאחור והופך לצמה. גם היום כשהידיים שלה כבר לא הכי יציבות היא עושה את זה הכי במיומנות והכי יפה. אולי תיכנסי עכשיו להגיד שלום לחבר'ה? לא סבתא, אני ממהרת לתל-אביב. מצחיקה, אוי אני מצחיקה, כמה עוד אפשר למהר יותר ממה שאני מיהרתי? נתתי לה לשכנע אותי להכנס אל החבר'ה שזה אומר האחות של אבא שלי והבעל שלה, שגרים ליד סבתא עם שלושת הבנים שלהם שאני מכנה ביני לבין עצמי העגלים. הם חבורה נחמדה הדודים והבני דודים שלי, כולם מגודלים וחסונים ומושבניקים כאלה. הם צוהלים לקראתי ולא מניחים לי עד שאני אוכלת קצת מהאוכל. הם חייבים כמובן להציג את הרפרטואר הקבוע שלהם שקשור בצימחונות שלי שכולל פעיות וגעיות וקירקורי תרנגולות וכולל משפטים כמו, חבל שאת אוכלת את האוכל של האוכל שלי. מזלם שיש להם קשר דם איתי אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה. האמת שאני כבר כל כך רגילה לתגובות של העולם לצימחונות שלי שזה כבר לא מזיז לי את הקצה של העלה של החסה. כשסבתא שלי ליוותה אותי לאוטו אמרתי לה את יודעת סבתא, כושי עומד למות, הוא כבר כל כך חולה. בכלל לא הבנתי מה אני אומרת עד שהיא ענתה לי. דנינקה, חמודה שלי, גם אני בטח אמות בקרוב, את יודעת שאני לא נהיית צעירה מיום ליום. אני כל כך אוהבת את המשפט הזה, באידיש זה אפילו נשמע יותר טוב.

83.

כשיצאתי מסבתא שלי עם קופסא עם מרק, הדלקתי את הטלפון הנייד שלי. יממה שלמה הוא היה כבוי. ישבתי במכונית, הפעלתי את  החימום, והקשבתי להודעות שלי. היו לי הכי הרבה הודעות מאי פעם. כמעט כל מי שמכיר אותי החליט להשאיר לי הודעה ביום היחיד שבו הרשתי לעצמי לכבות את הנייד. תלשתי נייר ממחברת הרישומים ועשיתי רשימה של ההודעות ואחר כך נתתי להן מספרים. למי צריך להתקשר הכי דחוף ולמי פחות. היו אפילו כאלה שלא נתתי להן מספר, כאלה שיצטרכו לחפש אותי שוב. למשל האדונים נצר את נצר שהיו מהם הודעות שנעו בין דאגה לתהיה ונגמרו בזעם מאיים. כשישבתי אצל סבתא שלי היא יבשה לי את הבגדים על הרדיאטור ועכשיו הם היו פריכים ונעימים והיה להם את הריח הטוב שלה. ליד השם אמיר היתה הסיפרה אחת אבל לא יכולתי להביא את עצמי לחייג את המספר שלו. העברתי על פניו בתור את מספר שתים. מכל החבורה שאיכשהו קשורה במשפט הכי נוח היה לי לדבר עם יוֹס. הוא סיפר לי קצת על מה שקורה ועל מה שהולך לקרות ואני אמרתי לו שאני שמחה על מה שהוא אמר בהודעה שהוא השאיר לי.

84.

לקחתי את העצה שלך בקשר לנאוה, צדקת.

85.

עשיתי עוד כמה טלפונים, הרגעתי את סרינה שראתה אותי בפעם האחרונה בלילה שבו החזרתי את הואן והייתי שיכורה נורא. החלל של האוטו שלי נהיה חמים ונעים ויצאתי לדרך. למרות שדחיתי את השיבה לתל-אביב, שמחתי להכנס אליה. תמיד אני שמחה לחזור לתל-אביב, אני תמיד מרגישה שהעיר הגדולה והמכוערת הזאת נותנת לי חיבוק גדול כשאני חוזרת אליה, אבל כנראה שזאת אני שמחבקת אותה.

86.

הדף שהיה מונח ליד המיטה של אמיר בקרוון היה מכתב. ממנו לרינת. הסקרנות הרגה את החתול אבל אותי היא סתם השאירה עם עוד חומר לבילבול שלי. הוא כתב לה שם שהוא מצטער, שזה היה צעד פזיז לבוא לגור איתה, שהם מיהרו מדי לפני שהם בכלל הכירו, שהיא יודעת בדיוק כמוהו שהם לא מתאימים בכלל, שהוא מאוד אוהב אותה בתור חבר שלה ורוצה רק את הכי טוב בשבילה אבל היא צריכה להבין שזה לא הוא. הוא כתב לה שהוא מחפש דירה אחרת ושהוא מקווה שהיא תסלח לו. הוא בחור מאוד מסודר אמיר, הוא כתב גם תאריך במכתב שלו. מי כותב היום מכתבים, ועוד עם תאריך? המכתב היה מלפני שבוע וחצי, יום לפני שרינת נעלמה.

87.

בדיוק כמו של אמא שלך, אמרה סבתא שלי כשהיא הברישה לי את השיער. היא מאוד אהבה את אמא שלי, למרות שהיא היתה מבוגרת מאבא שלי כמעט בעשר שנים, למרות שהיא היתה צרפתיה קטנה ומנומשת, עקשנית ונוסף לכל גם חולת סרטן. סבתא שלי הברישה בעדינות ושרה שיר קטן ברוסית, שנשמע בדיוק כמו שיר ששרות סבתות שמברישות את השיער של הנכדות שלהן. דניאלינקה, מתוקה שלי, צריך ללכת הלאה, את מבינה את זה נכון?

88.

בצהרים נכנסתי אל הבית שלי והוא היה ריק מאוד. ועמד בו ריח של כלב שהגעגועים אליו כבר הכניעו אותי לגמרי. התקשרתי לאמיר. אני כל כך מצטער דני, המצב של כושי לא טוב, היה לו עוד התקף. את יכולה לבוא מהר למרפאה של אלעד?  הלכתי ברגל כי ידעתי שעם המכונית אולי אגיע מהר יותר אבל כל דקה שאצטרך לחפש חניה תביא את החרדות והעצבים שלי למקומות יותר מסוכנים. כושי שכב בכלוב גדול במרפאה של אלעד, הוא היה מחובר לעירוי ורק הזנב שלו והעינים הזקנות שלו הראו לי שהוא מכיר אותי, וגם זה בקושי. המצב שלו היה קשה. בגלל שהוא שכב בכלוב לא יכולתי אפילו לחבק אותו, רק ללטף לו את הראש ולהחזיק בכפה הגדולה והחמה שלו. הוא רעד. ציפור גדולה המריאה בתוך החזה שלי ופרפרה לי בין הצלעות. דני, אני חושב שצריך להגיד לו לילה טוב ושלום, אמר אלעד. אתה יודע שזה לא לילה טוב ושלום, אתה יודע שזה להרוג אותו. כל הזמן הזה אמיר עמד בשקט לידי. אני יודע מה עובר עליך, עברתי את זה גם, צריך להפרד, לתת לו ללכת. הוא לקח לי את היד וחזר לשתיקה שלו. לא בכיתי, הצרחות שלי בגשם היו הכנה טובה, ידעתי מה מחכה לי בתל-אביב, פשוט ידעתי את זה. לאמיר יש ג'יפ ישן, משהו שבטח עוד שירת בפלמח, עם ברזנט שנחבט ברוח. כושי שכב מאחורה עטוף בסדין. לא הסתכלתי כשאלעד נתן לו את הזריקה. יצאתי החוצה ואמיר שאל אותי אם אני רוצה שהוא ישאר עם כושי או שהוא יבוא איתי. מאיפה הוא ידע שרציתי שהוא ישאר עם כושי? אחרי שהכל נגמר, זה לא לוקח הרבה זמן להרוג כלב זקן, הוא לקח אותו עטוף בסדין אל הג'יפ, אחרי המוות היה לכושי בדיוק אותו חיוך כמו שהיה לו לפניו. נסענו לים.

89.

אמיר החזיר אותי הביתה, אמר לי לילה טוב והלך. לפני זה הוא שאל אותי אם הצמה שלי התקצרה. כן, בכמעט ארבעים סנטימטרים. זה יפה הסידור הזה, הוא החווה על הזר שסבתא עשתה לי ועכשיו אחרי שנכנסתי לים כבר היה מחורב לגמרי. הבית שחיכה לי היה ריק יותר מתמיד. הוא היה ריק באופן סופי ומוחלט. הייתי מקולפת מכל מי ומה שהיה יקר לי בעולם. אבל מה שקרה בים מילא אותי בכוחות, טיהר אותי באמת. הוא צדק הבחור הזה, הוא צדק הרבה פעמים היום.

90.

מזל שיוֹס התקשר אלי בבוקר להזכיר לי. היה כזה גשם חזק שרק רציתי להשאר במיטה לנצח. הוצאתי את כל התמונות של כושי ועברתי עליהן. משהוא היה גור ועד עכשיו. בכל התמונות האלה ראו כמובן גם את החבר שלי, עם כושי ועם אנשים אחרים, חברות לשעבר ובאחרונות גם איתי. וישנן התמונות הכי אחרונות, שבהן רק הוא ואני. יוֹס הזכיר לי שהיום העדות של לנה במשפט. לנה ואני נפרדנו בשדה התעופה באילת בחיבוק ארוך ובהבטחה שאבוא למשפט, איזה מזל שיוֹס התקשר. קמתי והכנתי לי קפה, לקחתי תמונה אחת טובה של כושי לבדו ותליתי אותה על המקרר. את כל השאר צררתי והצפנתי במגירה. כלב טוב שלי אמרתי לו, והוא חייך אלי כשהוצאתי את החלב לקפה מהמקרר. אתה לא תאמין מה אני עשיתי אתמול, אתה תקנא בי נורא אם אני אספר לך, זה מסוג הדברים שדווקא אתה יותר ממני אוהב לעשות. אחרי שקברנו את כושי בגבעות החול, אמיר הציע שנרד לחוף. אתה רציני? בואי תראי איזה כיף. הים היה סוער והרוח העיפה את החול ומחטי גשם, קל אבל חד, דקרו בפנים. את יודעת מה הכי כדאי לך לעשות? להכנס למים. אתה עדיין רציני? תגיד, מה אני נסחבת אחריך? הוא הציע שאני אתפשט ואכנס למים, הוא הבטיח שהוא יעמוד עם הגב, את תראי כמה זה יכול לטהר אותך אחרי כל מה שעברת בימים האחרונים. סיפרתי לו את הכל בדרך אל הים, אל הלוויה של כושי. תשמע אדוני, אני אכנס למים רק אם אתה תיכנס למים. הוא התחיל להתפשט. כשהוא עמד שם ערום לגמרי לא היתה לי ברירה, עשיתי גם אני אותו דבר. נכנסנו למים. עמדנו במים הסוערים ונתנו לגלים לחבוט בנו ולגשם להצליף בנו. מה שהיה נחמד היה שהמים היו יותר חמים מהאוויר. אבל הכל יחסי. הם היו קרים מאוד, הנשימה נעתקה ושנינו צרחנו כמו משוגעים. צרחנו קללות וכמה שהן היו יותר משונות צרחנו יותר חזק וצרחנו וצחקנו ואמרתי לו תודה, תודה על שהיית עם כושי ברגעים האחרונים שלו ותודה גם על זה.

91.

בג'יפ היה לו כל מה שצריך, מגבת גדולה וגזיה ופינג'אן והוא נתן לי להתנגב והכין לנו קפה. סיפרתי לו על לנה, על איך האיש הרע הזה בא לעיירה שלה במולדובה והתאהב בה כל כך שהיא אבדה לגמרי את השכל הישר שלה והלכה אחריו אל סוף העולם, וכאן גילתה שזה גם הסוף שלה. הוא הוסיף אותה להרמון שלו והיה מפנק אותה ומתעלל בה לסירוגין. בכל פעם שנדמה היה לה שהנה, זה הגבול, שהיא לא יכולה יותר, הוא היה מביא שוקולד, בגדים, תכשיטים, מנשק ואומר לה שהיא הכי יפה בעולם, שאין אף אחת כמוה, ואז כשהיא היתה נרגעת ומורידה את ההגנות שלה ההשפלות היו חוזרות, הוא גרם לה לשלם על האהבה שלו אליה, על היחס שלו אליה במכירת הגוף שלה לכל מי שהרבה במחיר. מבחינתו זה היה המבחן לאהבה שלה אליו. היא הקפידה להצטיין במבחן הזה אבל כל יום שעבר עליה בבית הבושת הבהיר לה שהיא לא תקבל שום קרדיט ושככה זה הולך להיות עד שלא יהיה יותר מה למכור. היא דיברה עליו והיא אמרה לי בעברית השבורה שלה אני אוהבת אותו ואני שונאת אותו, איך אני יכולה לשים אותו בכלא? איך אני יכולה? ובכל זאת היא עושה את זה. עכשיו אני שותה קפה מספרת לכושי על מה שקרה בים ומתחילה להתרגש. הרחבה שלפני בית המשפט הומה. קבוצת נשים מפגינות נגד סחר בנשים, המוני עיתונאים וצוותי טלוויזיה, יוֹס ונאוה עומדים בצד, לידם אני רואה את הראש של אמיר מעל כל הראשים, רינת בטח עומדת שם גם. אני לוקחת נשימה עמוקה והולכת אליהם. איפה רינת? טוב הייתי צריכה לדעת, היא היום הגיבורה הראשית, היא עם לנה ונאוה תיכף צריכה לחזור אליהן. אני רואה את נצר האב ואת נצר הבן ואני רואה אותם רואים אותי. באופן עקרוני אני חובבת סדרות עורכי דין, או לפחות הייתי. במציאות פחדתי ממש להכנס לאולם בית המשפט, פחדתי שכל הדרך שעברתי ורינת עברה ולנה עברה תהיה לשווא. העדפתי להפרד מיוֹס ומנאוה ומרינת שבאה להגיד שלום ומאמיר שחיבק אותה בגאווה, וללכת לשתות קפה. העצבים שלי פשוט לא עמדו בזה. ביקשתי מנאוה שתיתן ללנה את החבילה שהבאתי לה. שתגיד לה שאני אפגוש אותה לפני שתיסע הביתה.

92.

לנה ורינת כל הזמן עישנו בלילה שהייתי איתן בקרוון. אני ירדתי עליהן והן שאלו איך אני עומדת במתח בלי שום סיגריה או משקה או משהו מרגיע כזה. הראתי להן את הציפורניים המכורסמות שלי ואמרתי שאני לא עומדת. לנה אמרה שהלוואי שהיה לה קצת גראס, שזה מאוד מרגיע אותה. כשהטרמפיסט הרוחני שלי ירד מהאוטו, הכרחתי אותו לתת לי את המתנה שהוא נתן לי. דרשתי אותה במפגיע והוא שמח להיענות. הוא גילגל ג'וינט שמנמן ואני טמנתי אותו ונצרתי אותו לרגע המתאים. הכנתי ללנה חבילה שבתוכה שמתי את הקומיקס שציירתי לה בלילה לפני המשפט, כשלא הצלחתי להירדם בלי הנחירות של כושי. ציירתי את שתינו על גמל במדבר. גילגלתי את הציור ובתוכו טמנתי את הג'ויינט. ביקשתי מנאווה שתיתן ללנה את החבילה ושתגיד לה לפתוח אותה בשירותים, בהפסקה לפני העדות שלה.

93.

אחרי שבוע של דאגה בטח אמיר ורינת קרובים מתמיד. בטח הם במין ירח דבש כזה, זה קורה הרבה פעמים שאחרי שאת מגלה שאת דואגת למישהו את מבינה שאת אוהבת אותו, בטח זה קרה גם לאמיר. זה טיבעי. אחרי שחשפנו נפש וגוף בצורה כל כך אינטנסיבית אתמול, היינו עכשיו נבוכים ושותקים. יוֹס העיף אלי מבטים שואלים שאני התעלמתי מהם במופגן.

94.

כששתינו את הקפה שאמיר הכין בים אמרתי לו שהוא צלם ממש טוב, הוא שאל מאיפה הבאתי את האבחנה הזאת. מהצילומים בקרוון שלך. אה, הצילומים האלה. הם לא שלי, אח שלי צילם אותם. הוא מאוד מוכשר, אמרתי, קצת מאוכזבת. הוא היה מאוד מוכשר, הוא נהרג בתאונת אימונים בצבא לפני ארבע שנים. המשכנו לשתות את הקפה והרוח המשיכה לחבוט בברזנט של הג'יפ. והספרים? הספרים שלי. הוצאתי מהתיק את מחברת הרישומים שלי והראתי לו את הציור של הציפור הגדולה שציירתי מהזיכרון. אתה יודע איך קוראים לציפור הזאת? קוראים לה חובָּרָה. את ראית אותה? היא כבר מאוד נדירה, הולכת ונכחדת. היה לך הרבה מזל. תגיד, היא נובחת? אמיר צחק, כן, באמת הקול שלה נשמע כמו נביחה, אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

95.

כמעט חודש אחרי המשפט קיבלתי מכתב מלנה, היא מצאה מישהו שכתב בשבילה בצרפתית. לחזור הביתה למולדובה היה טוב והיה רע. כל מי שידעו מה קרה לה בארץ התנהגו כאילו היא אוויר במקרה הטוב או לכלוך במקרה הרע. כל מי שלא ידעו עסקו בספקולציות ובהפצת שמועות. יש לארץ שלנו שם ממש נהדר במולדובה. בצדק. ללנה נשארו רק כמה חברות טובות וזוג הורים זקנים ושבורים. אחיה ואחותה נידו אותה. היה לה מאוד קשה למצוא עבודה, המצב הכלכלי במולדובה על הפנים. מצחיק, את הביטוי הזה היא כתבה, או ביקשה שיכתבו בשבילה פונטית, אַלָפנים. אבל היא היתה מאושרת, אחרי הכל היא היתה מאושרת כי היא היתה בחוץ. זה היה הניסוח שלה. הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. בנסיעה הארוכה שלנו ביחד לנה דיברה על כמה שהיא אוהבת את הטבע וכמה היא מתגעגעת אל הנופים של הבית שלה, היא אמרה שישראל יפה והתפעלה מהמדבר שנסענו בו אבל כל הזמן נאנחה, אין כמו הנוף של הילדות. הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.

96.

אחרי כמה שעות שבהן שתיתי כמה כוסות קפה והסתובבתי כה וכה התקשר יוֹס ואמר שזהו, העדות של לנה נגמרה. שהיא נשברה כמה פעמים אבל חזרה לעצמה והקהל כולו בכה וראו על העורכי דין שהם כבר יודעים שזה אבוד. הוא הציע שניפגש כולנו ונחגוג ביחד. אני ושני זוגות? בשום פנים ואופן. לא, אני לא יכולה, אני חייבת ללכת לאנשהו לעשות משהו. יוֹס כמובן ידע שאני מתרצת אבל אני חושבת שהוא הבין שאין לי ברירה. זוג יונים אחד זה הרבה ושני זוגות יונים זה כבר יותר מדי. הלכתי לסרינה, היתי חייבת לה הסברים, היא התגלגלה מצחוק כשתיארתי לה אותי, בבגדיה הסקסיים מוקפת בחבורת זונות מצחקקות שמתעקשות למדוד את כל שכיות החמדה שלה. את יודעת סרינה, אני חושבת שמעולם לא היו לצעצועים שלך דוגמניות כל כך הולמות. את יודעת שנתת לי רעיון? אולי נעשה קטלוג והן ידגמנו? אוי סרינה, המוח שלך כל כך יצירתי היום, אולי תכיני לנו משהו לאכול? כן דני, אולי בא לך שניצל? אפילו החברות הטובות שלי עוקצות אותי מדי פעם על הצימחונות שלי. כן סרינה, בואי נלך לשחוט איזה תרנגולת ונכין לנו שניצל. הוצאתי לה את התיאבון.

97.

קצת יותר משבוע, לא, בעצם ממש שבוע בדיוק. ביום שני שעבר התחלתי לעבוד בנצר את נצר והיום לנה העידה. כל מה שקרה לי בשבוע הזה, אני צריכה עכשיו לישון שנה. התחלתי בשנת צהרים, משהו שאני אף פעם לא עושה. היה חסר לי לראות את כושי עומד ליד הדלת ורומז לי שצריך לצאת, ולהגיד לו חמוד אנחנו כבר יורדים. גם זיכרון של נידנוד של מישהו שאהבת, הוא זיכרון יקר. עכשיו חזרתי אל החיים הישנים שלי, עבדתי קשה יותר מתמיד ולא היו לי הפסקות גינה. אחרי כמה ימים אמיר התקשר אלי. כתוב עליך בעיתון, הוא צהל. טוב שהוא לא ראה איך הג'ינג'ים שלי מצטופפים בהסמקה פראית. יש לך פקס? בטח, אני גרפיקאית. אני שולח לך. מישהו, סיפר לעיתונאית על מעללי, אני חושדת שזו היתה נאוה. זה היה מאוד משונה לקרוא על עצמי בעיתון, חלק מהפרטים היו קצת מוגזמים, עשו מזה סיפור מאוד מוצלח. אני כמובן הייתי מוסווית היטב כי כמו שכתבה העיתונאית, זה יכול לסכן אותי וגם חלק מהפעולות שלי לא היו לגמרי בצד החוקי של החוק. אחרי שהוא שלח את הפקס אמיר התקשר שוב. אולי בא לך ללכת לים? לא התכוונתי שזה יצא ככה אבל אמרתי, למה אתה לא לוקח את רינת? נשמעתי לעצמי קצת מרירה והנמשים שוב בערו לי. הוא ענה לגמרי ברצינות, רינת לא אוהבת חול. השבועות עברו בעבודה קשה ובהרבה הליכה ברחובות. עכשיו שהטיולים שלי היו נטולי כושי היתי צריכה למלא אותם במשהו אחר. חזרתי לצורה הישנה של השיטוטים, מלפני שהכרתי אותו. תמיד אהבתי ללכת ברחובות של תל-אביב, ללכת ולמפות אותה בכל פעם מחדש, את העיר שזכרונות מקשטים אותה כמו תכשיטים, מטנפים אותה כמו חרא של יונים, שדבוקים אליה כמו המסטיקים למדרכות שלה. אני מתחילה כמעט כל יום בהליכה ברחובות. לא הליכה ספורטיבית, כמו שאפשר לראות הרבה אנשים עושים, אלא הליכת שיטוט, הליכת גילוי. הלכתי ברחובות ולא חשבתי על אמיר. בכלל. בהליכה אחת כזאת גיליתי בקצה של שדרות נורדאו, קבוצה של דקלים גוצים, הם עומדים כמו חיילים במיסדר, נטועים בבטון בסדר מופתי, ואפילו אני הייתי צריכה להתכופף כשעברתי תחתם, כל כך הם נמוכים. מה שיפה בהם חוץ מזה, זה הצל שהם עושים על הבטון, מגזרות מושלמות של ענפי דקל. או למשל הליכה איטית לאורך רחוב בן יהודה. בבוקר, כשהשמש עדיין במזרח והמדרכה המזרחית שטופת צל קריר. הרחוב מנומנם כמו רחוב בעיירה קטנה, חנויות מכולת וירקניות, גלנטריה וכלי בית, בצד מספרות מהודרות. בתי קפה מצוייצים, שבאחד מהם יושב איש זקן ואוכל ארוחת בוקר. הוא אומר לי בוקר טוב ונותן לי שמחה קטנה צידה לדרך. או ללכת בתוך מנהרת הפיקוסים הירוקה של רחוב ריינס, לפנות ערב כשהסיסים שורקים את שיר הערב מחריש האוזנים והמופלא שלהם. כמוני האנשים בעיר הזאת חיים את חייהם מלאי האכזבות והפרידות, כמוני הם מפיקים שמחה מדברים קטנים שצומחים בחריצים של הבטון. עץ, חתול, כוס קפה, שלולית עם שמים של חורף משתקפים בה. השבועות עברו בעבודה ושיטוט, עד שהגיע המכתב מלנה. אחרי שהיא סיפרה כמה עצוב וקשה לחזור הביתה וכמה היא מאושרת בכל זאת, היא כתבה עוד משהו מעניין.

98.

אז למה לא אמרת לי, למה נתת לי ככה להתענות? אמיר עמד מול המקרר שלי והודה במה שלנה כתבה. הוא לא הסתכל עלי כשהוא עשה את זה. מכל התגובות הנבוכות שלו עד היום זו היתה הקשה ביותר. הוא נעץ את המבט שלו בתמונה של כושי על המקרר והודה. בידיים שלו שכב משהו צמרירי ומתוק והוא נראה כאילו הוא עושה היכרות בין היצור הקטן לבין כושי. זה היה הדבר הנכון לעשות. כשפתחתי לו את הדלת הוא עמד שם עם גור כלבים בזרועותיו. כמה שהוא גדול תמיד, עכשיו הוא נראה ענק עם הגור בידיים. לא נתתי לזה להסיח את דעתי. זה היה יותר מדי חמוד ומתוק ונוגע ללב ואני הייתי עכשיו צריכה להתעצבן עליו. לנה כתבה לי שאחרי שנפרדתי ממנה ומרינת בשדה התעופה, רינת חיכתה איתה לטיסה שלה. היא קיבלה אישור מיחד לעלות איתה לאולמות הנוסעים, אני נפרדתי למטה. רינת עזרה לי עם התרגום, היה חשוב לי לדייק. אמרתי ללנה שיום אחד עוד נפגש, שאני אוהבת אותה ואני אחשוב עליה תמיד. אמרתי לה שהיא האישה הכי אמיצה שפגשתי בחיים שלי והיא צחקה. היא חושבת שאני האישה הכי אמיצה שהיא פגשה. שתינו התחלנו לבכות ביחד. היא התכופפה ממרומי העקבים הגבוהים שלה וממרומי המטר שבעים שלה גם בלעדיהם, והתחבקנו המון. במכתב היא סיפרה לי שאחרי שהלכתי היא ורינת דיברו עלי, רינת אמרה שהיא ואמיר כבר לא ביחד, שהפעם האחרונה שהיא ראתה אותו היתה בבית המשפט, הוא ידע כמה חשוב היה לה שהוא יהיה שם. למחרת כשהיא לא היתה בבית, הוא לקח את הדברים שלו ועבר לבית של ההורים שלו ברמת השרון. היא אמרה ללנה שהיא חושבת שהוא מאוהב בי. לנה חשבה שזה יהיה נכון לספר לי את זה. למה לא אמרת כלום, נבחתי עליו עכשיו. הייתי בטוח שזה סתם בראש שלי. חשבתי שעם כל מה שעברת, עם האבל הכפול שלך, מה את בכלל צריכה עכשיו את ההתאהבות הטיפשית שלי? חשבתי שהיה לך מספיק ממני ומהצרות שלי לכל החיים. אתה צודק. באמת היה לי מספיק ממך ומהצרות שלך. אז  אולי עכשיו מגיע לי גם קצת מהמתיקות שלך? הוא הסתובב אלי והתקרב אלי ואמר קחי אותה, תחזיקי אותה. היא נקבה? כן, גולדן רטריוור. לקחתי אותה, לא היתה לי ברירה. לקחתי אותה ונמסתי. מקרוב, רואים שהעיניים שלו אפורות. הצבע שלהן הוא כחול אפור כמו הים ביום סוער. הוא חיבק אותי ואני חיבקתי את הגורה, היינו כולנו מאוד מחובקים, אם הייתי צריכה להגיד על אמיר רק דבר אחד הייתי אומרת שהוא חיבוק. אנחנו קוראים לה לנה, איך אפשר שלא? היא בלונדינית ויפיפיה ורואים עליה שהיא תהיה ענקית. היא משתינה לנו עכשיו בכל הבית.

99.

אנחנו עדיין מוציאים אותה ביחד לטייל, מעניין מתי נתחיל לריב על זה.

————————————————

© 2012 מיכל שטיינר.