משהו בין קוץ לרקפת [סיפור]

1.

כבר כשהייתי בת שלושים בערך הראיה שלי התחילה להתקלקל. בגיל ארבעים בקירוב, החל השיער שלי להאפיר. קצת אחרי חמישים, שזה נחשב מוקדם, המחזור החודשי שלי התחיל לגמגם. כשהוא נפסק לא הצטערתי על אובדנו. ואז החליפו אותו גלי חום, שמחתי כשגם הם עברו. בסביבות גיל שישים לערך הבחנתי שגם השמיעה שלי נחלשת. האובדן הגדול מכולם הגיע כשהייתי בת שבעים ושבע. יצחק שלי הלך ממני בדיוק בשנתו השמונים, אחרי יותר משישים שנות חברות גדולה. אני אומרת חברות, למרות שהיינו נשואים כדת וכדין. לא היה לי חבר טוב ממנו. בימים אלה, כשגיל שמונים מתקרב, אני מאבדת בכל יום לפחות דבר אחד. לפעמים אלה חפצים סוררים שהיו כאן לפני רגע ועכשיו אינם ולפעמים זו מילה שהיעלמה הפתאומי מבהיל אותי יותר. אבל הכי מפחיד אותי אובדנם של ימים. יום שעבר ובסופו אני יושבת במטבח ושואלת את עצמי להיכן נעלם היום הזה? היכן הייתי אני במהלכו?

2.

יתכן שהייתי בגינה כל היום, הגינה היא עוגן חשוב בחיים הנסחפים לאיטם מחופי הזיכרון. לעיתים שעת צהרים כבר הגיעה כשאני מגלה שאני עדיין בבגדי השינה, יושבת על האדמה הריחנית, מעשבת וחולמת. לפעמים מגיעה שעת ערב, ולא דיברתי עם נפש חיה כל היום כולו. אך בשעה זו מגיע אברהם שכננו וידידנו הטוב לתה של מנחה, וגם זה עוגן חשוב בימי הכָּלים. אברהם מופיע ובידו תמיד משהו קטן. עוגיות, או פרח מגינתו, או פרי העונה שיקלוף אחר כך במתינות ויגיש לי. אם איבדתי יום אני תמיד יכולה להתנחם בסופו בישיבה במטבח עם אברהם. בימות הקיץ אנחנו יושבים על המרפסת. גם בימים שבהם אני הולכת לקופת החולים או לדואר או נוסעת העירה, גם כשאני חוזרת עייפה ומלאה ברעש ובכעס, תהיה לי הנחמה שבתה המנחה. העוגן השלישי בחיי, והחשוב מכולם, הוא שתי שיחות הטלפון השבועיות שלי עם נכדתי. במוצאי שבת היא מטלפנת אלי לאחל לי שבוע טוב ובימי שלישי אני היא שמטלפנת, כדי לבדוק ביחד אם אנחנו באיגרא רמא או בבירא עמיקתא. לא משנה היכן נהיה ולא משנה מהו מצבנו הגופני או הנפשי, השיחות האלה קודש הן לנו, לנכדתי ולי.

3.

באותה שבת של סוף החורף חיכיתי במיוחד לצילצול שלה, הייתי כבר קצרת רוח לספר לה שבמדשאה פורחות הכלניות שלה ומחכות לביקורה, חוץ מזה כמעט וגמרתי לסרוג לה את הרדיד. פתאום רדידים שנסרגו במסרגה אחת חזרו לאופנה והיא נזכרה באלה שסרגתי לה בילדותה וביקשה אחד. היא שלחה לי את הצמר בדואר והבטיחה שלכשאגמור תבוא בעצמה לקחת. כמובן שמיהרתי מאוד לסרוג והייתי עכשיו ממש בשורות האחרונות, כל מה שנשאר היה לשזור את הגדילים ואת זה, זכרתי, היא אהבה מאוד לעשות בעצמה כשהיתה ילדה.

4.

כשבננו היחיד אהוד היה קטן היינו יצחק ואני מביטים בו ותוהים מניין בא לנו הילד הזה? שנינו כל כך כהים וארציים. יצחק אמר שהוא מזכיר לו את אחיו  מאיר, גם בצבעים וגם בנטיות. אהוד, שלא ככל ילדי המושב היה ילד רזה ועדין. חיוור, כמעט שקוף. גם עיניו היו חיוורות ושקופות, ופניו זרויות נמשים. הוא היה שונה משאר הילדים גם בנטיות ליבו. כבר מגיל צעיר מאוד אהב לשמוע סיפורים, לשגות בדימיונות ולא יצא אף פעם לשחק בחוץ. הוא למד לקרוא ממש בעצמו, לא הניח לנו עד שהראינו לו איך עושים זאת ומאותו הרגע הלך ושקע בעולם שלנו כמעט ולא היתה בו דריסת רגל. ההשכלה של יצחק ושלי נקטעה כשעלינו לארץ בנערותנו ולא חסכנו שום מאמץ כדי לתת לבננו את זו שכל כך נכסף לה. יצחק היה מסיע אותו על אופניו אל תחנת האוטובוס והוא היה נוסע לבדו אל הספריה בעיר הסמוכה וחוזר כשערימת ספרים כבדה חדשה בידיו. גם הספרן הבין מהר מאוד שלילד החכם הזה נותנים לקרוא כל מה שיחפוץ. כשבגר ביקש ללמוד בפנימיה למחוננים ואנחנו נענינו. לא הייתי אומרת שאהוד הוא זר לנו, אבל תמיד היתה ביננו זרות וריחוק מסויים, בצד האהבה הרגילה בין הורים לבין בנם. הוא גדל והפך לסטודנט מבריק לאסטרונומיה ואחר כך לאקדמאי מכובד ועם זה באו, כמובן, החיים בערים הגדולות כאן ומעבר לים. עם זה באו גם הנישואין לרינה, אקדמאית גם היא. הם הפתיעו את יצחק ואותי בכך שהפכו אותנו לסבים בגיל צעיר מאוד.

5.

אמרתי כבר שיש בבני יסוד של זרות וריחוק, אבל בהולדת בתו נתן לצד הרגיש והאוהב שלו להיראות. הוא קרא לה איילת ואמר אמא צביה ובת איילת, ככה זה צריך להיות. נכדתי איילת היא בבת עיני. נפשותנו קשורות וסבוכות זו בזו כקרניהן של שתי צביות או איילות, ללא הפרד.

6.

כנראה שהתנמנמתי מעט והמסרגות נשמטו מידי. צליל חבטת התריס המוגף בביתו של אברהם העיר אותי. השעה היתה כבר שעת חצות וגם ליבי נחבט בקירבי. מה היה לה לאיילת שלי? מעולם לא איחרה או החסירה צילצול. היא הכניסה את המספר שלה למקום הראשון בחיוג המקוצר אצלי, ניסיתי. לא היתה תשובה והמשיבון ענה בקולה המתוק שלום חברים שלום. כנראה שאני לא יכולה לענות. תשאירו הודעה ואם לא בא לכם אז אל תשאירו. להתראות. ואז היה הציפצוף. אני לא יודעת למה אבל תמיד כשאני שומעת את ההודעה המחוייכת הזאת גם אני מחייכת אבל הפעם לא. מה זאת אומרת לא יכולה לענות? הפעם הניסוח הזה שלה הפחידני.

7.

המשכתי לשבת כל הלילה על הכורסא בסלון ומכשיר הטלפון בידי. עצמותי רחפו מקור. גבי דאב. הייתי צמאה. אבל לא יכולתי לזוז. חשתי כאילו אם לא אשב שם היא לא תתקשר. ובכל זאת היא לא התקשרה, והבוקר עלה, ודעתי נשתבשה.

8.

בשש קמתי במאמץ רב והלכתי להכין לי קפה.

9.

בתשע הבחנתי שכבר תשע, הקפה קר, אני יושבת במטבח ואיילת שלי לא התקשרה. לא אמש ולא באף רגע מאז. בכלל לא. פחדתי לחייג אליה שוב, פחדתי לשמוע שוב את ההתחכמות שלה במשיבון. לפתע נקשו בדלת. מישה הדוור שלנו עמד שם וחייך את חיוכו הגדול. החיוך נמחה מיד למראה פני. מה קרה לך צביה'לה? את כל כך חיוורת. באתי עם משהו טוב, יש לי מכתב אקספרס בשבילך, מאיילת שלך, מה תגידי? אמרתי יופי מישה'לה, אבל הלב שלי נחבט לו שוב בחזה. חתמתי על הטופס ונשארתי לבד עם המכתב. במעטפה עבה כזו מרופדת, היו פתק ומפתח. זיהיתי את המפתח מיד.

10.

היא היתה אחת משישה גורים שהמליטה מיצי החתולה של אברהם וקלרה שכנינו, איילת הצביעה עליה מיד ואמרה: אותה. את הקטנה, המכוערת והדחויה. היא לקחה אותה לתל אביב, וקראה לה קיקה. וזו גדלה והפכה ליפיפיה מנומרת. אצילה בעלת אישיות של ממש. שמעתי את קיקה מייללת כבר מהמדרגות. כשנכנסתי היא קיבלה את פני כמו תמיד בהתחככויות ובגירגורים והתמתחה על הרצפה שאלטף אותה, אבל הפעם היתה נואשות בהתנהגות שלה, היא התנהגה בדיוק כפי שהרגשתי אני. איפה איילת. איפה איילת. איפה איילת? היא רצה אל המטבח והראתה לי שכלי האוכל שלה ריק, ואז קפצה אל השיש וחיכתה שאפתח את הברז. ככה היא שותה המפונדרקת, איילת הרגילה אותה. לא, טעות, היא הרגילה את איילת. הדירה היתה מסודרת מאוד, והיתה ריקה וחשוכה מאוד, מעולם לא ראיתיה כך. היתה קרירות בדירה, וטוב שכך כי בחוץ כבר היה חם מאוד. שלא כמו אצלנו בצפון, כאן כבר החל הקיץ את שלטונו האכזרי. ליטפתי את קיקה. לצערי היא לא יכלה לענות לי על השאלה שחזרתי ושאלתי אותה. עברתי במסדרון הארוך ונכנסתי אל החדר האחרון בדירה, חדר העבודה, או הסטודיו כמו שאיילת קוראת לו. גם כשהדירה שלה מבולגנת לגמרי, והיא יודעת לבלגן נכדתי שלי, גם אז חדר העבודה תמיד מסודר למשעי. בפינה אחת שלו ניצבת שידת מגירות ענקית מפח. לא סתם מגירות אלא מגירות דקות וגדולות מאוד. זה נקרא גודל גיליון הסבירה לי נכדתי. עליה ניצבו כל מיני מכשירים להדפסת תמונות, מקרנים, זכוכיות מגדלת, כל מיני גיגיות ובקבוקים עם נוזלי פיתוח, ושולחן אור קטן. ליד השידה היתה מדפיית פח ועליה מצלמות, קופסאות עם ניירות להדפסה והמון המון ספרים. ספרי אמנות וצילום והגות וגם ספרי שירה. בפינה שמנגד ניצבו חצובות וליידן פנסים וכל מיני מחזירי אור וערימה גדולה של כבלים וחוטי חשמל. מתחת לחלון עמד השולחן. השולחן שאני מכירה כל כך טוב, השולחן של יצחק שלי שאיילת לקחה לעצמה כשהלך מאיתנו. נתתי לה אותו בחפץ לב, גם יצחק היה שמח לדעת שנכדתו עובדת על השולחן הנפלא שלו. מתחת לפלטת הזכוכית העבה הניחה איילת את הדברים שאהבה, תמונות וגזירי עיתון וכל מיני קישקושים, מידי פעם היתה מחליפה ומוסיפה. רק דבר אחד לא השתנה מעולם. מהיום שבו הגיע השולחן אל חדר העבודה שלה תמיד מונחת במרכזו התמונה של יצחק ושלי עומדים משני צידי נכדתנו בת השבע ואוחזים את ידיה בידינו.

11.

כמו תחת הזכוכית גם על השולחן, יש ערבוביה של כל מיני בוקי סרוקי, פסלים קטנים, צדפים, אבנים ועוד דברים שאספה. לשולחן הגדול יש חמש מגרות.

12.

אני כבר אישה זקנה, הידים שלי כבר לא יציבות כל כך, אתם יכולים לתאר לכם כמה רעדה ידי כשסובבתי אותו, ופתחתי את המגרה התחתונה ביותר.

13.

משהו נגע לי ברגל ונרתעתי בבהלה. הייתי כל כך מרוכזת והשקט בחדר היה כל כך גדול שצעקתי. קיקה השיבה לי ביללה רפה. איפה איילת? הוצאתי את כל מה שהיה במגירה והלכתי לשבת על הכורסא בסלון. לא, קודם כל פתחתי את התריס לרווחה להכניס קצת אור ואוויר לדירה החשוכה והחנוקה. שעת אחר צהרים בשכונה התל אביבית, שמעתי מישהו מנגן בגיטרה חשמלית בקומה העליונה ובבניין הסמוך היו רעשים של ניסורים ודפיקות. איילת אומרת שתמיד יש דירה בשיפוצים איפשהו בסביבה.  קיקה באה וישבה לצידי והביטה בעניין במה שעשיתי. היו שם קובץ גזירי עיתון ומעטפה חומה. בתוך המעטפה היו צילומים. אני לא יכולה עדיין להגיד מה היה בצילומים, עוד לא, אני לא יכולה עדיין להגיד את זה. הגזירים היו מאתמול, בכולם דובר באותו אירוע מזעזע שגם עליו אינני יכולה עדין לדבר. לא. ליטפתי את קיקה והמוח שלי התרוקן ממחשבות מעשיות.

14.

הקול של איילת בראש שלי אמר: סבְתי, עכשיו תעשי מה שבא לך. בא לך ארטיק? תאכלי. אז קניתי לי ארטיק. לא יכולתי לאכול שום דבר בבית שלה. כשהיא מזמינה אותי אליה היא קונה במיוחד בשבילי אוכל של בני אדם, אבל כשהיא חיה את חייה לבדה הם כוללים רק כל מיני גרגרים ועשבים שאני לא יכולה לבלוע וכמובן שלא לעכל. יצאתי אל הרחוב. חשבתי שאלך למכולת שבפינה, אבל הקיוסק המואר קרא לי. פיצוציה, ככה קוראים לקיוסק בימנו. באור היקרות של הפיצוציה היה משהו כל כך מזמין ופתאום התחשק לי ארטיק. כמו תמיד, איילת עודדה אותי לעשות כאוות נפשי. הלכתי לאיטי והתענגתי על הארטיק שלי כשראיתי ילד קטן מושך לאמא שלו בחולצה ומצביע עלי. תראי אמא, תראי את הסבתא הזאת, היא אוכלת ארטיק. המילה סבתא הביאה סוף סוף את הדמעות לעיניים, דמעות של דאגה, פחד וגעגועים. הארטיק נגמר ואיתו נגמר גם היום. יום ראשון, וגם היום הראשון שלי לבד בתל אביב. מעולם לא הייתי לבדי בתל אביב, בצעירותי הייתי מגיעה לפעמים עם יצחק לקונצרט או להצגה, אחר כך לביקורים אצל אהוד ואחר כך לאיילת. את ביקורי אצלה אני עורכת תמיד בחורף, הקיץ בתל אביב בלתי נסבל ואז היא באה אלי לצפון. כשאני באה אל איילת היא מסתובבת איתי בגאווה בשכונה, מכירה לי את האנשים בחנויות שבהן היא קונה, את הירקן והאיש במכולת, היא מביאה אותי אל הקפה ואל החברים הקבועים שלה שיושבים שם, ואפילו לוקחת אותי לחברות הטובות שלה.

15.

איילת מקולקלת. ככה היא פתחה את המכתב שלה ההוא, הרשום, שקיבלתי בבוקר. זה משחק ישן שלנו, מאז שהיתה ממש קטנה, איילת שלי המתולתלת. בהתחלה היתה לה כמובן שמשיה תכלכלת, ואז היא הפכה לאיילת המקובלת, וכשההורים התגרשו היא הפכה לאיילת המפוצלת, וכשהיא היתה חולה תמיד הגעתי עם מרק בשביל איילת המנוזלת, ובגיל שלוש עשרה קיבלתי ממנה מכתב מעוטר בפרחים שבו הודיעה לי שאיילת כבר מקבלת, ואחר כך היא הפכה לאיילת המחבלת בכל פעם שעוד חבר או מחזר הושלך או הלך, בשלוש השנים האחרונות היא היתה איילת המתרגלת אחרי שאלי שלה נפרד ממנה. היא לא הרבתה במילים הפעם, בניגוד למנהגה הפטפטני. היא כתבה שקרו כל מיני דברים שעוד אי אפשר לספר, שהיא צריכה להיעדר לכמה זמן, שהיא מבקשת שאבוא לביתה, אשקה את העציצים ואוהב את קיקה. על המפתח היא לא כתבה כלום. חזרתי לדירה וניגשתי לעשות את מבוקשה. לאיילת יש הרבה עציצים, ועכשיו, עם בוא האביב, הם חגגו בשפע פריחה במרפסת הקטנה והזכירו לי את הכלניות המחכות לה בחצר ביתי. השקיתי את העציצים וריח טוב של אדמה עלה ובא. הטלפון צילצל ומישהו דיבר אל המשיבון. איילת, כמוני, אוהבת לדבוק במכשירים הישנים. כמוני היא נאמנה להם עד שהם הולכים לעולמם. אביה הביא לשתינו כבר מזמן, מאחת מנסיעותיו, מכשירים משובחים שקראו להם מזכירה אלקטרונית ושידעו להגיד לקרובים ולמכרים שהם יכולים להשאיר הודעה. זה היה חידוש ושתינו נשארנו עם המזכירות שלנו גם כשניתן היה לעבור לתא קולי וגם כששמן הוחלף לשמחתנו למשיבונים. במשך היום צילצל הטלפון כמה פעמים אבל לא השאירו הודעות ואני לא ידעתי אם אני יכולה לענות לטלפון שאינו שלי. בכל פעם חשבתי: אולי זו היא? ובכל זאת חששתי לפלוש ככה לפרטיותה. הפעם שמעתי קול של בחור שהיה בפירוש מודאג ומבולבל. הד לרגשותי שלי. איילת איפה את? למה את לא עונה? אני מחפש אותך כל היום, מה קורה לך? בבקשה תחזירי לי צילצול, בבקשה. עמדתי מול הטלפון, המשפך בידי, ונעצתי בו את מבטי כאילו אוכל לראות את הבחור, טיפשה שכמותי, עד שהתעשתתי הוא ניתק. הרגשתי כל כך בודדה. הנחתי את המשפך והרמתי את קיקה למעט ליטופים. על קירות ביתה תלתה איילת ציורים וצילומים מהמון סוגים. של חברים וחברות שלה אמנים כמותה, וסתם דברים שגזרה ואספה, בלי הררכיה או דעה קדומה. אבל היא אף פעם לא תלתה צילום שהיא צילמה, אף פעם. כשעמדתי שם עם קיקה בזרועותי, הבחנתי בצילום חדש שהיה תלוי על הקיר. נער צעיר, רזה ומבטו כועס, נעוץ הישר במצלמה, משהו קשה ועצוב היה בפניו של הנער, משהו מכמיר את הלב. משהו בתוכי התעורר וניצוץ נדלק. ראיתי את הפנים האלה קודם. היכן? לא ידעתי אבל המחשבה המשיכה לטרוד את מנוחתי. גם הלילה כמעט ולא ישנתי. כמו עם הטלפון, גם עם המיטה, לא יכולתי לפלוש לחייה של נכדתי, ישבתי על הספה בסלון. קיקה התכרבלה לידי אבל השינה לא הגיעה. הדלקתי את הטלויזיה. גם לאיילת שלי כמו לכולם יש כבלים, כשאני מבקרת אותה אני מנסה להבין את העניין ואף פעם לא מצליחה. בשביל מה צריך את זה? השינה לא באה ואני העברתי ערוצים הלוך ושוב. כל מיני שטויות רומנטיות או צחוקים גסים או אלימות איומה.  אבל בערוץ אחד היה משהו שלכד את עיני, יותר נכון את אוזני. השפה הפורטוגזית שכל כך אהובה עלי. שכבתי לי על הספה הלא נוחה, החתולה גירגרה ולאט לאט נכנסתי ונמשכתי בחבלי קסם אל תוך העלילה הסבוכה של אהבות ותככים במשפחה אחת גדולה ומוזרה בברזיל. משום מה הם נתנו כמה פרקים ברצף ואני לא יכולתי להתנתק. אחר כך כבר עלה אור היום מבין חרכי התריס. כנראה שבסוף נרדמתי לצלילי השפה הרכה והמתנגנת. מיד כשהתעוררתי נזכרתי איפה ראיתי את פניו של הנער מהצילום. בגזירי העיתון שהיו במגירה הנעולה. הם היו מטושטשים ובכל התמונות הוא הופיע בשוליים, לא כדמות ראשית, אבל הוא היה שם. הניצוץ שנדלק בלילה במוח שלי המשיך לבעור. מיהרתי אל הסטודיו, אל שידת המגרות. על כל מגירה היתה מדבקה עם הנושא המאופסן בתוכה: עבודה. פרוייקט אדמה. פורטרטים כללי. פראג. סבתא. כפיר. פתחתי את המגירה שהיה כתוב עליה כפיר והיא היתה מלאה בו. במבטו הזועם והעצוב, בגוף הרזה והקשה, בפגיעות שרק היא יכולה לתפוס בעדשה שלה.

16.

הלכתי להכין לי קפה והטלפון שוב צילצל. איילת? לא חביבי, זו סבתא שלה. סבתא צביה? נכון. לא התפלאתי שהוא ידע, כל מי שמכיר את איילת מכיר גם אותי. אם לא אישית אז לפחות מהסיפורים. אבל אחרי הפתיחה הלכאורה אינטימית הזו, הוא נהיה נבוך, ואני זו שפתחתי שוב. אתה בטח תוהה חביבי מה אני עושה בבית של איילת, אני מודאגת, בדיוק כמוך. אולי נערוך היכרות רשמית וגם אתה תאמר לי את שמך? אייל. לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק. כן, אני יודע, זה קצת מצחיק, אבל לא מאוד, בסך הכל זה שם נפוץ בשכבת הגיל שלי. נכון חביבי, היית רוצה לבוא לכאן לשתות איתי קפה? איפה זה כאן? שאלתי, בבית הקפה שבשדירה, הוא ענה. מישהו נקש בדלת. מי שם? דרורה, בעלת הבית. הקול שלה היה בדיוק כמו שאיילת תיארה אותו, מלא סיגריות. דרורה היא לא סתם בעלת הבית, היא בעלת הבניין כולו. או, סוף סוף הסבתא המפורסמת, היא אמרה וללא שהיות נכנסה ועשתה דרכה אל המטבח. על דרכיה הישירות של דרורה כבר שמעתי רבות מנכדתי, התנצלתי על שאני מעט ממהרת לפגישה, אבל היא כבר התיישבה והחלה לדבר. שטף כזה לא שמעתי מימי. דרורה היא מהנערות האלה שמאוד קינאתי בהן בצעירותי, אני הייתי צעירה שבאה מהגולה ואילו היא ירושלמית, צברית, ובעוד שאני נישאתי ומיד הייתי מטופלת בילד ובטרדות הפרנסה, היא היתה בפלמח ויש לה הרבה מה לספר על זה. אפילו סיפוריה המבדחים של איילת לא הכינוני לשטף הזה, וגם לא לתוכן המפתיע. אני יודעת שבפלמח נהגו לספר צ'יזבטים, אבל מה שהאישה הזאת סיפרה לי היה מוגזם אפילו בשביל הפלמח. חשבתי לעצמי, אם רק היית יודעת חביבתי על גזירי העיתון שאני ראיתי, אוהו, וארבתי בסבלנות לרגע שבו היא עצרה כדי לנשום, ואמרתי שאני חייבת לצאת ומייד. הייתי ממש חייבת לגרור אותה החוצה. לעולם, לעולם יותר לא אחשוב יותר שאיילת מגזימה כשהיא מתארת את הדרכים העקלקלות להן היא נזקקת כדי להוציא את בעלת הבית שלה מהבית שלה…

17.

כשהגעתי לבית הקפה שבשדירה, הדבר הראשון שראיתי היה כלב ענק שרבץ מתחת לאחד הכיסאות הגבוהים ולשונו משורבבת מהחום. על הכיסא ישב בחור שמראשו השתלשלו המון צמות מאפירות, סבוכות, שאחר כך הוא אמר שקוראים להן דרדלוקס או ראסטות ושלא אעיז לרגע לחשוב שהן מלוכלכות. היו לו פנים שזופות והמון קמטי צחוק מסביב לעינים. ידעתי שזה אייל כי הוא הסביר כבר בטלפון שהוא לא יכול לבוא לדירה כי דוּם וקיקה לא כל כך מסתדרים אחד עם השני. הדבר הראשון שהוא אמר לא הפתיע אותי. כולם אומרים את זה כל הזמן. אתן כל כך דומות שזה מפחיד. נכון, עניתי, אבל גם נעים. אני צביה. ואני אייל, מה את שותה? זמן רב ישבנו בקפה. ספלי קפה רבים באו מלאים ועזבו ריקים. לצערי אני לא יכולה להגיד שהתקדמנו כהוא זה במציאתה של איילת, אבל בזמן הזה דיברנו בעיקר עליה ולמדתי להבין שיש לו מקום בחיים שלה למרות שאני לא שמעתי את שמו מעולם. זה הטריד אותי, ואפילו קצת הרגיז אותי איך שהיא הסתירה אותו מפני, אבל השתדלתי לא להראות לו את זה כי ראיתי שהדאגה שלו מתחרה בזו שלי, למרות שאני מכירה אותה מאז שנולדה והוא רק אולי כמה חודשים. כשנפרדנו כבר היתה שעת צהרים והוא אמר שיביא את דום הביתה ויבוא יותר מאוחר להסתכל בתוכן של המגירה. סיפרתי לו עליה. הייתי חייבת, גם אם לא הייתי בטוחה במאה אחוז שאיילת היתה מרשה. הלכתי לאורך רחוב שנקין והרגשתי קצת יותר קלה. לפחות לא הייתי כבר לבד בדאגה ובחיפוש אחרי נכדתי האבודה. שמתי לב לדבר מעניין. גם אייל וגם כל האנשים והילדים ברחובות נעלו נעלים גדולות וצבעוניות, משהו במראה הנעלים האלה הצחיק וסיקרן אותי כל כך שבסוף לא התאפקתי ושאלתי נערה אחת עם עגיל באף ושניים בגבה לפשר הנעלים האלה. קרוקס היא אמרה, והצביעה אל חנות מעבר לרחוב. את רוצה לקנות למישהו? אולי, עניתי.

18.

הבעיה היתה לבחור צבע. היו שם כל כך הרבה, ולא רציתי צבע של זקנות.

19.

כשאייל נכנס לדירה הוא צחק כל כך שבסוף ירדו לו דמעות וחשבתי שהדמעות כבר לא מהקרוקס הורודות שלי, לא לא, זה כבר היה משהו אחר. אתה יודע מה, אני חושבת שאנחנו צריכים משהו יותר חזק מקפה. משפט של איילת, ראיתי שהוא מזהה. ניגשתי למחבוא שלה. אני אישית מעדיפה וודקה והוא לקח וויסקי, הבאתי לו קרח מהמטבח והוא התחיל בינתים לעבור על תכולת המגירה. שמעתי אותו נאנח ונאנק וגונח וידעתי למה, זה היה יותר מידי מפחיד לחשוב שיש לאיילת איזשהו קשר לדברים האלה. תשמעי צביה, אני חושב שאסור לנו לעשות שום דבר לבד, אני חייב לדבר עם מישהו, חבר, אני חושב שהוא יוכל אולי לעזור. הוא מולל את הרסטות שלו ואז אסף אותן לפקעת ענקית מעל לראשו ובכך גילה פתאום פנים של גבר. אני לא יודעת למה כל כך נדהמתי, הרי הוא גבר. הוא ניגש אל הטלפון ושמעתי אותו מחליף כמה מילים עם מישהו. המשפט האחרון היה בסדר, בסדר, או קי, אז מחר. המשכנו לשתות עוד קצת ואז הוא אמר שהוא חייב ללכת להוציא את דום ואחר כך לעבודה. לעבודה? כן, גם הוא צלם, אבל מתפרנס מצילום אירועים והיום יש לו חתונה בהרצליה. הוא פירק את פקעת הראסטות ואמר: תקשיבי סבתא צביה. אל תעשי שטויות. תחכי למחר בבוקר, מיקי יבוא ונחשוב ביחד. בסדר? אנחנו נמצא אותה, אל תדאגי. ראיתי שהוא לא משכנע אפילו את עצמו. נשארתי שוב לבד. ישבתי וקראתי שוב ושוב את גזירי העיתון. בתמונות לא העזתי להסתכל שוב. איך נקלעה הנכדה שלי למקום כזה וצילמה דבר כזה? למה היא נעלמה? כשהלכתי לשרותים ראיתי דבר מצחיק על הקיר במסדרון. הנכדה היצירתית שלי אספה את כל המפתחות של כל הדלתות בדירה, מה שאנחנו קוראים מפתחות אפס, ותלתה אותם על מסמרים בשורה. האהבה שלה לחפצים ישנים מרגשת אותי בכל פעם מחדש. כמוני, גם היא מרתיחה מים בקומקום שורק ולא במפלצת חשמלית. כמוני היא מעדיפה בגדים ישנים מרוטים קצת. כמוני היא אוהבת את תריסי הגלילה שהחורים הקטנים שלהם מכניסים קרניים דקות של אור אל החדר, קרניים שמשחקות בגרגירי האבק, כמו עכשיו, כשהשמש הולכת ומתמעטת והיום השני שלי בתל אביב הולך ונגמר.

20.

הראש שלי היה קצת סחרחר מוודקה, שני לילות ללא שינה והרבה דאגה. שכבתי על הספה ונימנמתי. בדירה למעלה יללה הגיטרה החשמלית ונשמעה ממש כמו בכי אנושי. היה לי חלום רע מאוד. שני בחורים מחזיקים בחור שלישי, ובחור נוסף נועץ סכין בחזהו ובביטנו. הם נראים כולם כמו אנשים רגילים לגמרי, לא כמו פושעים מפחידים, לא כמו רוצחים, סתם בחורים. הם לא שמים לב שאני מסתתרת ומצלמת אותם. לתמונות אין קול. הבחור הנדקר צועק אבל אני לא שומעת. דם נשפך מגופו ומפיו. הוא מתקפל ונופל לארץ. אחד הבחורים מסתכל לכיוון שלי ורואה אותי. הצילום האחרון הוא מבט התדהמה על פניו. הקצתי מהחלום וקמתי בכבדות מהספה. ישבתי שוב ושוב קמתי. חשה כאילו שבתי ממסע של אלפי מילין.

21.

צילצולים בהולים בדלת העירו אותי, פטישים גדולים היכו בראשי, החתולה צעקה וקפצה מהספה בבהלה, רגע רגע אני באה. אייל ובחור נוסף עמדו בדלת. בוקר טוב סבתא צביה. תכירי, זה מיקי, הוא מהיחפ. לא שאלתי מה זה כי מהמדים שהוא לבש הבנתי שזה משהו במשטרה. אייל הביא שוטר. והשוטר התחיל לדבר אלי מהר מהר. הייתי מבולבלת והמומה כל כך שהסתובבתי והלכתי אל המטבח בלי להגיד מילה. התיישבתי על הכיסא במטבח בוהה בלוח השעם שעל הקיר. בתוך קבוצה של חברים של איילת, חייך אלי מיקי מהלוח. אייל. מה? הוא הגיע למטבח בזינוק. איילת ומיקי מכירים? כן, בטח, מה חשבת שאני אערב מישהו זר? לקחתי את אייל ומיקי אל הסלון והפניתי את תשומת הלב שלהם לתמונה של הנער, כפיר. הם עמדו שם פעורי פה. איך שמת לב לזה? התמונה הזאת שם כבר כמה זמן ובכלל לא קישרתי, אמר מיקי, כל הכבוד, אולי תבואי לעבוד איתנו במשטרה? תגידי, אין לך שום רעיון איפה איילת יכולה להיות? תגיד חביבי, אם היה לי אתה לא חושב שהייתי רצה לשם עכשיו כחץ מקשת? הוא השפיל מבט אל רגלי הזקנות. מבטו נתקל בנעלים שלי ומיד התחיל לצחוק. התמונה שלי רצה כחץ מקשת, נעולה בקרוקס הוורודים הצחיקה גם אותי אז לא כעסתי עליו. למעשה גם אני צחקתי וגם אצלי, כמו אצל אייל אתמול, הצחוק נגמר בבכי, רק ששלי היה הרבה יותר קולני וארוך. אייל התיישב לידי וליטף בעדינות את שיערי. איזה צמה יפה יש לך צביה. מיקי הכין לי תה והביא כל מיני עלים מהמרפסת ושם בו. תוך שבכיתי, חשבתי לי, כמה אני גאה באיילת שיש לה כאלה חברים.

22.

יצחק שלי ואני היינו ביחד מילדות כמעט, הוא היה חבר של אחי הגדול וכשהפכתי מילדה לנערה הוא התחיל להבחין בי והיה מביא לי כל מיני תשורות קטנות של תשומת לב. פעם הביא לי קונטרס, מין ספרון קטן שדיבר על ארץ ישראל, פלסטינה. אני אסע לשם, את יודעת? אני אבוא איתך, אתה יודע? העזתי פנים, אני לא יודעת מאין היה לי האומץ, אבל הברית נחתמה. כשמלאו לי שש עשרה ולו תשע עשרה עלינו לארץ יחד עם קבוצת חברים. המבוגרים לא העזו, אבל אנחנו חשנו כיצד בוערת הקרקע תחת רגלינו. ממש ברגעים האחרונים שעוד אפשר היה, דרך סדק צר מאוד נמלטנו. בעור שינינו, לא מעלים בדעתנו שכל מי שהשארנו מאחור יעלו בעשן תוך זמן קצר מאוד. עסקנו במסירות בבניין הארץ החדשה ואחר כך בבניין משפחתנו הקטנה, הודפים מעלינו את מה ששמענו על המתחולל בארץ הישנה. בתחילה נדדנו בארץ, במושבות ובערים הנבנות ועבדנו בכל עבודה. בגיל עשרים ילדתי את בננו היחיד אהוד. שמענו מידידנו אברהם שהוא וקלרה רעייתו החליטו להשתקע במושב קטן שבגליל והחלטנו לעשות כמותם. השכלה לא היתה לנו והיינו מוכנים לעסוק בכל דבר שיפרנס אותנו, המושב היה זקוק לצרכניה וזה מה שעשינו, הפכנו לבעלי הצרכניה. בהתחלה זאת היתה פרנסה ואחר כך זה נהיה הרגל ובסוף זאת נהייתה מעמסה וביום שבאו אלינו הבנים של גולדמן והציעו לא חשבנו פעמיים ומכרנו להם את הצרכניה שהפכה כבר למחרת היום למינימרקט. בסדר, אני לא יכולה להגיד שהתאבלנו. היא סיפקה לנו את מחייתנו אבל תמיד היתה מחוץ לחיים האמיתיים שלנו, שהיו אהוד בננו והגינה שלי בשבילי, ובשביל יצחק שלי עוד הרבה דברים אחרים. את כל הכשרונות הרבים שלה ירשה איילת ממנו. את העין הערנית, היד הקלה, היצירתיות וההומור ויותר מהכל את הרגישות הגדולה. הנער שהיה מביא לי אגס ואומר: תראי איזה צבעים יפים, הפך לאיש שצייר וצילם ופיסל והוליד בן שעניינו בספרים בלבד ובגרמי השמים, אבל הוא שהביא לו נכדה בדיוק כמוהו, אמנית. איילת ואני בילינו בגינה, בטיולים, בשיחות של בנות, בציחקוקים והסתודדויות, אבל עם הסבא שלה היה לה עולם שלם שלי לא היתה דריסת רגל בו, עולם של יופי ועצב, של פרטים קטנים ושל מבט אל מעבר לאופק. אני חושבת שבגלל האקדמיוּת של שני ההורים שלה איילת פיתחה התנגדות ללימודים מסודרים, היא היתה אוטודידקטית, בדיוק כמו יצחק, למדה מהחיים, נסעה להרבה מקומות והתפתחה בדרכה שלה. הסקרנות מובילה אותה אל העולם והאישיות הפתוחה שלה מובילה את העולם אליה. אנשים וילדים וחיות, כולם נמשכים אל אותה קרינה מיוחדת שלה. עמדתי שעה ארוכה מול הצילום של כפיר בסלון, חזרתי אל הסטודיו להסתכל באלה שבמגירה, הנער הזה, הילד הזה, מה לו ולה? הוא היה החוליה המקשרת בינה לבין מעשה הזוועה אבל מה הקשר שלה אליו? שוב נדלק הניצוץ הקטן. מיהרתי אל השולחן של איילת, היה שם הפינקס שלה, פנקס הטלפונים, הנה, כפיר. בלי לחשוב בכלל מה אני רוצה ומה אגיד, חייגתי. קול של אישה ענה לי, היא אמרה כמה פעמים הלו ובסוף סגרה. מה רציתי? אינני יודעת, רציתי לדעת.

23.

עלעלתי בפנקס, נתקלתי בכמה שמות מוכרים, גילת, עלמה, רותי, אלי. היא לא מחקה את השם שלו מהפנקס. אני הייתי מוחקת. אולי לא. החלטתי לעשות מעשה, לא יכולתי לשבת בחיבוק ידים, חייגתי אל עלמה. רעש גדול הקיף את עלמה כשהיא ענתה לי. מי? היא צעקה. אני לא שומעת, היא צעקה. סבתא של איילת? הי צביה, מה שלומך, מה קרה? איילת לא בחו"ל? מה יכולתי להגיד לה, אמרתי שכן, שהיא תחזור בקרוב, שיש לי רק שאלה אחת, מי זה כפיר? למה את שואלת? זה מה שהיא אמורה היתה להגיד, אבל היא ענתה לי מיד כאילו שזה הדבר הכי הגיוני, שסבתא של איילת תטלפן כשהיא בחו"ל ותשאל מי זה כפיר. כזו היא עלמה, וזו היתה הסיבה לכך שדווקא אליה התקשרתי. עלמה מקבלת הכל ואת כולם בלי עירעורים, בלי תהיות, בלי תלונות, פשוט ככה. עלמה לא עושה עניין מכלום, ובטח לא משאלה פשוטה שיש עליה תשובה פשוטה, והיא ענתה לי.

24.

כפיר? אה, זה הילד שהיא חונכת, זה מין פרוייקט כזה, ארץ, לא, אדמה, כן כן, פרוייקט אדמה. הוא מיפו אני חושבת, או בת-ים, משהו כזה. סליחה צביה, אני חייבת לזוז, תמסרי ד"ש לאיילת. בי.

25.

כשחזרתי בערב הייתי כל כך עייפה והרגלים הזקנות שלי כל כך כאבו שעברתי על חוק הפרטיות השני, אחרי שהעזתי לענות לטלפון של איילת, הפעם פלשתי למיטה שלה. החלפתי את הסדינים ושקעתי בקרירות הנעימה שלהם.

26.

אייל ומיקי הרגיעו אותי וטרחו סביבי עד שביקשתי אותם ללכת. לכו ילדים, יש לכם בטח דברים יותר חשובים מלנגב את הדמעות של הסבתא. תמצאו לי את איילת זה יותר חשוב. הם הסכימו. כתבו לי את מספרי הטלפונים הניידים שלהם והצמידו את הפתק במגנט אל המקרר ממש ליד התמונה של איילת ושלי מטורקיה. עמדנו שם רגע שלושתנו והסתכלנו ביחד על הצילום. גם מיקי אמר את המשפט ההוא שכולם אומרים ואז הם הלכו ורק אני נשארתי מול התמונה. במשקפי שמש, שזופות וצוחקות, אני והנכדה שלי על חוף הים. היא בתלתליה השחורים, הארוכים, ואני בצמתי הלבנה. נכדתי ואני. אחר כך הלכתי לסלון להסתכל על התמונה של הילד ולסטודיו למצוא מחבוא לתכולת המגירה ואז דיברתי עם עלמה ובסוף הלכתי לים. איילת לקחה אותי הרבה פעמים לחוף הים של תל אביב אבל כמו שכבר סיפרתי, זה תמיד היה בחורף כשלא היו אנשים כמעט. אבל עכשיו ממש תחילת הקיץ וכולם הולכים לים. כולם וגם אני, בקרוקס הוורודים ועם גוש גדול שרובץ על הלב. אמרתי לקיקה: אם איילת תבוא או תתקשר תגידי לה שאני עוד מעט קט חוזרת. לא היה לי קל לעזוב את הבית ואת הטלפון אבל כבר הבנתי שהטלפון לא נוהג לצלצל כשנועצים בו עינים. לקחתי את העינים שלי לים, השקיעה יפה ללב עצוב, איילת ואני קראנו את הנסיך הקטן כשהיא היתה קטנה ואחר כך היא התבגרה ומאסה בו אבל לפעמים אין משפט יותר מתאים ממשפט שלו. כשהשמש נבלעה לגמרי בים עליתי בחזרה אל הבית הריק של נכדתי. ליבי לא היה קל יותר רק היתה בתוכו עוד שקיעה יפה. עם הסדינים החדשים והעייפות מהים נרדמתי כמעט מיד. הבעיה בזיקנה היא שגם השינה הכבדה ביותר היא שינה קלה. צל נפל על עיני, מישהו עמד ליד המיטה, גם מתוך שינה ידעתי שאסור לי לפקוח אותן, למראית עין המשכתי לישון, בתוכי כבר הייתי ערה כפי שלא הייתי מימי. איך הוא לא שומע את הלב שלי שדופק כל כך חזק? שאלתי את עצמי. מי? שאלתי את עצמי. המשכתי להיות זקנה ישנה. גם כשהרגשתי נשימה על פני, הוא התקרב לבדוק אם אני באמת ישנה. ישנתי לגמרי. לנשימה שלו היה ריח של סיגריה. היה ממנו גם ריח של זיעה, וזהו. ישנתי. שמעתי את הצעדים שלו מתרחקים, קלים, חתוליים, איפה קיקה? איפה איילת? איפה אני? פקחתי סדק בעינים וראיתי צללית עוברת במסדרון, לכיוון הסטודיו, אחרי נצח הצללית הלכה אל הסלון. שמעתי שקט ואז הרחתי עשן. הוא מעשן בסלון, יש לו פנאי, הוא לא ממהר לשום מקום, הוא חושב מה לעשות בזקנה שישנה בחדר השני, מה היא שווה? מה היא יודעת? הצללית חזרה. אני קפאתי. ואז שמעתי את דלת השירותים חורקת לפתיחה וחורקת לסגירה. האישה הזקנה עשתה מה שהיא היתה צריכה לעשות, לא היה לה בכלל זמן לחשוב על זה, זה נעשה מעצמו כמעט.

27.

מה זה? מי זה? מה? תפתחי משוגעת, תפתחי. בעיטה בדלת, קללה, יבבה. תקשיב ילד, תקשיב לי. מה? מה יא חתיכת זקנה, מה? תפתחי את הדלת כבר. עוד בעיטה. טוב אני אלך לי עכשיו וכשתרגע תקרא לי. אני כאן במטבח. תפתחי יא זקנה פסיכית תפתחי, יא בתזונה, תפתחי. אני במטבח ילד ועד שלא תרגע אני לא אפתח. וחוץ מזה אני לא זקנה סתם, אני סבתא של איילת, קוראים לי צביה. לך קוראים כפיר, את זה אני כבר יודעת. אני הולכת למטבח, כשתירגע תקרא לי.

28.

הפעם לא חיכיתי למטח הבא של קללות ובעיטות, הלכתי למטבח, שלווה באופן מפליא ביותר. לפני כמה דקות הלכתי בדממה לכיוון השירותים, בלי המשקפים כי לא יכולתי לבזבז זמן על חיפוש, ובלי תכנית מושלמת כי גם בשביל זה לא היה לי זמן, פשוט הלכתי לכיוון שירותים שם היה מישהו שנכנס לדירה של הנכדה שלי ונשם עלי ועישן סיגריה בסלון ותיכנן אם ואיך לרצוח אותי. הלכתי וראיתי שהדלת כמעט סגורה, באור החלש שהגיע מהסלון ראיתי את מושיעי הקטן, תלוי על הקיר ליד אחיו. לא ראיתי כמעט כלום אבל עשיתי את זה מהר ובביטחון, בראש ראיתי בהבזק את התמונה של הבחור הקורס על הארץ וסכין נעוצה בו ודם זב מפיו. טרקתי את הדלת, הכנסתי את המפתח לחור המנעול וסובבתי. פעמיים ליתר ביטחון. היה רגע של דממה ורק הזרם של השתן עוד נשמע וחדל ואז צליל סגירת רוכסן ואז פרצו הצעקות והקללות. ברגע שהוא התחיל לצעוק ירדה עלי השלווה שעכשיו הלכה איתי אל המטבח. זה הילד, זה רק ילד. עם ילדים אני מסתדרת. אני יכולה לנסות להסתדר לפחות.

29.

הכנתי שתי כוסות תה ושמתי בהן מהעשבים הטובים שמיקי קטף במרפסת ושאלתי בקול: נרגעת כבר? פתאום חזרה אלי תמונה שכבר נשכחה ממני, תמונה ישנה מאוד מהאלבום הפנימי, האלבום של איילת ושלי. מהתקופה של איילת המקוללת, מתקופת הגירושים של אהוד ואמא שלה, כשהיתה בת אחת עשרה בערך. מהיום שבו התגרשו הוריה הפכה איילת המקובלת, החרוצה והצייתנית, לילדה פראית ומרדנית, כועסת ואומללה. מקוללת. בניגוד להם, יצחק ואני הבנו אותה. הבנו את הבגידה שהיא הרגישה, את הנטישה.  סבא שלה ואני היינו הנפשות היחידות שהבינו לרוחה וביתנו היה המפלט שלה. היא נדדה בין הבתים של ההורים שלה עם תיק גדול והבעה כועסת, רבה עם אחד ובורחת אל השני וחוזר חלילה, ובכל הזדמנות היתה באה לנוח אצלנו, לעבוד איתי בגינה ולצייר עם יצחק. פעם אחת, אחרי כמה ימים של התאווררות שכזו הודעתי לה בצער שאין ברירה היא צריכה לשוב הביתה, אל העיר, אל בית הספר. היא נמלאה חמת זעם וחרון אף, ורצה ונעלה עצמה בשירותים. אני לא אצא. אני לא אצא מכאן לעולם. נמאס לי. אני אגור כאן בשירותים לעולמי עולמים. ואני לא אצא. היא צעקה וצווחה ובעטה בדלת ויצחק ואני עמדנו מעברה השני נבוכים והמומים. מה נעשה בה, בנכדתנו האומללה? האבודה? מה נאמר לה? לא הצלחתי להזכר בסופו של הסיפור, איך היא יצאה ואיך התפייסנו, אינני זוכרת, החלק הזה נשמט מן הזיכרון, אבל ידעתי שיש לי מה לספר לכפיר כשיצא. נשפתי על התה שלי לצננו וחיכיתי בשקט. כשאתה ילד, נער, מתבגר, אתה לא יכול לחשוב בהגיון. אם הייתי חושבת בהגיון האם הייתי עוזבת את בית הורי בגיל שש עשרה, הורי שכה אהבתי וחמשת אחי ואחיותי, והגן בחצר והעיר, והולכת לארץ רחוקה בלי להפרד אפילו, רק להשאיר מכתב על הכר? כשאתה ילד אתה לא חושב בהיגיון, זה היופי בלהיות ילד וזאת גם הזוועה, שאתה מגלה אחר כך, כשזקנת. כפיר המשיך לקלל ולבעוט בדלת הרבה זמן, אני שתיתי את התה שלי, שלו הלך והצטנן ודי כבר, נמאס לי, סבלנותי פקעה. נגשתי והנחתי יד על הדלת, במקום להרגיע אותו ניסיתי להרגיע את עצמי. תקשיב ילד, אין טעם לצעוק כי כל עוד אתה צועק אני לא פותחת, אתה מבין?

30.

שמעתי גפרור מתחכך וניצת, שמעתי שאיפה ארוכה ונשיפה, שמעתי אנחה קטנה. תגיד, אתה לא קצת צעיר בשביל לעשן? אני בן שש עשרה. שוב הזיכרון של גיל שש עשרה מכה בי. שוב ההגיון של גיל שש עשרה חוזר. מה זה בכלל העסק שלך אם אני מעשן, מה את, סבתא שלי? ולסבתא שלך אתה מקשיב? הוא הפתיע אותי בצחוק קצר שנקטע בשיעול חנוק. מסכן, התערבב לו העשן עם הצחוק, אני זוכרת את זה גם אני עישנתי פעם, בתקופת הצרכניה. טוב, תפתחי כבר, בבקשה. הוא אמר בשקט, בנימה משדלת. כמעט מתחנפת. לא, לא חביבי, זה לא כל כך פשוט, אנחנו צריכים להחליף כמה מילים לפני שאתה יוצא. אז יש לך כמה מילים להחלפה? הוא הצחיק את עצמו. כן, גם אני ראיתי את הסרט הלהקה, עם איילת. אז את באמת סבתא של איילת? נו מה חשבת, שאני סתם זקנה שישנה במיטה שלה? שקט. שאיפה, נשיפה. תקשיב כפיר. איך את יודעת את השם שלי? זה מה שחשוב לך עכשיו, או שאתה רוצה לצאת? נו. תקשיב לי חביבי. אני מוכנה להבטיח לך בהן צדק, בכל היקר לי, בזכר יצחק שלי, באיילת שלי, אני אבטיח לך שאם תצא לא אעשה לך כלום ולא אספר לנפש חיה על הביקור שלך כאן, אבל גם אתה חייב להבטיח לי אותו דבר. אתה יכול? בטח. לא חביבי, זה היה מהר מידי, בכלל לא חשבת לפני שענית, זה לא רציני. הוא צחק. מה אתה צוחק? אני לא יודע, את מדברת ממש כמו איילת. כשהוא אמר את זה כמעט התפתתי לפתוח לו בלי תשובה. עצרתי בעצמי. בכל זאת הוא בן שש עשרה ואני כמעט בת שמונים עם ניצני אוסטיופורוסיס, דחיפה קלה שלו ואני על הרצפה עם עצמות שבורות. שתקתי ונתתי לו קצת זמן. במה אתה נשבע? שאלתי. שוב שקט, יופי, עכשיו הוא חושב.

31.

כשהיינו צעירים יצחק ואני, הוא היה נוהג להרכיב אותי על האופניים. זה היה אז הרכב הפרטי שלנו שאחריו באו הפורד והסוסיתא והחיפושית וכן הלאה, אבל האופנים היו הראשונים. אני הייתי יושבת על הסבל ומזמרת והוא היה עושה לי קול שני בבס העדין שלו, אפילו כשאהוד היה תינוק עוד המשכנו ככה, לא פחדתי כלל, סמכתי על יצחק שלי וגם על עצמי, וכך היינו מגיעים לכל רחבי המושב ואפילו הרחקנו לטיולים בסביבתו. אני חושבת שלא רק היכולת לרכב על אופנים היא משהו שלא מאבדים אלא גם את היכולת להיות הנוסעת מאחור.

32.

אתם צריכים לדמיין את התמונה והיא לא פשוטה לדמיין. נער בן שש עשרה רוכב על אופניים בשעת שחר, ברחובות תל אביב הריקים כמעט. פועלי הזבל חייכו למראה התמונה הזאת וזה בגלל הנוסעת שישבה על הסבל מאחוריו. אישה זקנה, לא מבוגרת, זקנה ממש, בטרנינג מהוה ובנעלי קרוקס ורודות. הנער התנשף והזיע והזקנה התפוצצה מצחוק. מדי פעם היא התחילה לשיר: היתה צהעירה בכינהרת אשר בגליל, ואז שוב היתה פורצת בצחוק. תמונה משובבת לב ממש. חבל שלא עברה שם בסביבה צלמת מוכשרת שתלכוד אותם בעדשתה.

33.

כפיר דיווש ודיווש והזיע וקילל וצחק ובירידות נתן לעצמו קצת לנוח ואפילו פעם אחת עזב את אחיזתו בכידון ואני צווחתי כנערה. הוא נסע לדרום העיר ועבר בשכונות לא מוכרות שהלכו ונהיו עניות יותר ויותר, ואז נכנס לשביל עפר מאחורי איזה מוסך ואני קצת נבהלתי, להיכן הוא לוקח אותי? האמון שהתחיל להרקם ביננו נראה לי פתאום שברירי מאוד בסביבה המבודדת הזאת. לאן כפיר? סבלנות סבתא של איילת, סבלנות. צביה, קוראים לי צביה. אני לא מצליח להתרגל, סליחה. פתאום הוא אומר סליחה, פתאום הוא מדליק סיגריה ואז יורק, פתאום הוא מקלל, פתאום יש לו חיוך של ילד. הוא בילבל אותי מאוד הילד הזה. הייתי שקועה במחשבותי ותמיהותי ולא שמתי לב לדבר המופלא שקרה. פתאום עמדנו בגן פורח. היה ריח חזק של פריחת הדרים. היה ירוק וכתמי צבע של פרחים בכל פינה ואז נזכרתי. נזכרתי שאיילת כן סיפרה לי משהו, היא סיפרה לי לפני כמה שבועות שהיא משתתפת במשהו ענק ומקסים אבל היא לא תגלה לי. רק כשנפגש. כי היא רוצה להפתיע אותי, זה ישמח אותי מאוד, זאת תהיה הפתעה, לגיל שמונים. ועכשיו הייתי כאן והבנתי, לא את הכל אבל את החלק הזה. זאת גינה, בגינות אני קצת מתמצאת. זאת היתה גינה מופלאה ביותר וכפיר ואני היינו שם לבדנו בשעה חמש בבוקר, כשהכל עוד רענן ומטולל, ורק ציפור או שתיים מתחילות לשיר. גן עדן בדרום תל אביב. כפיר עדיין התנשם והתנשף. הלכתי לברזיה שהיתה שם ושתיתי מעט. רמזתי לו שיבוא וישתה גם אבל הוא העדיף להדליק סיגריה. מי זה דינו? שאלתי.

34.

כשפתחתי את הדלת של השירותים והוא יצא, נדהמתי מהצעירוּת שלו. ידעתי שהוא בן שש עשרה וגם ראיתי צילומים שלו אבל פנים אל פנים הוא היה כל כך ילד. עוד דבר שלא ראיתי בצילומים והכה אותי בתדהמה וגם הסביר לי משהו מאוד חשוב, היה עד כמה הוא דומה, דומה כל כך, ליצחק שלי כשהיה בגילו. זה לא היה ממש בתווי הפנים כי אם יותר במבט. המבט הער, הפקוח, העירום משקר. איילת ראתה את זה וזה מה שקשר אותה אליו. מה קשר אותו אליה? את זה אני לא צריכה אף אחד שיסביר לי.

35.

הוא נשבע באמא שלו ובסבתא שלו ובנשמה של דינו. לא שאלתי כלום רק סובבתי את המפתח.

36.

היום איילת כבר כמעט בת ארבעים, לשמחתי הולדנו את אהוד בגיל עשרים, לשמחתי הוא ורינה הולידו את איילת בגיל עשרים, איילת ואני נחגוג את יום ההולדת הגדול שלה ושלי כמעט ביחד. בסוף הקיץ. היו לה שתי אהבות גדולות בחיים ושתיהן נגמרו בשבר גדול. היא יפה נכדתי, והיא חכמה ומוכשרת וטובה ונדיבה, אבל היא לא מוצאת את הנפש התאומה שלה. לי זה קרה בגיל שלוש עשרה ואולי לפני זה אינני זוכרת בדיוק את היום שבו הבנתי שיצחק הוא האחד בשבילי, הייתי אז ילדה ממש. אבל איילת כבר מזמן אינה ילדה, היא אישה עם לב שבור ומצולק ואני כל כך מתפללת בשבילה לאהבה. כשראיתי את אייל שאלתי את עצמי מה העניין בין השניים האלה, אבל אותו לא העזתי לשאול, קיוויתי, קיוויתי בסתר ליבי שהדאגה שלו היא יותר מדאגה של סתם ידיד. היתה לי סיבה לחשוד, היא לא סיפרה לי עליו, וזה אפיין גם את שתי האהבות הקודמות שלה, גם הן התחילו בחשאי ורק כשהתחזקו והפכו לעובדה היא הביאה אותם אלי לקבל את אישורי וברכתי. לא הייתי חושבת לא לאשר, לא הייתי חושבת לא לברך, אבל אני מודה, בשני המקרים לא הייתי שלמה עם מה שראיתי. אייל מאוד מצא חן בעיני, הוא נכנס אל ליבי בחטף וקיוויתי שגם לליבה של נכדתי. הצעתי לכפיר את התה שלו כשהוא יצא מכלאו, הוא צחק. תה? השתגעת? יש קולה? יש קולה, תגיד ילד, אתה מכיר את אייל? לא, מי זה? לא, סתם חשבתי שאולי. יכול להיות שאיילת עדיין מסתירה את אייל מהעולם, ואולי דווקא את כפיר, או שהם פשוט משני עולמות מאוד שונים שאין ביניהם קשר? הוא קטע את המחשבה שלי. לא, היא דווקא הזכירה אותו לפעמים, אייל אמר ככה, אייל עשה ככה, דווקא רציתי לדעת אבל לא שאלתי. גם לי היו עוד הרבה שאלות שרציתי לשאול את כפיר אבל הייתי סבלנית, זה יתרון שמגיע עם הגיל. במקום זה שאלתי אותו מה זה פרוייקט אדמה. העיניים שלו נדלקו, וזרחו כמו שני יהלומים שחורים מתוך הפרצוף המכורכם, שאני מוכנה להשבע שהיו עליו עקבות של דמעות שהוא התאמץ להסתיר. זה משהו שהם עושים, ושמה הוא הכיר את איילת. זה גן שהם עשו בדרום העיר, גן קסום, הם בעצמם עשו. יכולתי לשמוע את המילים של איילת מפיו, גן קסום. את רוצה לראות? הוא שאל. מה? מי? מתי? איפה? בואי, בואי, עכשיו, בואי. אבל איך? אני זקנה, מלמלתי. הוא גירד בראש, נבוך, באתי עם אופניים. לרגע לא הססתי כששמעתי את המילים האלה. אתה יודע להרכיב? מה? להרכיב ילד, על הסבל. ואז הוא אמר את מה שאומרים כולם. את כל כך דומה לאיילת הוא אמר, מעלה בי שוב עוד גל של דמעות. הפעם היה תורי להסתיר. בוא ניסע ילד.

37.

כשהטלתי את השאלה שלי כמו פצצה בדממה של הגן, כפיר עשה את עצמו שהוא לא שומע. בואי תראי את הכל. הוא הוביל אותי ברחבי הגן שלהם ורק המילה קסום יכלה להלום אותו. הוא סיפר לי שכמה אנשים באו לשכונה שלו והציעו לילדים לבוא איתם לעשות משהו חדש. לא כל הילדים רצו, חלק אמרו שזה שטויות, חלק אמרו שלא יבלבלו את המוח כל הצפוניים האלה, חלק אמרו שזה מעניין ובאו איתם. הם הראו להם שטח אדמה ליד פרדס נטוש ואמרו להם אתם תראו, בקרוב יהיה כאן גן קסום. והם התחילו לעבוד. בהתחלה היו שם המבוגרים, שתי נשים ושבע גברים. שבעה. לא התאפקתי ותיקנתי אותו. שבעה גברים, הוא חזר אחרי להפתעתי, ולא מחה בכלל על גסות הרוח שלי. סליחה, אמרתי. על מה? הוא שאל. על זה שתיקנתי אותך. זה בסדר, אני רוצה לדבר נכון, אני אוהב שמדברים יפה. את מדברת יפה, כמו איילת, היא גם כן מדברת יפה. תודה. תמשיך. והוא המשיך וסיפר לי והשמש עלתה והתחיל להיות חם והעשב רחש זבובונים, והוא המשיך לספר איך לאט לאט באו עוד ילדים והתחילו להתלהב, ולאט לאט נהיה הגן, וגם נהייתה חבורה, חבורת הגן, וזה נהיה דבר מאוד גדול וחשוב ואיילת כל הזמן צילמה אותם עובדים בגן ויום אחד היא הציעה לו לבוא להצטלם בסטודיו שלה והוא לא כל כך הבין מה זה אז היא אמרה שיבוא ואם זה לא ימצא חן בעיניו אז הוא לא חייב, וככה הוא בא והיא צילמה אותו ולפעמים הם היו הולכים לים או לסרט ביחד וככה הם נהיו חברים. אותי זה לא הפתיע, איילת יכלה להיות חברה של סבתא שלה הזקנה, ושל האישה המשוגעת מהבניין ליד, ושל עיתונאי ספרדי שפגשה בבית קפה, ושל נער מתבגר משכונה בדרום העיר. של כל אחד. אז מה חיפשת בדירה, מה באת לחפש באישון ליל חביבי? קטעתי את שטף דיבורו. רציתי למשוך את המילים בחזרה מהאוויר המבושם בפריחת תפוז, הרגשתי שהייתי פזיזה מידי, אבל הוא ענה לי מיד. אם אני אגלה לך את ממשיכה עם השבועה שלך? כן. טוב, כי זה ממש בלגן, את מבינה, זה בלגן שחבל על הזמן. מזל שאיילת מעדכנת אותי בחדשות הסלנג, מזל שאני יודעת שחבל על הזמן זה משהו גדול ולא כמו שפעם היו אומרים. אז מה חיפשת? חיפשתי צילומים חשובים. ספר לי משהו חדש, חשבתי, משהו שלא חשבתי עליו קודם. נו? זה צילומים שאני צריך. יש לי עניינים לסדר. בוא נעבוד קצת, אמרתי. הוא הבין ישר על מה אני מדברת וקם. בואי, הנה, כאן זה המחסן כלים שלנו. בתיאום נפלא, כאילו כל חיינו עבדנו כתף אל כתף, עבדנו כפיר ואני בגינה, בשקט, בריכוז. עישבנו והשקינו ועדרנו ואז קטפנו לנו כמה ירקות מגינת הירק וישבנו לאכול אותם. הוא הפתיע אותי והוציא מפינת המחסן קופסת נעלים ופתח אותה. אוצר של קערה קטנה, מלח, בקבוקון קטן של שמן, לימון אחד, סכין קרש קטן וכמה מזלגות. הוא חתך את הירקות והכין לנו סלט. אתה ממש מרשים אותי איש צעיר, אמרתי בפה מלא סלט. זה אחד הסלטים הטובים שאכלתי בחיי, ואני חייתי כבר חיים ארוכים כפי שאתה רואה. בת כמה את סבתא של איילת? בסוף הקיץ אהיה בת שמונים. הוא המשיך לאכול מהסלט בשתיקה.

38.

אני חושבת שרק עכשיו הבין שהרכיב על הסבל של האופניים שלו אישה ממש ממש זקנה, אישה שהגיל שלה יותר מארבע פעמים גילו.

39.

אני לא יודעת איזה עניינים יש לך לסדר, אבל אני מבקשת ממך, בשמי ובשם איילת, ויש לי הרגשה שגם בשם אמא שלך וסבתא שלך, שתחכה קצת עם הסידורים האלה. תחכה קצת בבקשה. אמרתי לו את הדברים האלה כשהוא ליווה אותי אל תחנת אוטובוס קרובה והוציא שטר מקומט של עשרים שקלים מהכיס של המכנסים. את נוסעת איתו עד הכרמלית ומשם תקחי שישים ואחד ותרדי בקינג ג'ורג'. הבנת?

40.

כשהלכתי מקינג ג'ורג' לדירה של איילת, ראיתי את עצמי בחלון ראווה. הייתי שזופה ופרועה ואפילו חייכתי לעצמי, אבל במעלה הרחוב שלה שבה המועקה הכבדה אל ליבי. אני כבר באמצע היום השלישי שלי בתל אביב ואיילת איננה ואין לי מושג היכן היא, מה אעשה?

41.

כשנכנסתי הביתה. הנה אמרתי את זה, הביתה, הרגשתי שחזרתי הביתה. אני כבר עניתי לטלפון של איילת, וישנתי במיטה שלה, ועבדתי בגינה עם ידידה הצעיר, ועכשיו נכנסתי לביתה והכל היה שם ורק היא לא. כמה עוד אוכל לבכות? הנורית במשיבון הבהבה ואני הקשבתי. בלי להתבייש ובלי לעצור לרגע. הקשבתי להודעות של נכדתי. כמה עוד אוכל לבכות? היתה הודעה מאייל, והיתה הודעה ממיקי, והיתה הודעה מאיזה ג'קי אחד, ומגילי ומדורית ורק בהודעה האחרונה נאמר משהו שהיתה לו משמעות, זה היה כפיר שמקווה שהגעתי בשלום הביתה. הילד דואג לסבתא. כמה עוד אוכל לבכות? השקיתי את העציצים הצמאים למים וליטפתי את החתולה הצמאה לאהבה. גם את כמוני, חולת געגועים? הא קיקה? כמה עוד נוכל לבכות? בואי לפחות נתגעגע יחדיו. ישבנו בכורסא וראינו פרק בסידרה הברזילאית.

42.

כפיר, שלום, זו צביה. הוא צחק. סבתא של איילת, מה העניינים? בונים בניינים. הוא שוב צחק. גם איילת תמיד אומרת ככה, איזה זקנות אתם. סליחה. בסדר, אני יודעת שאני זקנה, זה לא סוד, אבל איילת לא זקנה, היא מאוד צעירה, היא רק משתמשת לפעמים בביטויים של זקנים, זה מין מנהג כזה אצלה, מאז שהיתה ילדה. כפיר. כן. אני מקווה שאתה זוכר את מה שביקשתי ממך. אני זוכר צביה, אני זוכר אבל אני חייב, זה עניין מסובך. את לא מבינה. אבל תקשיב חביבי, תקשיב כפיר, נכון שלא היית רוצה לסכן את איילת? נכון? הוא שתק שתיקה ארוכה, שמעתי אותו שואף ונושף מעבר לקו. אתה מעשן? כן, למה? זה לא בריא לעשן. תפסיקי סבתא. למה את חושבת שאני יסכן את איילת? אסכן, אמרתי בלי לחשוב. סליחה, אסכן, למה את חושבת ככה? סליחה ששוב תיקנתי אותך, אני לא יודעת הכל נראה לי קשור לזה שהיא נעלמה. נעלמה? שוב העשן התערבב לו עם הנשימה והוא התחיל להשתעל. היא נעלמה? לא ידעתי שהיא נעלמה, חשבתי שהיא נסעה ואת באת לשמור לה על החתולה. היא נעלמה? כפיר, אי אפשר להתעלם מזה יותר, ואי אפשר להסתיר את זה יותר, איילת נעלמה, אני לא יודעת איפה היא, אף אחד לא יודע. סבתא של איילת, סבתא של איילת, את בוכה? אני מצטער, את בוכה? סליחה, אני מצטער. הוא ניתק את הטלפון, הוא נבהל ממני, החוט הדקיק שקשר אותי אל הנכדה שלי נקרע. הוא נבהל. הוא ניתק. ישבתי קפואה, אוחזת בשפופרת הטלפון. מה אעשה עכשיו? צלצול החרידני מקפאוני. סליחה שניתקתי, סליחה סבתא של איילת, איילת באמת נעלמה? את שם? את בוכה? סבתא של איילת. תקשיב ילד, תקשיב כפיר, אמרתי מתייפחת, כבר לא אכפת היה לי שהוא שומע את התיפחותי, שישמע, הנכדה שלי נעלמה ואינני יודעת היכן היא, אתה שומע? אתה מבין את זה? ואני חושדת שזה קשור אל התמונות האלה, אני ראיתי אותן, אתה מבין, אני ראיתי אותן, ואני חושבת שבגלל זה הנכדה שלי נעלמה ואני לא אוכל לחיות בלעדיה, אתה מבין אותי, אתה מבין? אני צריכה את איילת כמו אוויר לנשימה, אני צריכה לראות אותה מחייכת בשביל להמשיך לחיות, אני צריכה לראות אותה, אני צריכה את איילת שלי. שמעתי אותו מעשן מעבר לקו, שתיקה ארוכה נמתחה ביננו. הוא שאל: אני יכול לבוא?

43.

הנחתי את השפופרת בלי להגיד מילה.

44.

אינני יודעת כמה זמן ישבתי מתייפחת, אינני יודעת מתי חדל סוף סוף הבכי, אינני יודעת כמה זמן עבר אבל דפיקה חלשה מאוד החזירה אותי לחדר והביאה אותי אל הדלת וכפיר עמד שם מתנשף מריצה או מרכיבה על אופניו. אני יכול להכנס? נתתי לו פחית קולה וישבתי מולו בלי אומר. נתתי לו את כל הזמן שבעולם. נתתי לו לדבר ולהסתבך ולהתיר ולהסתבך שוב. הקשבתי. לרוב לא שמעתי כלום ואז קבוצת מילים הזדקרה מהשטף ולכדה את אוזני, ניסיתי בכל מאודי להקשיב.

45.

הערב ירד על היום השלישי שלי בתל אביב, ישבתי במטבח של דירת נכדתי עם נער בן שש עשרה והוא סיפר לי דברים מסמרי שיער. פתאום חשבתי יצחק. יצחק שלי, הלוואי והיית כאן איתי. ואז חשבתי, איזה מזל שאתה לא כאן, בשביל מה אתה צריך את זה, בשביל מה בכלל מישהו צריך את זה. היו לנו חיים שקטים יצחק, היתה לנו צרכניה, איך זה נהיה פתאום שהנכדה שלנו מעורבת בדבר כזה? כפיר דיבר והמוח הזקן שלי עלה על גדותיו וסירב לספוג עוד. כפיר, בוא נאכל ארוחת ערב ואחר כך נמשיך, בסדר? הוא אמר אבל זה חשוב, זה דחוף. ואני אמרתי, כן, אבל גם לאכול זה חשוב וזה דחוף ואני זקנה ועייפה. אז שב לך רגע בשקט ואני אכין לנו משהו, בתמורה לסלט הנהדר שהכנת לי בבוקר, טוב? אני עמדתי במטבח והכנתי לנו אורז עם שעועית ירוקה ברוטב עגבניות והוא ישב בסלון וראה טלויזיה, שמעתי את הערוצים מתחלפים במהירות ובפראות וברעש מחריש אוזנים ואז צילצלו בדלת ואני הלכתי לפתוח. זה היה אחרי שקראתי לו כמה פעמים, כפיר, תפתח בבקשה את הדלת והוא לא ענה. פתחתי את הדלת מנגבת את הידים במגבת המטבח. שני שוטרים ניצבו בפתח. כן, במה אני יכולה לעזור לכם בבקשה? סבתא צביה, שלום, זה אני, מיקי, את לא זוכרת אותי? אוי סליחה, ראיתי שני שוטרים ולא הבחנתי שזה אתה, סליחה, אני אנמיך מעט את הטלויזיה, אנחנו עומדים כאן וצועקים. סליחה. נכנסתי אל הסלון והם בעקבותי, רציתי לומר כפיר למה לא פתחת, אבל המילים קפאו על לשוני. הוא לא היה שם. קיקה עמדה במרפסת ויללה התריס היה פתוח לרווחה ומלמטה עלה אור כחול מהבהב של ניידת משטרה. מיקילה, זה אתם באתם בניידת? נו בטח, אז מי, את רואה כאן עוד שוטרים? נכון, נכון מיקילה, איפה אייל? זה בדיוק מה שבאתי לשאול אותך צביה. אייל לא עונה לנייד שלו. לא שמעת ממנו כלום היום? לא, לא הייתי בבית, אינני מבינה, לאן הוא נעלם? אולי הוא מצלם באיזה אירוע? אמרתי ולא האמנתי גם לעצמי. קודם איילת, אחר כך כפיר ועכשיו גם אייל? אני מתחילה לאבד אנשים בקצב מסחרר. חפצים, ימים, זכרונות, ועכשיו אנשים. מי עוד כאן? השוטר השני שאל. זה לא מצא חן בעיני שהוא חוקר אותי ככה, אבל הבנתי שזה באמת מוזר. זקנה שמבשלת במטבח עם מוסיקה בדציבלים של צעירים ופחית קולה על השולחן בסלון ומאפרה עם זנב סיגריה שעדיין מעלה עשן. מי עוד כאן? אף אחד, למה? את שותה קולה סבתא צביה? ומעשנת … מה זה, נובלס? כן, מה יש, לכם הצעירים יש קושאן על קולה ונובלס? אמרתי והרמתי את הסיגריה, שאפתי שאיפה ארוכה וכיביתי אותה בתקיפות במאפרה. הייתם רוצים לטעום מעט מהאורז עם שעועית ירוקה ברוטב עגבניות שלי? הם הסכימו. בדרך למטבח שאל השוטר השני שמיקי הציג בשם בני, את אוהבת אם טי וי? מה זה, ניסיתי לשאול, בלי להשתעל. כבר שנים שלא עישנתי וזו היתה סיגריה חזקה במיוחד.

46.

גם בפעם השלישית שהתקשרתי לכפיר ענתה לי אותה אישה. בפעם הראשונה הרי סגרתי בלי לדבר, בפעם השניה ביקשתי אותו אל הטלפון בצורה רישמית, מקווה שהיא תחשוב שאני איזה מורה או ספרנית או משהו בדומה. אבל היא בכלל לא טרחה לשאול מי המבקשת. הפעם היא שאלה. הבחנתי שהדוברת היא אישה זקנה, אולי אפילו יותר ממני, כנראה הסבתא שלו, את המבטא שלה לא הצלחתי לזהות, התבלבלתי ולא עניתי מספיק מהר אז היא שאלה שוב. הפעם שמעתי נימת חרדה בקולה. מי זה גברת? מי רוצה את כפירי? החלטתי להגיד את האמת הפשוטה. את סבתא שלו? כן. ואני סבתא של חברה שלו איילת. את סבתא של איילת? באמת? אני שמעתי הרבה על איילת הזאת, אישה טובה, עושה דברים טובים בשביל הילדים בשכונה שלנו, וגם בשביל כפירי שלי. אז איפה כפיר, אני יכולה לדבר איתו? לא, הוא לא חזר עוד, להגיד לו שחיפשת אותו? כן, תודה רבה, שלום. עכשיו כשסגרתי את הטלפון ידעתי שאני אצא מדעתי תיכף ומיד. שאני כבר מחוץ לגבולות עצמי ואין לי דרך חזרה. הלכתי אל הספה והדלקתי לי סיגריה מהחפיסה הירוקה שכפיר השאיר, שתיתי קולה מהפחית ומוללתי ביד את המצית הכתומה. היה עליה ציור של בחורה עירומה עם שדיים גדולים במיוחד. פוי.

47.

יחד עם שק הדאגה לאיילת היו על גבי עכשיו שני שקים נוספים, לאייל ולכפיר, שני הגברים בחייה של נכדתי. באופן טבעי נזכרתי באהוד בני, היכן הוא? התלבטתי קשות, אם אטלפן אליו אצטרך לגלות לו מה קורה, ואם לא אעשה זאת אולי לא אסלח לעצמי על כך? אולי הוא לא יסלח לי? הסיגריה היתה חזקה מאוד אבל עם הקולה זה יצא די טעים. עישנתי והפכתי שוב ושוב בדעתי. הקשר של איילת עם אביה רופף משהו אבל בכל זאת כבר ארבעה ימים שהיא נעדרת. עשן הסיגריה העלה דמעות בעיני או שמה היתה זו המילה נעדרת שעלתה במחשבותי. חייגתי והפסקתי באמצע, ושוב, ושוב הפסקתי. ציחצחתי שינים והלכתי לישון. קיקה התכרבלה לידי, להפתעתי מצא אותי הבוקר אחרי שינה טובה וארוכה שנפלה עלי בחטף. כשהתעוררתי ידעתי איפה איילת. התשובה חיכתה לי מונחת ממש לידי, על השידה הקטנה שליד המיטה. זו היא שהניחה את זה, זו היא שהשאירה לי את הרמז. ערימת תמונות מצהיבות, מתקופות שונות אבל של מקום אחד. ביתי שבמושב.

48.

קיקה, קיקה, חתולה מתוקה שלי, איפה את? הלכתי לחפש את החתולה שלא היתה לידי כבכל בוקר, ולא העירה אותי כמנהגה במגע המשי של כפותיה על פני שאבוא ואפתח לה את הברז. מוזר. קיקה, קיקה'לה. בסלון על הספה, צנוף כעובר וקיקה בחיקו ישן כפיר. הוא לבש את אותם הבגדים שלבש אתמול ושמיכת הטלויזיה הקטנה כיסתה בצמצום את כתפיו הדקות. לא מיד הערתי אותו. עמדתי והתבוננתי בו. הוא נראה מוטרד אפילו בשנתו, שדים רידפו את חלומו, יכולתי לראות את זה. נגעתי בכתפו בעדינות והוא זינק בבהלה. החתולה זינקה גם היא. הוא התיישב ושיפשף את העינים בתנועות של ילד קטן. סליחה. נרדמתי קצת. כבר בוקר כפיר, לאן נעלמת אמש? תביני, סבתא של איילת, המשטרה באה לכאן, אני לא כל כך אוהב את המשטרה, אני חושב שהם מחפשים אותי גם. כפיר חביבי, דיברתי עם סבתא שלך אתמול, היא ואמא שלך בטח מאוד דואגות לך, לא חזרת הביתה כל הלילה.

49.

הוא רכן קדימה וקבר את ראשו בין רגליו ונשם בכבדות ולקח לי קצת זמן להבין שהוא בוכה. הוא לא רצה שאראה אותו בוכה. התיישבתי לידו ועשיתי מה שסבתא עושה כשילד בוכה. כרכתי את זרועותי סביבו וחיבקתי אותו וניענעתי אותו ואמרתי לו זה בסדר כפיר, אתה יכול לבכות, גם אני בוכה, זה קשה מאוד לאבד מישהו שאוהבים, חייבים לבכות לפעמים. שעה ארוכה מאוד ישבנו כפיר ואני ככה על הספה. ילד שפרץ לבית של נכדתי ונעלתי אותו בשירותים והרכיב אותי על האופניים לראות את הגן הקסום בכה בזרועותי את הבכי הראשון האמיתי שלו על משהו שעדיין לא לגמרי הבנתי.

50.

אני מסכימה אבל בתנאי. בסדר. בתנאי כפיר. בסדר, הבנתי. אני מתקשר, עכשיו. הסכמתי, אבל בתנאי והוא קיבל. עכשיו גם הוא התנה תנאי, שאצא מהחדר בשעה שהוא יתקשר. הוא התבייש לדבר איתן לידי, או אולי התכוון לשקר להן ולא רצה שאדע. נו טוב, כנראה באמת עדיף שלא אדע הכל. ניסיתי לצותת אבל הוא דיבר בשפה זרה שלא הכרתי. צררתי את מטלטלי ובתחתית התרמיל מתחת לכל הדברים קברתי את גזירי העיתונים ואת המעטפה עם התמונות שבערה לי ביד. החבאתי אותן במקום מאוד מתוחכם ועכשיו העברתי לתרמיל כשהוא דיבר עם אימו. אם זה יהיה תלוי בי הוא לא יראה אותן לעולם. צביה, סבתא של איילת, תגידי אני יכול לקחת קולה? תגיד לי ילד, קולה זה ארוחת בוקר? אתמול ברחת לי באמצע הכנת האוכל אז לפי החשבון שלי אתה כבר כמעט יממה שלמה בלי לאכול. שב ותשתוק ותאכל עכשיו. לשמחתי הוא אכל בתיאבון, למרות שאורז עם שעועית ברוטב עגבניות זה גם כן לא בדיוק ארוחת בוקר לפי המושגים שלי. אני אכלתי ביצה רכה עם טוסט ושתיתי תה והסכמתי לקולה. שיהיה. תקשיבי, אמר כפיר. מה? שאלתי, האוזניים שלי אינן חדות כשלך חביבי. תקשיבי, מישהו מנגן בגיטרה חשמלית ובחורה שרה, איזה יפה. כן, זו הבחורה מנגנת, ראיתי אותה עולה אתמול, עם נרתיק של גיטרה תלוי עליה, באמת יפה היא שרה.

51.

נסענו ברכבת. לתדהמתי גיליתי שהנער הזה בן השש עשרה לא נסע מימיו ברכבת. הוא ישב ועל פניו המבט המוקסם שזכרתי מעיניה של איילת שלי כשהיתה קטנה. היא עשתה את הנסיעה הראשונה שלה ברכבת כבר בגיל חמש אבל זה היה בדיוק אותו מבט. היה יום מעונן וחמים. הוא לא ישן כמעט כל הלילה והשיקשוק המונוטוני של הגלגלים על המסילה הפיל עליו נימנום. אני ישבתי ושוב התבוננתי בו כמו שעשיתי בבוקר כשישן על הספה. ילד רזה, עם חתימת שפם חדשה, לבוש בחולצה החדשה שקניתי לו ברחוב שינקין. כשיצאנו מהבית אחרי ארוחת הבוקר, אחרי שמילאתי את הכלי של קיקה באוכל עד גדותיו שיספיק לכמה ימים. כמה? ליבי נחמץ כשעברה השאלה הזאת במחשבתי. מילאתי לה גם כלי במים והתנצלתי. סליחה, סליחה קיקה שלא תהיה כאן אף אחת שתפתח בשבילך את הברז. כשיצאנו מהבית והלכנו דרך שינקין לתפוס את האוטובוס לתחנת הרכבת, שאלתי אותו, אתה רוצה גם כן קרוקס? הוא הינהן במבוכה. התלבטנו קצת בעניין הצבע. הוא סירב לצבעים הזוהרים ובחר בסוף ירוק כהה. כשנכנסנו לחנות ראיתי אותו מסתכל על המתלה עם החולצות, רוצה אחת? מה פתאום, די, הגזמת. תגיד, זה לא נראה לך תשלום הוגן על טיול אופניים אל הגן הקסום? וחוץ מזה אתה לובש את אותה חולצה כבר יומיים. פוי.

52.

באזור חדרה הוא התעורר פתאום ולקח לו רגע להבין איפה הוא. הוא הסתכל בי במבט מבוהל ואמר, איפה אנחנו? מה העניינים? וענה לעצמו ביחד איתי, בונים בניינים.

53.

כשהגענו אל המושב העיניים של כפיר נפערו. כאן את גרה? הלכנו מתחנת האוטובוס ברחוב הראשי וכל אחד שפגש אותנו בירך אותנו לשלום. אני רגילה, זהו ביתי כבר למעלה משישים שנים, אבל הוא לא הבין את זה. מה, את מכירה את כולם? כמובן ילד, אני מכירה את כולם וכולם מכירים אותי. אתה יודע, פעם הייתי בעלת הצרכניה במושב. מה זה צרכניה? כבר מהעיקול בדרך ראיתי אותה ולא יכולתי להתאפק. ראיתי את המכונית של איילת והסתובבתי אל כפיר ונישקתי אותו. קח, תחזיק. נתתי לו את התיק הקטן שלי, את התרמיל הגדול הוא ממילא סחב כל הדרך, והתחלתי לרוץ. רצתי מהר ככל שנשאוני רגלי ורק בסוף השביל עצרתי ונשמתי עמוק. כמה מוזר. דפקתי על הדלת, על דלת ביתי שלי.

54.

ברכבת, אחרי שכפיר התעורר, שאלתי אותו בשקט, כפיר, כפירי, מי זה דינו? מה קרה? תספר לי לאט לאט, אתה התחלת בערב, אתמול, ולא הבנתי כלום ואז נעלמת, בבקשה תסביר לי, בבקשה תספר לי. הוא הוציא את חפיסת הסיגריות אבל אני אמרתי אסור, אסור ברכבת, הנה קח תפוח. הוא דחה את התפוח שהושטתי לו ומולל את הסיגריה בין אצבעותיו, תביני, תביני הוא אמר, זה מסובך. אז תסביר לי לאט, הכל.

55.

דפקתי על דלת ביתי ואין עונה, התריסים מוגפים ובבית דממה. התחלתי להקיף את הבית דרך החצר ואז שמעתי את הצחוק המתוק שלה, של נכדתי איילת, היא ישבה על המרפסת האחורית עם הגב אלי, ומולה ישב איש הרסטות שלה. הוא ראה אותי ראשון אבל לא הגיב. עשיתי לו סימנים עם הידים, אל תגיב, אל תגיב. התקרבתי אליה בשקט בשקט, שמעתי אותה אומרת משהו וצוחקת, ידעתי בדיוק מה היא מספרת לו, מהמילים הבודדות ששמעתי ומהצחוק שלה, ישר הבנתי. מכל הסיפורים בעולם. היא סיפרה לו על הפעם ההיא בה הסתגרה בשירותים. יילי, יילינקה, לא התאפקתי יותר ולחשתי לה. היא הסתובבה ורצה אלי ועברה מצחוק לבכי באופן מיידי. גם אני. היא חיבקה אותי ובכתה. גם אני. היא הסתכלה מעבר לכתף שלי וראתה את כפיר עומד שם צוחק והתבלבלה לגמרי. כפיר? מה אתה עושה כאן? השתגעתם? סבתא?

56.

כשנכנסתי הביתה ראיתי שכמו שאני הרגשתי בבית אצלה גם היא הרגישה בבית אצלי. היא ישנה במיטתי והיא לא ישנה בה  לבד. זאת לא תגובה אופיינית לסבתות אבל שמחתי בכך מאוד.

57.

בוא, אמר אייל לכפיר, בוא נשאיר אותן קצת לבד, אני אראה לך את המושב. היית פעם במושב? כפיר לא ענה אבל ראו עליו שהוא אף פעם לא היה במושב. בוא אני אראה לך רפתות ולולים זה די מעניין. כשהם יצאו כפיר הסתובב אלינו ואמר, אתן כל כך דומות והלך אחרי אייל לראות פרות ותרנגולות שעד היום ראה רק בטלויזיה. דום הלך לצידם, וכפיר הביט בו בהנאה מעורבת בפחד. איילת ואני נשארנו בבית ועמדנו מחובקות שעה ארוכה, מושכות באף וממלמלות. סליחה סבתא, סליחה שהדאגתי אותך כל כך, לא היתה לי ברירה. את סולחת לי סַבְתי? את סולחת לי? אוי יילי שלי, מה יש כאן לסלוח, את עשית בדיוק מה שהיית חייבת לעשות, ועשית הכל בחכמה, זו אני שלא הייתי נבונה כל כך, לקח לי יותר מידי זמן להבין שאת כאן. כשהתנתקנו לבסוף מהחיבוק הארוך והדומע שלנו הלכנו לשבת במרפסת. מה עם קיקה? מה שלום העציצים? על זה את חושבת עכשיו יילי? כן סבתא, הטלתי עליך שני תפקידים חשובים ואני מקווה שלא מעלת בהם. כן יילי, לעציצים ולחתולה שלום, מילאתי את תפקידי במסירות. כן סבתא, ואני רואה שלקחת על עצמך עוד כמה, לאמץ את כפיר למשל. זאת לא אני שאימצתי אותו יילי, את לא מבינה כלום, זה הוא שאימץ אותי. כאן לא היתה ברירה אלא להתחיל ולגלול את הסיפור מראשיתו. היא את שלה ואני את שלי ואת המקומות שבהם הם נשזרו זה בזה ובסיפורו של כפיר. זה היה מעשה תצרף לא פשוט וגם בסופו עדיין לא הכל ישב לי לגמרי טוב בראש. שתינו הרבה כוסות תה ויילי הוציאה חפיסת סיגריות מהתרמיל של אייל. הי, נובלס, צהלתי. סבתא? השתגעת? מה יש יילי, עם קולה יש להן טעם ממש טוב. טוב אז נעשן עם קולה היא אמרה והביאה שתי פחיות מהמקרר. כשאייל וכפיר חזרו, אחרי שעות ארוכות, הם יכלו לשמוע את הצחוק של איילת עד סוף השביל, היא צחקה שוב ושוב בכל פעם שהיא נזכרה בסצינה שתיארתי לה. שלי מתגנבת על קצות האצבעות ונועלת את כפיר ההמום בשירותים. היא פשוט לא יכלה להירגע. ששש.. יילי, הם באים. ראיתי אותם מעבר לכתפה וקיוותי שכפיר לא שמע על מה היא צוחקת.

58.

לצערי הוא כן שמע וישב חמוץ כמה דקות עד שאיילת הביאה לו קולה ואמרה, סבתא אמרה שהנובלס היה לה מאוד טעים עם קולה. הוא הסתכל עלי במבט מאשים. אז באמת היתה חסרה לי סיגריה בפקט, זאת את, זאת את עישנת אותה. עכשיו שהיינו כולנו מבויישים בערך באותה רמה יכולנו להירגע ולשים קצת לב אל אייל שהוזנח עד כה. הבחנתי גם שבמהלך הטיול הפחד של כפיר מדום חלף והם התיידדו.  למה, למה נעלמת לי גם אתה ככה פתאום, אני אישה זקנה, אי אפשר לזרוק עלי כל כך הרבה בבת אחת. אייל הסביר שאיילת ביקשה שלא יספר לאף אחד שהיא במושב, אבל אני הבנתי יותר לעומק את המניעים לכך שנסע לבד. סלחתי לו. ישבנו בפסטורליה של חצרי, שלושה מבוגרים ונער קטון, ולא היה לנו מה לומר. היה לנו כל כך הרבה מה לומר, אז שתקנו. שתינו תה וקולה ואכלנו מהעוגיות שלי שנשארו לפליטה מהפשיטה של איילת על הקופסה. שעת צהרים הגיעה וחשרת עננים נקשרה בשמים, מזג אוויר שבטרם גשם. לא ידענו בדיוק לאן ממשיכים מכאן ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן להיות הראשון שיודה בזה. אני הייתי הראשונה שהעזה לבסוף. אני מציעה שנישן על זה הלילה, שלא ננסה להיות חכמים עכשיו, אין בכך שום טעם. כפיר, אתה רוצה להכיר את ממלכתי הקטנה?

59.

ראיתי את חוט הרוך המשוך בין איילת ואייל, אני חושבת שגם כפיר הבחין בו, זה לא היה לו קל. החלטתי לעשות הכירות בין כפיר לבין איילת הילדה, הנערה. תוך שהראיתי לו את הבית והחצר, המחסן והגינה, סיפרתי לו על דברים שהיא אהבה לעשות אצלנו, הראיתי לו גם את המחברות והאוספים, את הציורים והצילומים שעשתה כילדה. הנה, על העץ הזה אהבה לטפס ואפילו פעם נפלה ונחבלה. וכאן, מאחורי המחסן נהגה להתחבא כשרצתה להתבודד. בקצה החצר יש מקלט ישן בעל דלת ברזל כבדה שמאוד הפחיד אותה ועורר את הדימיון שלה, שדים ומפלצות שכנו בו והיא לא התקרבה אליו מעולם.  בין אתר אחד למשנהו גדל הביטחון שלו לשאול שאלות וכך למד על גירושי הוריה ואז סיפר לי שאבא שלו עזב אותם עוד כשהיה קטן והוא לא כל כך זוכר אותו. יש לו עוד אחות גדולה ודינו היה חבר שלה. בין השורות הבנתי את מעמדו של דינו בחייו, מעין תחליף אב שכזה. הבנתי שכפיר איבד אבא פעמיים. חייו מלאים נשים ואף גבר לא נשאר. אתה יודע מה מתחשק לי לעשות? הצעתי הצעה שגרמה לו לעקם את פרצופו. נו, בוא, תראה שזה כיף. פיתיתי אותו בטענה שאיילת מאוד אהבה לעשות את זה כשהיתה צעירה, למעשה עד היום כשהיא מגיעה אלי אנחנו מכינות עוגיות ביחד. הוא לא השתכנע אז הצעתי שיארח לי לחברה כשאני אופה. יותר מהכל ראיתי שהוא משתוקק להצטרף לאיילת ואייל שהחליטו לצאת לנשום אוויר אבל הם לא נרמזו והוא נתקע עם הסבתא. צביה, תגידי, אכפת לך אם אני יסתובב קצת לבד? אסתובב. סליחה. אסתובב קצת לבד. בבקשה תסתובב.

60.

נשארתי לבדי במטבחי הקט. לבדי עם מחשבותי לראשונה מזה זמן רב. זמן לישת הבצק לעוגיות הוא זמן טוב למחשבות. ראשית סיפרתי ליצחק את כל הקורות אותי בתל אביב, זאת הצורה שבה אני מסדרת את הדברים בתבניות. מן הצד אפשר היה לחשוב שאני סתם אישה זקנה שלשה בצק לעוגיות אבל בתוכי הלך ונוצר לו הסיפור בשלמותו על כל פרטיו הקשים והמבלבלים. נכדתי איילת התיידדה עם נער צעיר והפכה בתוך כך לעדה שלא בטובתה. עדה לרצח אכזרי של אחת הנפשות היקרות ביותר לליבו הבודד של הנער. הרוצחים יודעים שצפתה בהם בשעת מעשה ואף הנציחה אותו במצלמתה. הדבר נודע גם לנער שניסה להגיע אל התמונות בתקווה למצוא אותם ולנקום בהם. התמונות נמצאות עכשיו אצלי בתחתית התרמיל הגדול ויחד עימי נמצאים גם העדה וגם הנער. תחושת הסכנה המרחפת מעל ראשנו כולנו הלכה וגדלה ככל שהלך הסיפור ונלוש בראשי. תוך שאני משטחת את הבצק במערוך שאלתי את עצמי אם יתכן שמישהו עקב אחרי מהלכינו ויודע על מקום המצאנו. שאלתי את עצמי אם עשיתי נכון כשהסתרתי ממיקי את ההיכרות שלי עם כפיר ואת בריחתו מהדירה. איך יכולתי להפקיר את כולנו ככה, וגם אולי להוליך את הסכנה ממש אל פתח ביתי ואל נכדתי. הוצאתי את התבנית ושימנתי אותה והדלקתי את התנור. עכשיו, היכן תבניות הצורות לעוגיות? בעוד אני תרה אחריהן בארונות ראיתי דרך חלון המטבח את כפיר מסתובב כה וכה בחצר, ראיתי אותו הולך עד לקצה ומרחרח סביב המקלט הישן, ממקום עומדי לא יכותי לראות אבל שמעתי את החריקה החזקה של דלת הברזל הכבדה נפתחת. שנים רבות שאיש לא פתח אותה. התבניות פשוט נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. עליתי על השרפרף כדי לחפשן בארונות הגבוהים, ואז הוא נכנס בשעטה למטבח. צביה תראי מה מצאתי. נבהלתי ואיבדתי את שיווי המשקל, התנודדתי כה וכה נאחזת בדלת הארון, כמעט נפלתי והוא אץ אלי לתפוס בי, תוך שהוא שומט את מה שאחז בידו. את בסדר צביה? אני לא מוצאת את התבניות צורות שלי. צורות של עוגיות נו, אנשים, חיות, כל מיני צורות. הן נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. הוא עזר לי לרדת מהשרפרף ואמר: לא נורא תעשי סתם, בלי. אבל אי אפשר כפיר, זה לא אותו הטעם בלי הצורות. אוי צביה איזה שטויות. אתה עוד תראה. תנסי להזכר, מתי הפעם האחרונה שעשית עוגיות, איפה שמת אותן? למשמע השאלות ההגיוניות שלו הרגשתי זקנה מאוד. אדם צעיר ששוכח דברים שואל שאלות הגיוניות, אדם זקן מתבלבל ונבהל מאוד, הקרקע נשמטת מתחת רגליו, אין לו לאן לחזור. התיישבתי בכבדות ואמרתי בסדר, בסדר, נעשה סתם ריבועים אבל גרוני היה חנוק. מה, מה מצאת במקלט כפיר? אני לא יודע מה זה, זאת מין בובה כזאת, תסתכלי. הוא הרים מהרצפה משהו מוכר שנעלם מזמן, שחשבתי שאבד. זה היה פסל ברונזה שיצק יצחק שלי, כשאיילת היתה קטנה. תסתכל, למי זה נראה לך דומה? לא יודע, נו, בובה. תסתכל טוב כפיר. אולי ילדה? אה, הבנתי. וואו, איזה יופי, עכשיו אני רואה. אולי אני אנקה אותה, היא מלוכלכת נורא. כפיר. מה? תסתכל. איפה? על השיש. יא, איזה קטע, זה הצורות לא? כן, הוצאתי אותן לפני שהתחלתי להכין את הבצק.

61.

סבתא, לא היתה לי ברירה, הוא הגיע בערב ושאל היכן את ואמרתי לו שאת בים המלח ואני נחה כאן בביתך, הוא דאג לך, לא ממש הסברתי אבל הייתי חייבת למצוא איזה תירוץ. בסדר יילינקה, אבל ים המלח? נו באמת, זאת לא העונה הנכונה, הוא יחשוד שמשהו לא בסדר. נכון, זה בדיוק מה שהוא אמר, זאת לא העונה. נו את רואה?

62.

קלרה, אשתו של אברהם שכננו היתה אישה קטנה ומרה. כל חייה רדפו אותה הצרות והתחלואים ורק אברהם בסבלנותו ובנדיבותו היה לה למשענת. אנשים לא אהבו אותה וילדים לא היו להם. היא נפטרה זמן מה לפני לכתו של יצחק שלי ואנחנו מצאנו נחמה משותפת בתה המנחה היומי שלנו. איילת פיתחה תיאוריה שלמה לפיה אברהם מאוהב בי וכך היה תמיד. נו באמת. כשישבנו לארוחת הערב ביקשתי ממנה שתלך לקרוא לו לסעוד עמנו. אמרנו לו שלא הייתי בים המלח אלא אצל ידידה בירושלים ושכפיר הגיע לכאן כדי לכתוב עבודה על המושב לבית הספר. ההסברים הניחו את דעתו והדבר היחיד שהפריע לשלוות הארוחה היו הרמיזות המבודחות של איילת שרק אני הבנתי והעלו סומק טיפשי בלחיי. כפיר ביקש שלא אספר לה על הפסל, שזאת תהיה הפתעה. ניסינו כולנו להתנהג בטבעיות ולא להזכיר באף מילה את המצב המסובך שלנו. רק כשאברהם שאל את כפיר כמה זמן הוא נשאר היה רגע של מבוכה. שלושה ימים, אמרה איילת. יופי, אמר אברהם. אם תרצה לשמוע קצת ממני, אספר לך על תולדות המושב שלנו. כשהוא הלך עברנו ארבעתנו לסלון. בחוץ החל לרדת גשם. כפיר רבץ על הרצפה עם דום שהפך כך נראה לחברו הטוב ביותר. אייל הצית סיגריה ואיילת כירסמה עוגיות. אוי, יילי, שכחתי לגמרי, יש לי עוד כמה שורות והרדיד שלך גמור. הבאתי אותו להראות לה והיא התחילה בשמחה לגזור צמר לגדילים. זו הייתה תמונה די אידילית וכולנו השתדלנו לא להרוס אותה.

63.

כפיר ישן בחדר של יצחק, אייל בסלון, ואיילת ישנה איתי. היה לי קשה מאוד להירדם. מצד אחד היה השקט המבורך שהתגעגעתי אליו מאוד כשהייתי בתל אביב. צרצרים ועופות לילה במקום מכוניות ומוסיקה רועשת. מצד שני היו המחשבות הטורדניות והמפחידות. גם איילת התהפכה וגנחה בעצבנות. המלקוש דפק על הגג. סַבְתי, את ישנה? היא לחשה. לא. לחשתי אני. מה נעשה? אין לי מושג. יילינקה, אני חוששת שאולי עקבו אחרינו לכאן. למה? לא יודעת אבל יש בכך הגיון, לא? אולי נטלפן למיקי? את חושבת שזה רעיון טוב? ומה אפשר לעשות חוץ מזה? תגידי סבתא, את סומכת על המשטרה? אינני יודעת ילדתי, אינני יודעת. זה כל כך מסובך ומפחיד הדבר הזה ואני מאוד חוששת לך, וגם לכפיר. סבתא, תעשי לי נעימים בגב. אוי, יילינקה, את יודעת מי באה לבקר כשלא היית? נו, מי, ברור שדרורה. אני חייבת לאמר לך ילדתי, שלעולם לא אחשוב יותר שאת מגזימה בסיפורייך עליה, כל מילה אמת. הייתי צריכה ממש לדחוף אותה החוצה בכוח הזרוע, שורשים בכיסא היא הצמיחה. נכון סבתא, נכון שהיא מצחיקה? ואיזה סיפורים היא סיפרה לי איילת, ממש סיפורי סבתא, בובע מעיישעס, אלף לילה ולילה, שהבניין שלה הוא בניין מיוחד, שגרו שמה כל מיני בחורות שעשו כל מיני מעשי גבורות, איזה צ'יזבטים ייליק. אבל סבתי, כל מה שהיא אומרת זה הכל אמת, היא באמת מצחיקה ונודניקית, אבל היא לא ממציאה כלום. באמת שהיו הבחורות האלה והסיפורים האלה. נו די, איילת, מספיק באמת, חטיפות בלבנון? ריגול בצרפת? זה קצת מוגזם לא?  זה מוזר אבל זאת האמת, הסיפור עם לבנון היה הרבה לפני, אבל הסיפור עם הסוחרי סמים בצפת? זה כבר בזמני, אלי אפילו קרא להם חבורת חסמבה, והנה, תראי מה קרה לנו. איילת השתתקה ועכשיו גם אני הבנתי שכנראה שהכל נכון, הנה, תראו מה קרה לנו. תגידי סבתא, איזה פרח יכול להיות משהו בין קוץ ורקפת? טוב, לאלו מביניכם שמסתכלים על פרחים וצמחים כמו על קישוטים או סתם כמו על חלק מהטבע, זה אולי לא אומר כלום אבל למי שרואה בהם גם דימויים או מטאפורות ומשחק כמונו את המשחק, זה ברור, כמו שלי היה ברור למה כיוונה איילת. וגם למי. אני ויצחק למשל, סביונים. איילת יערת דבש. לקלרה היא קראה לנטנה ולאברהם קיסוס. וכפיר? איזה פרח הוא כפיר? זה היה קשה מאוד ונרדמנו לפני שפתרנו את החידה.

64.

כפיר יושב מולי ברכבת וממולל את הסיגריה שאסור לו לעשן. איך ידעת על התמונות? אני שואלת. ילדה אחת מקבוצת הגן הקסום שאלה אותי אם אני יודע את השם משפחה של איילת ואיפה היא גרה, היא לא הסכימה להגיד לי מי שאל. אבל בסוף הצלחתי להוציא ממנה את זה. הוא השתתק ופתאום שמתי לב שפניו לבשו ארגמן. מממ… יש כאן משהו. היא מחבבת אותך מאוד הילדה הזאת? שאלתי מתכוננת לסירוב לענות. הארגמן העמיק אבל הוא ענה שכן, בסוף היא אמרה לו מי והוא התחיל לברר כי זה נראה לו מוזר. ואז התחילו גם כל מיני שמועות על הרצח של דינו שאולי היתה שם עדה. באמת? שאלתי. בחיי, הוא אמר. אצלנו בשכונה השמועות עפות מה זה מהר. אמרו שמישהי צילמה את הרצח, הפיוזים שלי מה זה נידלקו. הקשבתי לו ונזכרתי בניצוץ הקטן שנדלק לי בראש בכל פעם לפני שאני מגלה משהו חשוב. אז הבנת שזאת איילת? כן, ישר הבנתי אבל לא אמרתי לה כלום. איך קוראים לה? ספיר. הוא שוב הסמיק אז עזבתי אותו לנפשו.

 65.

צביה יש לך מנורות? איזה מנורות יקירי? נו, לשים שיהיה אור, במקלט. אתה מתכוון לנורות? כן, נורות נו. הנה כאן, במזווה, אתה רואה? כן, תודה. חטף ועף אבל חזר אחרי דקה. צביה, איפה מדליקים שם את האור? אה, נכון, זה באמת מצחיק, אבל את האור למקלט מדליקים מהבית, הנה, כאן, במטבח, רואה? כן, תודה. הדליק ואץ לדרכו. מאז הבוקר הוא טורח שם, מרץ נעורים שכזה. צינה וגשם מטפטף, איילת ואייל סגורים בחדר של יצחק, כנראה ממשיכים את הדיון האינסופי מאמש. יש חידה כזו עם איש אחד שצריך לעבור את הנהר עם זאב כיבשה וכרוב. אבל הם לא יכולים כולם להפליג יחדיו, שכחתי מדוע. צריך לחשוב איך להעביר ככה שהזאב לא יטרוף את הכיבשה והכיבשה לא תטרוף את הכרוב. אני מעולם לא פתרתי אבל נזכרתי בזה עכשיו כי הסוגיה היתה מי יחזור לעיר ומי ישאר כאן. יש את קיקה והעציצים, יש בירורים לעשות עם מיקי, יש סכנות שאורבות והוויכוח נמשך ונמשך. אפילו הצורך ללכת לקנות אוכל עורר אותו. בסוף איילת הרשתה לו ללכת. הכנו לו רשימה של מצרכים וגם דברים לכפיר שהגיע ורק כותנתו לעורו, ולא נרגענו עד שראינו אותו שב בשלום. אני עוד לא יודעת בדיוק מה המצב בין השניים האלה, איילת כל כך שבירה כשזה מגיע לעניינים האלה, ולא פלא. אינני יודעת איך אפשר לעבור את כל מה שהיא עברה ולא להפוך לסגורה וחשדנית. אייל מצא חן בעיני כל כך, יחלתי בשבילה שתיתן לו להתקרב. כפיר, שישן בחדר של יצחק יצא בבוקר נפעם מהאוצרות שראה שם ואני נתתי לו היתר לחטט כאוות נפשו. כשיצחק הלך לעולמו ביקשתי מאיילת שתיקח לה כל מה שהיא רוצה או צריכה והיא לקחה את שתי המצלמות, מכחולים וניירות ואת השולחן הנפלא. אבל עדיין היו בחדר הרבה מאוד מכשירים וחומרים ואוספים, אוצר שלם. כפיר התפעל במיוחד ממה שאיילת ואני לא כל כך אהבנו. מאוסף החרקים. אף פעם לא הבנתי את הדבר הזה. לקחת חרקים ולתקוע אותם על לוחות, לא יודעת, זה מעביר צמרמורת בבשרי. אבל זה מה שכל כך מצא חן בעיני כפיר. הוא גם ביקש את רשותי להשתמש בדברים של הפיסול כדי לשפץ את הפסל שמצא, ועכשיו הוא טורח במקלט. אני מבשלת ארוחת צהרים ובראשי כוורת שלמה מזמזמת. אולי אגלה עכשיו מדוע נבהלתי כל כך כשעמדתי על השרפרף. העניין הוא בזה. פעם איילת נמלאה חרדות לביטחוני. היא ראתה בטלויזיה כתבה על כל מיני חוליגנים שתוקפים ושודדים זקנות עריריות ולא שקטה עד שהלכה וקנתה ובאה והביאה לי מכשיר שטני שקוראים לו שוקר. זה מין מלמד בקר שכזה שאם איזה זד בא להורגך את מכניסה לו זץ חשמלי. נו באמת, אני לא יודעת אם היא באמת האמינה שאוכל אי פעם להשתמש בדבר כזה, אבל כדי להרגיע אותה לקחתי אותו ואמרתי תודה, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בטוחה. כשהיא הלכה עליתי על השרפרף והנחתי אותו בארון הגבוה כדי שלא יתקל בו מבטי לעולם. אבל כשחיפשתי את הצורות לעוגיות הוא הסתכל עלי מהארון ואני הסתכלתי בו וכך בהינו זה בזה עד שכפיר נכנס. האם יכול להיות שכדאי להוריד אותו עכשיו?

66.

אוי אלוהים אדירים. אוי לי ואוי לשמונים שנותי. איזה מין דברים שעוברים לי בראש?

67.

כמה שנים עברו מאז? אני מאבדת את החשבון. שנתיים, לא, כבר שלוש. את המראה אינני יכולה לשכוח. איילת שלי החיוורת על הסדין הירקרק בבית החולים. היא בכלל לא רצתה שאדע, אבל זה הסתבך והיא נאלצה להתאשפז וככה קרה שבאתי לבקרה שם. בית חולים קטן בצפון תל אביב. את לא מאמינה סבְתי מה יש להם פה בדשא. את עוד תראי. הייתי אמנם הלומת צער ודאגה אבל לא יכולתי שלא לחייך למראה הפסלים שקידמו את פני במדשאה הקטנה בחצר בית החולים. איילות קטנות, איילות. היא חייכה אבל יכולתי לראות את ייגונה על פניה החיוורים. איבדתי אותו סבתא. עוד יהיה לך יילינקה. יהיה לך אחר. חשבתי שהיא מדברת על התינוק אבל היא אמרה לא. את אלי. איבדתי אותו לגמרי. נפרדנו והוא אפילו לא יודע. זה נגמר. הבכי שעצרה חיכה רק לי. אימה ואביה לא ידעו כלום. הוא במסעותיו התכופים בעולם והיא עם המשפחה החדשה שהקימה, היא לא שיתפה אותם בכלום. ועכשיו היא התאבלה על שני חלומות מנופצים והיתה לה רק סבתא זקנה לידה.  כפיר שאל אותי למה לאיילת אין בעל וילדים ואני אמרתי לו שאינני יודעת, שזה אולי קשור לגירושים של הוריה. בימים האלה שבילינו יחד בביתי ראיתי איך הוא נמשך לאייל ופוחד להיקשר, מתקרב ואז נבהל ונסוג. לאייל יש הרבה סבלנות ורוך, איך זה שגם לו אין אישה וילדים? לא העזתי לשאול את איילת, בכלל, בימים האחרונים לא שאלתי אותה כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול. זו היתה הפעם הראשונה בהסטוריה המשותפת שלנו שלא שאלתי כל מה שרציתי. בישלתי לנו, כאילו כלום, כאילו אנחנו סתם אנשים רגילים שצריכים לאכול ארוחת צהרים. ארבעה אנשים קצת בודדים וקצת ביחד.

68.

אייל נסע לתל אביב. הוא הבטיח להזהר מאוד ועזב אותנו אחרי שסעדנו. נשארנו שתי נשים וילד והמשכנו להתנהג כאילו שהכל בסדר. אני יודעת שפחדתי אבל כמו איילת וכמו כפיר גם אני השתדלתי לא להראות.

69.

ירד גשם. איילת שקעה בקריאה על הספה. אני גמרתי לסרוג את הרדיד. כפיר עבד במרץ על הפרוייקט שלו במקלט. דום רבץ בפתח המקלט כמו צרברוס בפתח השאול, שומר על החבר החדש שלו שמידי פעם יצא ללטף אותו או שרק לו רק בשביל לשמור על קשר. יראתי את הערב היורד אט אט וסוגר עלינו. תנים קראו במרחק והעבירו רעד בבשרי. תמיד נשמעו לי כמו מבשרי רע, אינני יודעת מדוע. יילי, איך ברחת? שאלתי אותה כשנפגשנו אתמול. היא אמרה שברגע שהם ראו אותה מצלמת אותם הם התחילו לרדוף אחריה ואין לה מושג איך הצליחה בכלל להמלט. זה היה פשוט מזל שהאוטו שלה עמד די קרוב אבל במקום חשוך והיא נסה משם לפני שהם הבינו את זה. היא ידעה שהם לא יודעים איפה היא גרה ושיקח להם קצת זמן לגלות. למחרת כבר הכל היה בעתונים, על הבחור שנרצח בכניסה לבניין בשכונה הדרומית. היא רק התעכבה בבית כדי לפתח את הפילם להדפיס, להצפין את הכתבות והתמונות במגרה, ואז עצרה בדואר לשלוח לי את המעטפה עם המפתח ונסעה לצפון וישבה באוטו בכניסה למושב ואיך שהיא ראתה אותי עולה על האוטובוס נכנסה לביתי וחיכתה לי שאבוא בחזרה. היא הרי השאירה לי רמזים ברורים. לא? כן יילי, אבל בלילה הראשון לא ישנתי במיטתך ובלילה השני לא התעוררתי בה, וכך קרה שלא נרמזתי. מסכנה שלי. מדוע לא טילפנת? ניסיתי כל היום הראשון אבל לא ענית. כן יילי, לא עניתי לטלפון שלך, לא רציתי לפלוש ככה לחייך. אוי סבתא, איזה טיפשות שתינו, אני חיכיתי לך כאן כל כך הרבה זמן בלי לדעת מה איתך, חשבתי שאני משתגעת. פחדתי שהם יגיעו לדירה ויפגעו בך. הם אנשים רעים מאוד את יודעת. כן יילי, ראיתי את התמונות, מה שכל כך מזעזע זה שהם נראים אנשים לגמרי רגילים. נכון, נכון, זה כל כך מבלבל. את מבינה שזאת הסביבה שכפיר חי בה כל החיים? אפשר להשתגע. תגידי יילי, את יודעת מה קרה לאבא שלו? אוי סבתא, הוא בבית סוהר, הוא לא סיפר לך?

70.

אמש, טילפן אייל אל מיקי וסיפר לו איפה אנחנו. הוא רק אמר שיכול להיות שיהיה מצב חירום ועדיף שמישהו ידע. מיקי שאל אם התמונות אצלנו ואייל אמר שאנחנו שומרים עליהן מכל משמר.

71.

איך בא לי פודינג שוקולד, הכריזה איילת בתום הארוחה. אני ממש יכולה להריח אותו מרוב שבא לי. לאיילת ולי יש כל כך הרבה דרכים להבין אחת את השניה. איילת שונאת פודינג שוקולד. למעשה הריח שלו יכול לגרום לה לעוויתות ופירכוסים. היתה איתו פעם תקרית מסוג של יותר מידי ממשהו טוב ומאז אין היא יכולה לשאת את מראהו וריחו. לכן, ידעתי שמשהו לגמרי לא בסדר. אולי אני אכין לך מאמאלה שלי, רוצה לעזור לי? האמת היא שכבר קודם לכן היו לי הרגשות לא טובות בקשר לשני האורחים המפתיעים שלנו, משהו הריח מפודינג שוקולד. גם כפיר עשה פרצוף חמוץ כשהוא ראה אותם. שני שוטרים שאת האחד מהם כבר פגשתי. בני'לה, שלום לך, מה שלומך, מה מביא אותך אלינו? שלום סבתא צביה, מיקי שלח אותנו לבדוק מה שלומכם, תכירי, זה דודי. נעים מאוד דודי, אפשר להציע לכם משהו לשתות? שלום כפיר, אמר בני, ואני הסתובבתי משתוממת ושאלתי, מה, כפיר, אתם מכירים? הם מכירים מהשכונה, חשבתי שכפיר ישמח שיש שוטרים נחמדים שהוא מכיר אבל הפרצוף שלו היה חמוץ ואני חיפשתי הזדמנות לשאול אותו מדוע ולא נמצאה לי. שעת מנחה הגיעה, ואיתה שכננו אברהם. הזמנתי את כל הפמליה כולה לארוחת הערב. בגלל שהחורף התעקש להשאר, הכנתי מרק גדול ואיילת ישבה עם הגברים בסלון. מאוד הסתקרנתי לשמוע את השיחה אבל אוזני הזקנות מיאנו לשתף איתי פעולה, כפיר בא למטבח וניסיתי לשאול אותו לפשר הפרצוף אבל מיד אחריו נכנס דודי וביקש כוס מים. הניצוץ בראש שלי נדלק אחרי שזה קרה באופן דומה בפעם השלישית. בכל פעם היתה לו אמתלא אחרת ואז הבנתי שהוא לא רוצה שאהיה עם כפיר לבד. שעת האוכל הגיעה וכולנו הסבנו אל השולחן. ראיתי שאיילת מתעכבת בסלון וממשמשת בטלפון הנייד שלה. שולחת מסר לאייל אולי, ממסמסת כמו שהם אומרים. אברהם כדרכו החמיא לי על המאכלים וניסה בגמלוניות לברר מה עושים שני שוטרים בביתי, כולנו עסקנו בהתחמקות ובתירוצים עד שהוא הסתלק ונשמנו לרווחה. לפני שהלך אמרתי לו משהו קצר ומהיר ביידיש. הוא הביט בי משתומם, גם על התוכן אבל גם על השימוש בשפה ההיא שלא דיברנו בה מעולם למרות ששנינו גדלנו על ברכיה. בשבילנו, היא עלתה בעשן עם כל השאר. כפיר אמר פתאום, דודי, לא ידעתי שגם אתה שוטר. כן, אמר דודי, כבר כמה חודשים שאני במשטרה. אחלה, אמר כפיר. המדים של דודי לא ישבו עליו פרפקט ואולי באמת זאת הסיבה, חשבתי. הגנבתי מבט לאיילת ואז היא הכריזה את הכרזת הפודינג. הלכנו למטבח להכין פודינג כביכול אבל שוב דודי נדבק. אני רוצה גם כן ללמוד להכין, הוא הכריז. הייתי חייבת לצאת מהמצב איכשהו אז חיטטתי במקרר ואמרתי, אוי, ייליק, אין לי את כל החומרים, זה יצטרך לחכות למחר. אוף, אמרה איילת ושוב חזרנו לסלון מתוסכלות.

72.

לוס דער פענסטר אופן. תשאיר את החלון פתוח. ככה אמרתי לאברהם. כפיר רבץ עם דום על השטיח ומלמל באוזניו מילמולים סתומים, אני סרגתי ואיילת קראה. השוטרים נראו לי חסרי סבלנות ותהיתי מה הולך לקרות. ליבי ניבא לי שחורות והדפתי אותו בסריגה נמרצת.

73.

צביה, אפשר עוגיות? שאל כפיר. מדוע לא? אז אולי אני יכין לנו תה ונשתה עם עוגיות, מי רוצה תה? כולם רצו תה אבל דודי התעקש ללכת לעזור לו להכין וראיתי משפת הגוף של כפיר שהוא כבר עצבני ועוד רגע יתפרץ. אני יכול להכין לבד, הוא רטן. אבל זה לא עזר.

74.

היתה תחושת התחממות שלפני רתיחה באוויר, שאלתי את בני בקור רוח ובנימוס, בני'לה, כבר מאוחר, אתם לא צריכים לחזור הביתה, כפי שאתה רואה שלום לנו ואנחנו מסתדרים.

75.

הי איילת, תפסיקי לאכול את כל הלבבות. מה איכפת לך, לכל העוגיות יש אותו טעם. הוא אמר לי את זה בעצמו כשחיפשתי בקדחתנות את הצורות אבל עכשיו הוא שינה את דעתו. לא, תשאירי קצת לבבות לאחרים. הופה… מה יש לך עם לבבות? כלום, תפסיקי. בגלל הנטיה של איילת ללבבות אני תמיד מכינה יותר מהם, אבל מסתבר שיש לה מתחרה חדש. גם השוטרים כירסמו עוגיות, אבל להם לא שינתה הצורה, הם אכלו ללא אבחנה. הם היו עצבניים. קמתי אל הטלפון אבל כשהרמתי אותו לא היה קו. ביקשתי בהפגנתיות את הנייד של איילת ובני שאל לאן את צריכה להתקשר? לאייל, הוא כבר אמור לשוב מהעבודה. אל תדאגי צביה, הוא בטח בדרך, הוא אמר והעיף מבט מודאג אל דודי. אני לא מוצאת את הנייד שלי, אמרה איילת, הוא היה כאן על השולחן הקטן, כפיר, אתה לקחת אותו? לא, מה פתאום שאני יקח לך את הנייד? אז איפה הוא? היא אמרה וקיללה בגסות. נכדתי כמעט אף פעם אינה מקללת, זה היה חמור מאוד. השוטרים עטו הבעה מיתממת אבל כל מי שהיה בחדר כבר ידע שהמשחק מגיע לשלב חדש. אני הולך לרחוץ כלים, הפתיע אותי כפיר בהכרזה משונה. דווקא בני הודיע שהוא יעזור לו. איילת דודי ואני נשארנו בסלון והיא הציעה שנשחק קלפים. ישבנו סביב השולחן הקטן, ושיחקנו רמי.

76.

תוך ששיחקנו פצחתי לי בזמר. איילת הצטרפה בחפץ לב. אפשר היה לראות שזה מעצבן את דודי אבל הוא לא אמר מילה. איילת ואני נוהגות לזמר יחדיו והיא מכירה את כל השירים הישנים. השירה שלנו הפכה רועמת יותר ויותר, כפיר הגיח מהמטבח להציץ. גם בני כמובן. כשהגענו לטומבללייקה השירה כבר פתחה את שערי השמים וזיעזעה את יסודות הבית. ראיתי שאיילת משתוממת על עוד בית ביידיש שנוסף לשיר, אבל אחרי כל בית הצטרפה שוב בהתלהבות לטומבללייקה שפיל בללייקה פריילך זול זיין של הפזמון.

77.

כשאיילת היתה קטנה ויצחק שלי ואני צעירים יותר, אברהם וקלרה שכנינו היו באים לשחק קלפים והיא היתה יושבת שעות ומביטה בנו. היא לא שוכחת ותמיד מצחיקה אותי בפארודיות של צורות המשחק שלנו. יצחק מהמהם ומפזם לעצמו כל מיני ניגונים והימהומים. קלרה רוטנת ונאנחת. אני בארשת פנים חתומה, כאילו חיי תלויים במשחק הזה, ואברהם פייסני ומתבדח. כל אחד בדרכו וכמנהגו הקבוע. היינו משחקים על גפרורים, עוצרים להפסקות תה, מרכלים ומפטפטים והיא לא חדלה מהתבוננותה. לפעמים היינו גולשים אל שיחה רצינית יותר, מנסים להשפיל את קולנו אבל עיניה היו אז נפערות ביתר שאת ואוזניה נכרות היטב. שיחות על שם ועל פעם עניינו אותה יותר מכל. עוד שנים אחר כך היא זוכרת כל דמות וכל פרט בסיפורינו, ויודעת לספרם היטב. היא אומרת שכשיהיו לה ילדים תספר להם גם. איילת שלי, יילינקה, שכבר יהיו לך ילדים, שלא אמות לפני שאפגוש אותם, בבקשה. צער גדול מאוד אני מצטערת על יצחק שלא יזכה, אבל אולי אני בכל זאת?

78.

אני חייבת לראות איך כפיר רוחץ כלים, זה בטח מראה מן האווירון. זה מן ביטוי שלה ששאלה מן הגלויות הישנות שאספה בילדותה, כך היה כתוב בהן, למשל "צפת במראה מן האווירון"…

79.

היא חזרה חיוורת ועיניה חורגות מהחוריהן ולא הצטרפה אלי יותר לשירה.

80.

מה יש יילינקה, את לא מרגישה טוב? לא, כואב לי נורא הראש. אולי תשכבי קצת על הספה? אני, הלכתי גם להציץ ברוחץ הכלים הצעיר ועוזרו השוטר הנאמן ואז הבנתי מה אירע לה לנכדתי.

81.

נותר לי רק לקוות ששרנו מספיק חזק ושאזניו של אברהם עדיין חזקות דיין למשימה.

82.

שפיל טומבלליקה פריילך זול זיין. נגני בלליקה והיי שמחה.

83.

כמעט לילה כבר, הגשם עדיין מתעקש בחוץ והשוטרים עדיין מתעקשים בפנים, איילת ואני כבר יודעות משהו שכפיר רק מרגיש בחושים, אבל הוא יותר נחוש מאיתנו, אנחנו מרוקנות. אני רואה על איילת שהיא מרוקנת כמוני. ממחשבות ומכוחות. הוא הולך לשירותים ואומר לדודי שהולך אחריו, גם לכאן אתה רוצה אולי לבוא איתי? כשהוא יוצא הוא עובר לידי ומנשק אותי פתאום נשיקה קולנית. כפיר'לה, מה קרה לך, השתגעת? לקבל נשיקה ממתבגר זה כמו לקבל מדליה מגנרל, כבוד שאין כמותו. גם איילת בגיל ההתבגרות היתה קמצנית בנשיקות. הסמקתי כולי תוך שאני חשה בפיסת נייר נתחבת ביידי. המשכתי לסרוג בניחותא. בני קם והתחיל לדבר. המשחק נגמר והאמת המכוערת נחשפה. טוב בנות, אני רק לוקח את התמונות ואנחנו מסתלקים. בשביל מה אתה צריך אותן? למה אתה חושב שניתן לך אותן? הן בכלל לא כאן. מה הדחיפות הזו פתאום? ואיפה מיקי בכלל? הוא יודע מכל זה? איילת ירתה כמו מכונת יריה. תסתמי כבר, הוא נבח. נמאס לי מכל הסבתות והסריגות והקלפים והפודינגים, עלה לי הסעיף כבר. אני רוצה את התמונות כאן תוך שתי דקות, הבנתם?

84.

קלינג דה מאן מיט דער צעפאלאך, ניין ניין זיבן אחט איין דריי פיר, טומבללייקה פריילך זול זיין. זה מה שחזרתי ושרתי במלוא קולי ליד שולחן הקלפים. תתקשר לאיש עם הצמות, תשע תשע שבע שמונה אחד שלוש ארבע.

85.

מתחת לרדיד הנסרג פתחתי את הפתק, על נייר טואלט כפיר כתב בעיפרון האיפור של איילת, תסתכלי עלי טוב, יש לי רעיון. המילה היא … תחבתי את הנייר עמוק בשרוולי והסתכלתי עליו טוב. הוא מצידו הסתכל החוצה כל הזמן. אני עליו והוא החוצה אני עליו והוא החוצה. מה יש שם בחוץ לעזאזל? אני חושבת לעצמי, תסתכל עלי כבר כפיר והוא בשלו. החוצה. הניצוץ שלי התחיל לבעור. המבט שלו הלך אל מעבר לחצר, אל המקלט הישן. האור במקלט דלק. מה יש שם לעזאזל, מה הרעיון שלו? במשך דקות ארוכות הוא המשיך לבהות במקלט ואז הפנה את הראש בהפגנתיות לכיוון אחר. לאן? לאן כפיר? ואז נדלק לי הפיוז, כמו שהוא אומר. אבל מה היא המילה, לא הצלחתי לפענח את הכתב, מה היא המילה?

86.

אייל הגיע לתל אביב וביקש ממיקי לפגוש אותו בבית קפה. הוא סיפר לו על כל המוצאות את איילת את כפיר ואותי בפרוטרוט, הוא הוציא את המעטפה עם התמונות. מיקי הביט בהן בלי להאמין, בלי להוציא מילה. אחר כך תיאר את מה שהרגיש במילים התקפת לב. רעידת אדמה. מה? מה קרה? שאל אייל. בוא, נוסעים, אמר מיקי.

87.

הלו?

כן.

סליחה אדוני, אתה איש עם צמות?

סליחה?

אתה איש עם צמות?

השתגעת אדוני?

88.

במשך כל הערב הגשום הארור ההוא, במצור של השוטרים על ביתנו, רבץ דום ליד כפיר בכל אשר פנה. הוא הפך לחלק ממנו ממש. אני ראיתי שזה מכניס את השוטרים ללחץ וחששתי מאוד. קיוויתי שלא ינסו לפגוע בו. בנו, ניחא. אבל מה אשמה החיה האומללה? הוא כלב מאוד עדין אבל הגודל שלו מתעתע, הוא מפחיד. אף פעם לא ראיתי כלב כל כך גדול.

89.

בלילה שבו איילת ואני ישנו ביחד במיטתי שאלתי אותה האם תוכל לזהות את הרוצחים אם תתבקש לעשות את זה. היא אמרה שראתה את השניים שאחזו בבחור אבל לא את הדוקר שהיה בגבו אליה. על היד האוחזת בסכין הוא ענד צמיד, בתמונות ראו את הניצנוץ שלו היטב. מעט במעלה הזרוע היה לו קעקוע גדול, לא ברור של מה, אולי נשר או משהו אחר עם כנפיים. כל השאר היה חשוך והבגדים כהים.  כדי לרחוץ כלים צריך להפשיל שרוולים, אתם מבינים.

90.

זה היה דרקון, דרקון עם כנפים.

91.

כפיר אמר פתאום, אתה רוצה את התמונות? מה? אמר בני. את התמונות. אתה רוצה אותם? איפה הם? שאל בני וכפיר אמר במקלט, הם במקלט. בוא אני יתן לך אותם. הוא קם ודום קם גם כן. בני ודודי החליפו מבטים. אני יוצא איתו אתה נשאר איתן. או קי אמר דודי ושלף אקדח.

92.

אוי יצחק שלי, איך אני אגיד לך את זה בעדינות שלא תבהל? יש בבית שלי שני אנשים מאוד רעים. הם לובשים מדים של משטרת ישראל אבל אני חושדת שאחד מהם בכלל לא שוטר. ולו יש אקדח. לזה שהוא באמת שוטר יש צמיד וקצת למעלה ממנו יש לו קעקוע של דרקון עם כנפים. והוא רוצח. יש כאן ילד שלא היה לו רגע של שלווה ואושר מימיו עד שהגיעה הנכדה שלנו לתת לו גן קסום. לנחם אותו על אבא שלו שבבית האסורים והוא לא מכיר אותו בכלל. שאף פעם לא נסע ברכבת, שפחד מכלבים ולא ראה אף פעם פרה או תרנגולת. הילד הזה יוצא עכשיו עם הרוצח לחצר. אני לא יודעת מה הוא הולך לעשות. הוא כתב לי פתק. הוא אמר שיש לו תוכנית. היתה מילה בפתק שלא הבנתי. יצחק שלי, תן לי כוח לדעת את הדבר הנכון ברגע הנכון. יש לנו עוד תוכניות בשביל הנכדה שלנו, יש לנו עוד ציפיה לנינים, נכון? אוי יצחק שלי, תעזור לי בבקשה.

93.

הלו?

כן.

סליחה גבירתי, את מכירה את האיש עם הצמות?

מה זה?

94.

איילת ישבה קפואה. ראיתי שהיא לא מצליחה להזיז אפילו את העינים. שלא תזוזו, אמר דודי. פשוט תשבו ותסתמו. כפיר התקדם אל הדלת ודום לידו. תגיד לו לשבת, אמר בני. שב דום, שב, אמר כפיר, ודום ישב. הם יצאו החוצה דרך המטבח ואנחנו ישבנו. איילת דום ואני. דודי עמד עם האקדח ושמר.

95.

הלו?

כן.

סליחה אדוני, אתה איש עם צמות?

כן, אני אייל, איש עם צמות. ומי אתה אדוני?

מצויין, אני איש עם קרחת, שמי אברהם, השכן של צביה. אברהם המסכן. שכחתי לשיר לו את הקידומת.

96.

כפיר דיבר אל בני בחוץ בקול רם ואני כריתי אוזני, כמה רע להיות זקנה, כמה רע, אוזני הסוררות. שמעתי אותו אומר משהו עם תמונות, שמעתי את הקולות מתרחקים, קמתי בעמל רב ממושבי ודודי נדרך. מה את קמה זקנה, שבי. אני חייבת לבלוע כדור, יש לי בעיה עם הלב אתה מבין? הנה הכדורים כאן במטבח על השיש אמרתי והלכתי בנחישות אל המטבח. הוא עמד ביני לבין איילת ולא ידע לאן להפנות את אקדחו. תגיד לי דוד'לה, אתה באמת פוחד מזקנה שכמותי? הייתי כבר בכניסה למטבח. בואי הנה גם את, הוא אמר לאיילת ודחף אותה לפניו למטבח. הנה, אתה רואה, הנה הכדורים, אני רק אקח כוס מים וזהו. מחלון המטבח ראיתי את בני נכנס למקלט אחרי כפיר. עמדתי ליד השיש מנסה לפתוח את קופסת הכדורים בידים רועדות. נו באמת, טיפשה שכמותי, אתה יכול לפתוח אותה בשבילי בבקשה, דוד'לה? הגשתי לו את הקופסה. הוא סימן לי עם הראש לתת אותה לאיילת. שמעתי את כפיר צועק מהמקלט, צביה, איפה הפסל? איפה הפסל? עשיתי צעד אחד, שלחתי את ידי, ובבת אחת כיביתי את שני האורות, של המטבח ושל המקלט. דודי קילל. באפילה שהשתררה ראיתי את הצללית שלו מתקרבת אלי אבל הוא לא הצליח לתפוס אותי. הוא לא הצליח. מבחוץ שמעתי את דלת המקלט חורקת ונטרקת ואת הבריח מוגף. הדלקתי את האור במטבח. דודי שכב על רצפת המטבח ודום גהר מעליו. האקדח שכב גם הוא על רצפת המטבח, חצי מטר ממנו. אחרי שדחפה אותו, עמדה איילת קפואה בפינה, עיניה לטושות וקופסת הכדורים עדיין בידה. כפיר התרוצץ שאג שאגות ניצחון בחוץ אבל בפנים הניצחון עוד היה רחוק מאיתנו. היד של דודי היתה בדרך לאקדח, הוא ניסה לעשות את זה לאט ובשקט כדי שדום לא ינשוך אותו אבל ראיתי איך היא מתקרבת. מתחת הכיסוי המשובץ של המיקסר הוצאתי את הנשק האישי שלי והקדמתי אותו בשבריר שניה. הוא חטף זץ חשמלי ואיילת נחלצה מהקיפאון ובעטה באקדח אל מתחת למקרר. עמדתי מעל דודי עם השוקר ביד, דום עדיין רבץ עליו במלוא כובדו. ככה מצא אותנו כפיר כשנכנס. איילת הלכה וחזרה כהרף עין עם כמה מטפחות שלי שתלויות תמיד על המתלה בכניסה. היא התחילה לקשור בעזרתו ביסודיות את כל מה שניתן היה לקשור בגוף של דודי. רגלים, ידים, עיניים. ראיתי שכפיר הולך לבעוט בו ואמרתי בשקט, לא כפיר, לא. הוא הפסיק. בני צרח במקלט ודודי צרח במטבח, איילת קשרה לו גם את הפה. ואז הלכנו שלושתנו וישבנו בסלון. ישבנו שותקים. נקישה חלשה ומוכרת בדלת. עוד אחת. אף אחד מאיתנו לא זז. כמו בלונים בלי אוויר ישבנו לנו. אברהם נכנס והשתעל שיעול קטן, מה קורה צביה'לה? מה ההמולה?

97.

כפיר אמר בשקט, זה הוא, זה בני, הוא הרג את דינו. אני תפסתי אותו. זה הוא. זה הוא. מי הרג את מי? מילמל אברהם ולא זכה לתשובה. הוא שמע מהמטבח נהמות והלך למטבח וחזר בארשת נדהמת. אפשר לקבל כוס מים בבקשה? אמרה איילת. ואחת גם לסבתא. כפיר רק חזר שוב ושוב על המילים ההן, המרות, המתוקות והאיומות. הוא הרג את דינו. אני תפסתי אותו.

98.

ככה אייל ומיקי מצאו אותנו. יושבים בסלון מותשים, אברהם טורח מעלינו, צעקות וקללות עולות מהמקלט ונהמות מהמטבח. דום רבץ ליד כפיר והבעה תמימה לגמרי על פניו.

99.

אף פעם לא היה לי שום סנטימנט לצרכניה. היא היתה מטה לחמנו ותו לאו. אולי הייתי אפילו מעדיפה עיסוק אחר, אבל אלה היו ימים אחרים. התרגלתי, זה היה בסדר. רק דבר אחד היה חביב עלי שם. עולמנו הוא עולם שאין בו הגיון ואין בו צדק. על דברים סרי טעם ומיותרים כמו יהלומים וזהב משלמים הון תועפות ודברים נפלאים כמו אוויר ואור הם בחינם. לאושר בריאות ואהבה אין בכלל מחיר. אבל בצרכניה הכל היה מתאזן בסוף ולכל חשבון היה סיכום, את משלמת על מה ששמת בסל. יש לי חיבה לחשבון פשוט. בסיפור שסיפרתי כאן יש הרבה אובדן וכאב אבל בסופו יש תחושת ניצחון, משהו מאוזן והגיוני, הסוף הוא טוב. הרעים באו על גמולם והטובים, טוב, הטובים כאן, הביטו בהם: ביום קיץ יפה, הגן הקסום התמרק והצטחצח כדי לקבל את התושבת החדשה שלו. ילדה קטנה מברונזה שניצבה באמצע המדשאה קטנה. בת דמותה המבוגרת, בת ארבעים בדיוק היום, עמדה והסתכלה בה ודמעות בעיניה. בימינה היא חיבקה איש עם המון צמות ועינים צוחקות. נער צעיר עמד לידם וידו מונחת בעדינות על ראשו של כלב גדול. אני ראיתי אותם, את יקיריי, במו עיני בנות השמונים, ראיתי וידעתי שגם יצחק רואה את זה איכשהו, את נכדתו ואת יציר כפיו היפה והמתאים בדיוק למקום. איילת שלי הסתובבה אלי ובשמאלה חיבקה גם אותי.