ציקדה [סיפור]

1.

אתם מכירים את זה שלפעמים שעה נמשכת שבוע ולפעמים שבוע נמשך שעה? מכירים? אז לי היה שבוע שנמשך שעה והוא התחיל בשעה שנמשכה שבוע. כבר הלכתי לישון, רגל אחת מעבר לגדר הערות, על סיפו של חלום. הדלת של הדירה נפתחה בשקט ושני קולות לחשו במסדרון. ירון, ואיתו כרגיל, בחורה. עוד אחת במצעד המרגניות של השותף והחבר הכי טוב שלי. רוב הבחורות בתל-אביב כבר השכיבו או מתכננות להשכיב את ירון. השאר הן זקנות, עיוורות או לסביות. וגם מאלה, כבר היו כמה שפגשתי בבוקר במטבח עם הבעה של: אני לא יודעת מה אני עושה כאן בכלל, המכוונת אלי, השותפה השותקת שלו. וכן, לאוכלוסיה המועטה שלא שוכבת עם ירון שייכת גם היא, כלומר אני. ירון ואני חברים עוד מהגן. לאורך השנים הדרכים שלנו היו מקבילות, שזורות, נפרדות ומצטלבות. עד שנפגשנו בשביל באוניברסיטה וסיפרתי לו שאני מחפשת דירה. הוא הציע מיד שאעבור לגור איתו. עשיתי את זה בלי לחשוב פעמים.

2.

יש אנשים שאת אוהבת סתם ככה בלי סיבה. יש כאלה שלוחצים על איזשהו כפתור בתוכך, לפעמים כזה שידוע לך ולפעמים אחד שלא. ויש כאלה שאת אוהבת כי אין לך ברירה, הם עשויים בדיוק מאותו בצק ממנו את עשויה. בשבילי ירון הוא כזה.

3.

שכבתי בחושך וחיכיתי לריטואל הידוע והקבוע, של לחישות ואנחות וחריקות קפיצי מיטה וגניחות ולעיתים אפילו צעקות וצרחות. כלום לא קרה. היו שם לחישות עמומות וזהו. שכבתי שם לא מצליחה להירדם מרוב ציפיה למוכר והידוע כדי שיעבור כבר, וזה לא בא. מה שהכי רציתי היה לקום ללכת למטבח לשתות משהו, אבל פחדתי שהקולות המוכרים יתפסו אותי ערה בפומבי, שאצטרך לשבת שם חשופה להם בניאון של המטבח ולא מוגנת בשמיכה שלי.

 4.

השעון הדיגיטלי הזרחני שליד המיטה הראה כמה לאט עובר הזמן כשמחכים.

5.

בדרך כלל אני שומעת ממש טוב ועכשיו כבר האוזניים שלי היו כרויות שבעתיים, אבל לא שמעתי כלום מלבד לחישות ומלמולים בערבוביה. אף צחקוק, אף שמץ אנחה, רק לחישה ומלמול. נדמה היה לי שאני שומעת בכי. הלב שלי קפא.

6.

כעבור שעה שנמשכה שבוע, נפתחה דלת החדר של ירון ושוב דלת הדירה וזהו. הדממה חזרה.

7.

שני פרטים לא התאימו. לא היו במקומם הרגיל. קודם כל, לא היה שם זיון, בזה אני כמעט בטוחה. הדבר השני הוא שבדרך כלל רק הן הולכות, הפעם שניהם יצאו וירון לא חזר לחדר שלו. הייתי מותשת ונרדמתי בסוף. בבוקר מצאתי על הקומקום החשמלי פתקית צהובה "תמרי, לא לידוג!" הוא יודע שבלי קפה אני לא יוצאת מהבית. הוא כנראה באמת לא ישן הלילה בבית, או חזר ויצא ממש מוקדם בבוקר. שתיתי קפה, ממוללת את הפיתקית בין האצבעות. למטבח נכנס השותף שלנו מנשה, האיש שישן הכי חזק בעיר, ישן מצויין גם כשהמאהבות הכי רועשות של ירון עושות את הקולות הרועמים והמופרכים ביותר. כי כמה שיותר חזק ככה יותר מופרך, אבל זו רק דעתי. "בוקר טוב תמרי, הבאתי ג'חנון מאמא שלי, תאכלי" הרמתי את הגבות בתנועה שהוא מכיר טוב מאוד ואומרת "ממתי אני יכולה לאכול ג'חנון כשאני רק מתעוררת?" השעה היתה עשר בבוקר ובשבת זה נקרא מוקדם, בטח בשבילי שלא לדבר על מנשה. אולי השקט בחדר של ירון בכל זאת הגיע גם אליו? לא שאלתי. שמתי את הפתקית הצהובה בכיס המכנסים ואמרתי "בוקר טוב גם לך מנשה".

8.

השותף שלנו הוא גם חבר וגם האיזון בנד-נד האינסופי של ירון ושלי. כבר מהגן אנחנו בתנועת מטוטלת נצחית, פעם הוא למעלה ואני זוחלת, פעם הוא דואג ואני מתפרעת, פעם אני בורחת והוא מחפש אותי, פעם הוא מרעיש ואני מנסה להירדם. כשהשתחררתי מהצבא נסעתי לאירופה והייתי נוודית אמיתית, הגשמתי את חלום הנעורים שלי במלואו, ירון היה עוד בצבא, נלחם בציפורניים על השפיות שלו מיום ליום. אני לא שמרתי על קשר והוא גם. אני חושבת שלא עמדנו במתח הדאגה ההדדית וגם קצת כעסנו, הוא על החופש המושלם שלי, ואני על שהוא לא יכול לשמוח בשבילי. הכל נסלח בבת אחת כשחזרתי.

9.

מנשה הלך לחדר שלו ואני לשלי, שנינו לא דיברנו על זה, אבל בלי ירון הבית היה ריק ושקט ועזוב וגם אנחנו כמותו.

10.

עכשיו היה הזמן לחובת הבת שלי, לשיחת טלפון ארוכה במיוחד עם אבא שלי, שבה כרגיל שמעתי והגבתי רק לכשבעים אחוז. השאר אבד בתהומות הנשיה של חוסר הריכוז הרגיל מצידי והברברת הרגילה מצידו. איש חמוד אבא שלי, הוא תמיד היה פטפטן אבל עם השנים זה הולך ומחמיר. מילא כשהוא מדבר על אנטימולוגיה, מדע החרקים שזה המקצוע שלו, זה עוד מעניין. אבל מאז שיצא לפנסיה החרקים היחידים שהוא מדבר עליהם כל הזמן הם ששת האחיינים שלי שהם באמת מקסימים אבל כמה כבר אפשר? אני מקשיבה וחצי מקשיבה ומקשיבה ויודעת שהוא מתאפק לא לשאול למה הבת הקטנה שלו לא באה לאכול איתו ארוחת צהרים בשבת ואני מעריכה את זה. באמת. באחת בערך אכלתי עם מנשה את הג'חנון האלוהי של אמא שלו. אני שתיתי בירה והוא כרגיל מיץ ענבים, מנהג מוזר מעט, מאלה שמנשה מטפח ואוסף כמו אבני חן, והוא לא מהמשונים ביותר. אני מבטיחה לספר בהמשך על עוד כמה שכיות חמדה, שווה לחכות. גם עכשיו שנינו שתקנו בקשר לפיל הגדול שישב איתנו במטבח. מה שכיף בדרך כלל עם מנשה זה שהוא כמוני, אנחנו אנשים שלא חייבים לדבר כדי שנדע שאנחנו שם. אבל עכשיו דווקא ייחלתי למשהו, שיגיד משהו. אני לא יודעת מה הוא חשב, הראש של מנשה הוא יקום אפלולי ומבוכי מאוד. אני יודעת שאני אמרתי לעצמי בראש בקול הכי תקיף שלי להפסיק מיד עם השטויות, מדובר בבחור בן כמעט שלושים, וכמו שנהוג לאמר שם בחוגים הפולניים, קצין בצנחנים וסטודנט מבריק לפילוסופיה ומשפטים ותפסיקי עם זה ומיד.

11.

השבת נמרחה כדרכן של שבתות, מנשה יצא אחר הצהרים ואני סידרתי וניקיתי את החדר שלי, שאר הדירה יכול להסתדר בעצמו. עשיתי מסיכת בוץ לפנים והורדתי שיערות מהרגלים שזה דברים שעושה בחורה ששני השותפים הבנים שלה מואילים להיעדר סימולטנית.

12.

מוצאי שבת בלוז. השעה האיומה של השבוע הגיעה. ראיתי שטויות בטלויזיה עד זוב דם ונרדמתי תוך תהיה איך הצלחתי כל כך להתעייף בשבת כל כך מרוחה ונירפית. ביום ראשון עבדתי כמו נמלה שקדנית, זימזמתי כמו דבורה עמלנית וסחבתי כמו פרד במעלה כל גבעה. הגעתי אל הערב ממוטטת, נכנסתי לדירה והיא היתה חשוכה לגמרי, משהו התאבן בתוכי לסימן שאלה, הפיתקית הצהובה רישרשה לי בכיס של המכנסים ושרטה לי בדלת של הלב. זה קרה כמה פעמים לאורך היום ונדחה הצידה בפני עניינים דוחקים ועכשיו התיישבתי במטבח. מעט אור אחרון של ערב קיץ עוד נכנס מבחוץ. נגינת הגיטרה החשמלית המוכרת מלמעלה, קולות של ילדים צוחקים, קירקוש כלי אוכל וריח טוב של חביתה באו ביחד איתו. הכל הגיע אלי מרחוק עמום ומעורפל. איפה ירון ומה זה הפתק הזה. שעושה בדיוק ההיפך ממה שהוא אומר. שמבקש ממני לדאוג, ממש מפציר בי לדאוג. אני מתקשרת לאמא שלו.

13.

אחד הדברים הכי מוצלחים בירון זו אמא שלו. כבר מהזמן שהיינו ילדים נקשרה נפשי בנפשה של האישה הזאת. נימה זהבי קוראים לה, ולא רק השם שלה מיוחד. היא אחת הנשים הכי מיוחדות ומופלאות שאני מכירה, למעשה המיוחדת והמופלאה מכולן. היא הגיעה לשכונה הזעיר בורגנית וזעיר סובלנית שלנו עם שני ילדים קטנים, ירון שהיה ממש קטנטן ואחיו שהיה כבר בן שבע אני חושבת, ובלי אבא בכלל. לאנשים שהעזו ושאלו היא נתנה תשובות סתומות, רבות ואף סותרות וגרמה מבוכה רבה בקרב מי שניסו לרכל עליה ללא הצלחה. מי שחשב שהיא אלמנת מלחמה אצילת מבט ואמיצה נתקל פתאום בסברה מבוססת לחלוטין שמדובר באישה מופקרת שכל ילד שלה הוא מגבר עלום אחר ושיש עוד שלושה שמפוזרים בבתי יתומים. מי שהלך עם הסברה הזאת עד הסוף נתקל בקיר מפתיע מעבר לעיקול בדמות וליאנט צבאית מפוארת שאספה אותה ואת שני הילדים מדי פעם אין יודע לאן. אישה אחת הפתיעה את כולם בנתח עסיסי כשאמרה שהילדים הם של אחותה ובעלה שנהרגו בתאונה והיא אימצה אותם. מישהי אחרת אמרה שזה לא יתכן. כי זאת עובדה ידועה, שהיא גרושה טריה של זמר מפורסם ואלה הם ילדיו האמיתיים והחוקיים. את הזרעים לכל הסברות והידיעות האלה, יש לי חשד סביר, זרעה הגיבורה שלהם בעצמה. סתם ככה, כי זה שיעשע אותה ובמידה מסויימת גם הגן עליה מפני גורל של סתם אישה צעירה עם שני ילדים ובלי גבר בכלל. בשכונה שבה כולם בוחשים לכולם, כולם בוגדים בכולן וכולם חושבים שהם יודעים הכל על כולם.

14.

הנייד שלה צילצל המון צילצולים. כרגיל. והיא ענתה כרגיל, כאילו היא במסיבה אחת ארוכה ארוכה. צוחקת את הצחוק הקרקרני שלה. תמיד היא במקום רחוק ומעניין, שיהיה אפילו מעניין הרבה יותר כשתספר עליו אחר כך בדרכה המיוחדת. אני עשיתי את זה בדיפלומטיות. כשאני רוצה אני יכולה. לא, היא לא דיברה איתו ביומים האחרונים, כידוע לי כשהיא נוסעת היא מתנתקת, היא חוזרת בסוף השבוע. לא ראיתי את ירון כבר שתי יממות וזה התחיל להיות מוגזם. עשיתי את המתבקש: הלכתי לתחנת המשטרה בדיזנגוף ודיווחתי עליו כנעדר. הוא נעדר לי. נעדר. כשחזרתי לדירה מנשה ישב שם והפנים השחומים היפים שלו היו צהובים שזה נקרא חיוורון אצלו. "תמרי, אני חושב שירון נעלם" "כן, הייתי עכשיו במשטרה". הוא הצהיב עוד קצת.

15.

הכנתי לי קפה והוצאתי את הפתקית הצהובה הממוללת לחלוטין כבר מהכיס שלי. הוא הצהיב עוד קצת וכבר היה ירוק "מה נעשה תמרי?"

16.

אני לא יודעת למה, אני בחורה ממוצעת, אזרחית שומרת חוק, בת למשפחה פוצית לגמרי, ואני לא סומכת על המשטרה. סבא שלי אפילו היה שוטר ואני לא סומכת על המשטרה. אני חשבתי לעצמי "הם לא ימצאו לי את ירון" ואמרתי למנשה "מנשה, בוא נלך קצת לטייל". הוא הלך איתי לטייל והוא הלך איתי, ובעקבותי, ולפני, ומכל צדדי, עד הסוף של השבוע המשוגע הזה שכאמור נמשך לי שעה. יצאנו והלכנו למקומות שירון נוהג לבלות בהם בדרך כלל. הסתובבנו בברים אפלוליים שרק לעיתים נדירות הסכמתי להיגרר איתו לשם ומנשה אפילו זה לא. הוא הלך לידי המום מכל מה שרואות עיניו, הבחור הזה הוא שמורת טבע. אני יודעת על העולם הזה ומתרחקת ממנו, הוא פשוט לא יודע. קלולס. במהלך השעות הבאות, עד כמעט שתים בלילה, הסתובבנו מנשה ואני בפלנטת הברים. בכל המקומות האלה מכירים את ירון, בחלק הוא היה ברמן בזמן זה או אחר, בחלק הוא תיקלט בזמן זה או אחר, ובכולם הוא שרץ ושתה ועישן וצד וניצוד. זה היה להזכירכם, יום ראשון, יום חול רגיל לאנשים עובדים יום שתיה וצייד רגיל לאנשי הברים, הגרעין הקשה, זה שירון נמנה עליו. כמעט כולם ידעו להגיד שבשישי בלילה ירון היה כאן ושם ופה, ופחות או יותר את השעות. באופן גס ולא לגמרי מספק הייתה לנו המפה המשוערת של ההתנהלות של ירון בלילה ההוא. אני הייתי אחוזת קבס ומנשה המום, משותק. זה לא שלא ידענו בכלל על עלילות ירון בעיר הגדולה אבל זה היה הרבה יותר ממה שיכולנו לסבול, זה היה הרבה יותר ממה שבנאדם נורמלי אמור לספוג. כמה הוא שתה הבחור הזה? כמה הוא עישן? עם כמה בחורות הוא הזדיין? כמה? ומה הוא עוד עשה? מה? חזרנו הביתה שותקים וחפויי ראש. מנשה רצה ללכת לישון ואני אמרתי לו בוא תעזור לי רק עוד קצת. הוצאתי מפה של תל-אביב ויחד שיחזרנו פחות או יותר את המסלול. הדבר שהיה הכי קרוב לשעה שהוא הגיע לדירה התאים לעדות של מיכה, הברמן ב'זווית', המקום האחרון כנראה שירון היה בו. מיכה ראה את ירון מסתלק אבל לא עם בחורה, דווקא עם בחור, מישהו שמיכה לא ראה אף פעם בבר. אני ממש נכנסתי לשוונג וניסיתי להוציא ממיכה כמה שיותר פרטים, מנשה עמד ובהה בנו.

17.

בכל זאת משהו במסלול לא הסתדר לי. הסתכלתי בו בכל רגע פנוי שהיה לי בעבודה למחרת, משהו שם בזמנים לא הסתדר בעיקר העובדה שהיציאה האחרונה שלו מה'זווית' היתה אחרי שכבר היה בבית. אז והחלטתי לצאת בלילה ולחקור שוב. מנשה שוב נטה לצהוב כשסיפרתי לו ואמר שהוא מצטער ושהוא פשוט לא מסוגל לחזור למקומות האיומים האלה וחוץ מזה יש לו תורנות במעבדה הלילה ו"בבקשה תמרי, אל תעשי את זה, בבקשה". "תבלה בנעימים עם העכברים הלבנים שלך ואני אלך לבלות עם עכברי ברים. אני יכולה להסתדר מצויין לבדי".  הפעם הייתי מאורגנת ויצאתי פחות או יותר בעקבותיו, הלכתי בצעדיו ועשיתי רק טעות אחת, קטנה. עשיתי אותה כי הייתי עצובה, כי הייתי מבולבלת, כי רציתי את שיתוף הפעולה של מי שדובבתי.

18.

שתיתי כמעט כמו ירון, שתיתי הרבה מאוד. בכל מקום היה איזה סחבק של ירון, אח שלו, מישהו שרק רצה לפרוש עלי את חסותו. והם כולם הזמינו לי לשתות, מכל טוב. הרגשתי שבאיזשהו אופן בשבילם, לשבת עם חברה טובה של ירון היה קצת כמו להיות כמוהו וכל אחד מהם היה רוצה להיות קצת כמוהו, לכל אחד מהם היה המשקה האהוב שלו ועם כל אחד מהם שתיתי את המשקה שלו. אסור לערבב, כל אחד יודע, אפילו אני, שאסור לערבב. מסתבר שכמו שחשבתי, ה'זווית' לא היה המקום האחרון. הבחור שירון נראה יוצא איתו משם לקח אותו למקום אחר. הגעתי לשם ומצאתי אותו, את הבחור הזה. זה היה מקום מגעיל באמת, לא אופנתי ולא קולי. 'שֶׁדוֹוז', ככה הוא נקרא, צללים. שם לא הייתי עם מנשה אמש ולא ידעתי מה מחכה לי.

19.

השעה היתה חמש בבוקר והתעוררתי מקול של משאית אשפה, פקחתי את העיניים וראיתי אישה זקנה בחלוק משובץ. היא החזיקה רצועה ארוכה שכלב זאב היה קשור בה. הזקנה היתה פיצפונת והכלב היה ענק. היא משכה אותו והוא התנגד, היא צעקה עליו במבטא הונגרי כבד "בוא מיצי, בוא כבר, תעזוב את זה, תעזוב" מיצי לא עזב, הוא היה חייב לרחרח את הערימה שהיתה זרוקה בכניסה לבניין, לרחרח אותה ולהשתין עליה. אני הייתי מתחת לערימת הסמרטוטים הזו, בכניסה לבניין מטונף בדרום העיר, והדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי היה להקיא, זה גם היה כנראה הדבר האחרון שעשיתי לפני שנרדמתי. הייתי שיכורה מדי מכדי לעמוד או להתקדם לאן שהוא וצנחתי שם, לא רחוק ממאורת הצללים שבה ביליתי את השעה האחרונה של הלילה בחברתו של דידי.

20.

כשחזרתי הביתה ישבו במטבח מנשה אהוד ועוזי. אהוד ועוזי הם זוג, כמו שאהוד שמן ככה עוזי רזה, כמו שאהוד נשי ככה עוזי גברי. לאהוד יש מבטא אנגלוסקסי עדין מאוד ולעוזי יש שרידי מבטא צרפתי. הדבר הכי לא מובן מאליו בזוג הזה הוא ששניהם גאונים. אהוד הוא פרופסור לגנטיקה וטבח ועוזי הוא פרופסור למתמטיקה. הם בגיל שלנו, חברים של מנשה מהעתודה הצבאית, מה שרומז לכם שגם מנשה הוא גאון לא קטן בפני עצמו, אמנם רק דוקטור בינתיים אבל עושה את דרכו אל הפרופסורה בדרכו הנפתלת והעקלקלה. הם הסתכלו עלי שלושתם במבט מוטרף, בלסתות שמוטות. "משוגעת, איפה היית כל הלילה?" אמר עוזי ואהוד קם וחיבק אותי בכל משמניו הרוטטים כשהוא פורץ בבכי. סיפרתי להם על כל מה שעבר עלי בלילה, עוזי התחיל לקלל ואהוד השתנק בבכי תמרורים. מנשה הצהיב כהרגלו. ישבנו ארבעתנו במטבח, אני בטינופת הלילה עלי, מנשה שותה מיץ ענבים, אהוד משהק שיהוקי בכי אחרונים ועוזי מכריז שאני מסריחה. "מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל מנשה ואני אמרתי "אני חייבת ללכת לישון". הלכתי למקלחת, התקרצפתי ונפלתי למיטה. התעוררתי אחר הצהרים לקול מכונת הכביסה שרקדה את ריקוד הסחיטה המשוגע שלה. מנשה, כדרכו בשעת לחץ עשה כביסה ואחריה שאב אבק בכל הבית וכשנכנסתי למטבח רחץ כלים בזעם. ועכשיו לעוד מנהג משונה של מנשה: הוא רוחץ כלים פעמים. מסבן שוטף ושוב מסבן ושוב שוטף. לאלוהים ולמנשה הפיתרונים.

21.

חלמתי שאני מגיעה לבית שיש בו שתי קומות, אני עולה לקומה השניה ויש בה שתי דירות, אני נכנסת לדירה השניה ויש בה שני חדרים, אני נכנסת לחדר השני ויש בו שני ארונות, אני פותחת את הארון השני ויש בו שתי קופסאות, אני פותחת את הקופסה השניה ויש בה שתי מחברות, אני פותחת את המחברת השניה ויש בה שני שמות, ירון ונועם. זה יותר מדי, חשבתי כשהתעוררתי, זה יותר מדי.

22.

החבר שלי לשעבר, למעשה היחיד עד כה, אהב לזעזע אותי לפעמים בפיסות אינפורמציה איומות. הוא הראה לי פעם מאיפה יוצא הקו המיוחד של מוניות שירות ללוד, הקו של המכורים אל הכספומטים של הסמים שם. האנשים שעלו על המוניות האלה נראו כמו רוחות רפאים ולמרות שהוא ניסה לעשות מזה צחוק אני נדכאתי נורא והם לא יצאו לי מהראש. אחר כך ידעתי לזהות אותם בכל פעם שנתקלתי בהם. אז עכשיו עמדתי בתחנה הזאת שם ליד שוק התיקווה בשעה חמש אחרי הצהרים וחיכיתי למונית בחברת שלוש רוחות רפאים, אישה אחת ושני גברים. כשהמונית הגיעה כבר ידעתי שקוראים לה זהבה והיא לא מבוגרת ממני בהרבה. היא נראתה זקנה. השיניים שלה היו גמורות, היא היתה רזה באופן מחריד והדיבור התלעלע לה בפה כמו רדיו שהבטריות שלו חלשות. אבל היא היתה מאוד ידידותית כלפי ואני טיפחתי את זה, סוג של השתלבות במרחב זר לי שרציתי ולא רציתי להשתלב בו. נסעתי ללוד, לתחנת הסמים לפי ההוראות של דידי. גם הוא היה ספקן כשאמרתי לו שזה מה שאני הולכת לעשות אבל נכנע כשהבין שלא יוכל להניא אותי מכך. גם דידי, כפי שגיליתי בלילה הקודם כשמצאתי אותו, הוא רוח רפאים. הוא סיפר לי שהכיר את ירון באחד הברים והוא חבר שלו, ככה הוא אמר וסתם ולא פירש. "אז את תמרי?" הוא שאל ואני הייתי המומה. זה היה כל כך משונה לשמוע את השם הכי אישי שלי מנרקומן בבר עלוב בדרום העיר. לא הרבה אחר כך יצאתי שיכורה אל הלילה לעבור אותו בהקאה ושינה ברחוב. למה אני צריכה לנסוע ללוד? כי לשם ירון נסע כששמעתי אותו יוצא מהבית, בזה דידי היה בטוח. בתיק, היו לי בנוסף לטלפון הנייד גם שתי בטריות חירום שמנשה נתן לי. בארנק, היה לי יותר כסף ממה שהיה בו אי פעם, אהוד נתן לי ועוזי אמר "תפסיק להגזים, מה אתה משתגע?". אני חושבת שדידי, לפני שהפך לרוח רפאים, היה הגירסה הערסית של ירון. בחור רב קסם, שקט ועדין ששותה ומעשן המון, והעיניים שלו כל הזמן רצות: ממך אל מי שמאחורי הגב שלך ולצדדים. אי אפשר לדעת למה, אבל בתוך איש מאוד שקט ורגוע את רואה מישהו חסר מנוחה והלב שלך נצבט שוב ושוב. הוא כל כך הזכיר לי את ירון.

23.

לפני שיצאתי מהבית עשיתי משהו איום ונורא. נכנסתי לחדר של ירון וחיטטתי לו בדברים. ירון הוא האדם הקנאי ביותר לפרטיותו שאני מכירה. הרגשתי מזהמת ומטנפת אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה.

24.

היה חם נורא, נטפתי זיעה והשמש קפחה לי על הראש, זהבה עמדה לידי ורעדה. היא חיבקה את עצמה ואמרה "מה יש לך את לנסוע לשמה?"

25.

היא צדקה כמובן אבל אני חייכתי בנימוס ולא אמרתי כלום. היה לי בתיק גם צילום של ירון, הכי עדכני שמצאתי. עלינו למונית וגם הנהג שמכיר את הנוסעים הקבועים שלו תקע בי מבט שואל. גם אליו חייכתי בנימוס והמשכתי לשתוק. הטלפון שלי צילצל, זאת היתה נימה, פתאום היא נזכרה לשאול מה פתאום חיפשתי את ירון, הרי אנחנו גרים ביחד. חירבשתי לה משהו על זה שהיום הולדת שלו בקרוב וחשבתי שאולי היא דיברה איתו על מה הוא רוצה, שמעתי משהו ספקני בקול שלה והיתה לי תחושה כאילו היא יכולה לראות אותי יושבת במונית ללוד נוסעת לחפש את הבן שלה שנסע או לא נסע לקנות סמים או לא. אמרתי שאני חייבת לנתק כי אני בעבודה ושנדבר בערב. כשהגענו ללוד נעלמו זהבה ושני הגברים שבמשך כל הנסיעה לא אמרו כלום ורק התגרדו כמו משוגעים. עמדתי באמצע רחוב, נו לא ממש רחוב, יותר סימטה, דרך לא סלולה מוקפת בתים מטולאים, קוצים וחרולים. כמה ילדים רצו ברחוב לכיוון שלי, מה אני אמורה לעשות עכשיו, לשאול אותם איפה קונים סמים?

26.

מי היה עם ירון בחדר שלו באותו לילה, זה שיגע אותי לא לדעת. מי זה שירון נסע איתו לקנות סמים, בחורה או בחור? מישהו שאני מכירה או לא? ומי בכה בחדר של ירון בלילה? לרגע חשבתי שזה ירון שבוכה וזה מה שהקפיא לי את הדם אבל עכשיו כבר לא הייתי בטוחה בכלל.

27.

הילדים הקיפו אותי מצחקקים וצווחים, לנוכח המבטים המצפים שלהם נזכרתי בסוכריות החמוצות מתוקות ששוכבות בתחתית התיק מהאז קבלת השבת האחרונה בהוסטל. חילקתי להם  והם התלהבו כמו שילדים מתלהבים מסוכריות. פתאום הם נעלמו, התעופפו ונפוצו כמו להק ציפורים קטנות. מכונית ב.מ.וו. שחורה וישנה נעצרה לידי בחריקת בלמים דרמטית. מישהו במשקפי שמש ענקיים שראיתי את עצמי בהן פעמיים בבהירות מפחידה, שאל אותי מה אני מחפשת ועכשיו כבר לא היתה לי ברירה. קפצתי למים בבת אחת. הוצאתי את הצילום של ירון ושאלתי אותו אם הוא ראה פעם את הבחור הזה. הוא התחיל לצחוק ושאל "תגידי גיברת, מה את חושבת שאת, בלשית?" ואז גיליתי שאיתו במכונית יושב עוד מישהו, בחורה. "תביא לראות מאמי, מה זה?" התכופפתי קצת כדי לראות אותה, הראיתי לה את התמונה ושאלתי גם אותה אם היא מכירה את הבחור. היא לקחה את התמונה והחזיקה אותו בציפורניים שדוגמת זברה מצויירת עליהן ויהלומים קטנטנים מודבקים בקצותיהן. "מה פתאום, בחיים לא ראיתי אותו, מי זה בעלך?" אני לא יודעת, היה לה מין טיק קטן במצח כשהיא אמרה את זה,  ולפעמים אני יודעת משהו ככה סתם ומיד. אמרתי "טוב, לא חשוב, אפשר לבקש מכם טובה, אני חייבת לשירותים ואני לא יודעת לאן ללכת" הבחור שוב התחיל לצחוק והיא התנפלה על הבקשה שלי כמו כלב על עצם ואמרה "בואי מותק, ניקח אותך לבית של ההורים שלי" נכנסתי למכונית והוא שעט בסימטאות מבריח חתולים ותרנגולות עד שנעצר שוב בחריקה שהיא כנראה הסמל המיסחרי שלו. היא ירדה, אני בעקבותיה ואז היא אמרה "מאמי, חכה לנו כאן טוב?" ונכנסנו לבית. בשניה שהדלת נסגרה מאחורינו היא הסתובבה אלי ואמרה "אני מכירה את הבעל שלך אבל יש מישהי שמכירה אותו עוד קצת. את תחכי כאן ואני אשלח אותה אליך, אוקיי?" היא דיברה בטלפון בשקט ברוסית, ואז חזרה אל החבר שלה, ואני חיכיתי שם בבית לזו שמכירה את בעלי. כשהיא נכנסה היא היתה מאוד נבוכה, "את אשתו?" היא שאלה מיד. אני הכחשתי מיד. הייתי צריכה את השקר הזה שאפילו לא התכוונתי לשקר ורק נפל לחיקי, כדי להביא אותה לכאן, עכשיו כבר לא צריך אותו. ברגע שאמרתי את זה היא צחקה פתאום צחוק רם, צחוק קצר והיסטרי. אז זהו, גם היא ביקרה בחדר של ירון לאחרונה. זיהיתי את הצחוק הזה, הוא היה כמו מטחי יריות, לא צפוי, חזק מהיר ופתאומי. הוא כל כך לא התאים לבחורה שעמדה מולי. לא היה לי כמובן מושג איך היא נראית כמו שלא היה לי מושג לגבי רוב הבחורות שירון הביא לחדר שלו. קוראים לה נדיה והיא יפה, יפה מאוד. הלכנו משם לבית של הורים שלה. כשהסתכלתי לתוך העינים העצובות שלה, ראיתי שהיא מפחדת ממני, אבל עוד לא הבנתי למה בדיוק. אמרתי לה שאין לה שום סיבה לדאוג, שאני רק מחפשת את ירון ואין שום סיבה שאני אפגע בה, אלא אם כן היא תסתיר ממני משהו חשוב בקשר להיעלמות של ירון. זה היה סוג של סחיטה אבל פתאום הבנתי שמה שהבחור אמר לא היה משולל אמת, שאני באמת נהייתי סוג של בלשית וכל האמצעים כשרים עכשיו כדי למצוא את ירון.

28.

בבוקר נדיה ליוותה אותי לתחנת המוניות ואני חזרתי לתל-אביב. מהדרך התקשרתי וכינסתי את מועצת החכמים להתייעצות. הם חיכו לי במטבח, אהוד היה חגור סינור, שאין לי מושג איפה הוא מצא וטיגן שניצלים, בבית היה ריח נפלא החלונות כולם היו פתוחים ואוויר שאפשר אולי לקרוא לו סתווי מעט שטף את בית. עוזי לעומת זאת היה חגור בלפ-טופ שלו ותוך כדי השיחה שלנו עסק במקביל בחיטוט יסודי באינטרנט, אין לי מושג אחרי מה. מנשה אמר "אם את לא מספרת לנו מיד את הכל אני מתחיל לשרוק". זאת צורת העינוי החביבה על מנשה וכשהוא מתחיל לשרוק לידי את אחד הזיופים המפותלים שלו אני מוכנה לעשות הכל כדי שיפסיק. הפעם באמת לא היתה סיבה לאיים, כבר רציתי לספר על המסע שלי ללוד. על נדיה וכל מה שהיא סיפרה לי כשהיא לקחה אותי סוף סוף לחדר שלה, אחרי שחשבתי שאני כבר משתגעת מאמא שלה, אישה יפה כמו נדיה אבל מקולקלת מחיים קשים, שניסתה לפטם ולהאביס אותי כי נראיתי לה קטנה ורעבה כל כך. היא באמת חשבה שתצליח איפה שכל כך הרבה נכשלו לפניה. היא נסתה לדחוף לי אוכל ולקבל ממני תמיכה באותו זמן ואני עמדתי בגבורה בתנועת המלקחיים שלה. "תגידי מותק מה את אומרת בחברים של נדיושקה מה רעים מאוד מאוד תגידי אותה להפסיק עם חוליגנים אלה אני הורסת לי בריאות מִזה חברים של נדיה שלי" וככה זה נמשך ונמשך עד שנדיושקה הצילה אותי. החדר שלה היה הכי חדר של בנות שראיתי בחיים שלי, הכל היה שם וורוד ומצוייץ ופרחוני, כל סנטימטר היה מבושם ורקום ובגדים בהמונים היו זרוקים בכל מקום ונעלים בהמונים היו מפוזרות על הרצפה וכל מיני תחרות הציצו מכל פינה. אבל הפנים שלה כשהיא התיישבה מולי לא היו שום דבר מכל הדברים האלה. הם היו אפורים ונבולים. אני סיפרתי לה שאני השותפה של ירון והחברה הכי טובה שלו, השמטתי בדיסקרטיות את העובדה ששמעתי את הקולות הכי אינטימיים שלה, ושאלתי אותה מה לה ולו. וזה היה הרגע שבו היא התחילה לבכות. בניגוד לצחוק המטורף וגניחות התאווה הקולניות, הבכי שלה היה שקט, חרישי ממש, בכי מיואש. היא סיפרה לי שהיא וחברות שלה באות פעם בשבוע לתל-אביב, לשתות, לצחוק, ככה בלי בנים. לרובן יש חבר או אפילו בעל, אבל המפגש הזה קדוש, היא אמרה במבטא הרוסי העדין שלה. בבר שבו הן מבלות היא ראתה את הבחור הזה, אי אפשר לא לראות אותו, נכון? היא שאלה, צוחקת בין הדמעות. הנהנתי בהסכמה, אי אפשר לא לראות אותו. יום אחד היא חיפשה מצית והוא הדליק לה את הסיגריה והתחיל לדבר איתה. אף פעם בחיים שלה לא פנה אליה בחור כזה יפה ועדין, הוא בכלל לא התחיל איתה, סתם דיבר. אוי, ירון, חשבתי לעצמי, אף פעם לא מתחיל, אף פעם לא יוזם, מהבחורה הכי פשוטה ועד הכי מתוחכמת, כולן יחשבו בסוף שהן התחילו איתו. אולי יש בזה משהו. נדיה אמרה שמאותו יום בכל פעם שהן היו מגיעות היא ראתה אותו, כל פעם היא חיכתה יותר לראות אותו, כל פעם היא חשבה עליו יותר לפני ואחרי המפגש הזה, לאט לאט הוא מילא את כל המחשבות שלה, היא חיה משבוע לשבוע, עד שלפני שבועיים היא עשתה את הדבר הכי נועז שעשתה בחיים שלה והתחילה איתו, ככה, ממש. היא ממש התמרחה עליו והשביעה את כל החברות שלה שלא יגידו מילה והלכה איתו לבית שלו. לא היא לא בתולה תמימה אבל ככה היא אף פעם לא עשתה. אחרי שהם שכבו הוא ליווה אותה לתחנת מוניות ומאז היא לא ראתה אותו. מאז היא הפסיקה לבוא למועדון, היא לא אוכלת ולא ישנה אבל אין לה ברירה כי היא יודעת שבשבילו זה היה סתם והיא מאורסת לאלי, ואין מה לעשות, את ירון היא צריכה לשכוח. מה שהיה הכי קורע לב והכי מוזר בסיפור שלה היה העובדה שהיא לא ידעה איך קוראים לבחור הזה שהיא התאהבה בו, היא התביישה לשאול אותו. רק עכשיו כשאני הופעתי לה ככה פתאום, היא למדה שקוראים לו ירון והיא גילגלה את השם שלו על השפתיים כמו סוכריה חמוצה מתוקה. היא לא שאלה אותי שום דבר עליו, היא רק רצתה להבין למה באתי ללוד לחפש אותו. אני ישבתי שם מול הבחורה העצובה הזאת בין כל המלמלות והפרחים ולא ידעתי מה לעשות, הערב כבר ירד, הייתי בלוד והכל נראה לי מטופש וחסר הגיון. איך זה יכול להיות שבאתי לכאן לחפש את ירון ומצאתי בחורה שמאוהבת בו והולכת להתחתן עם מישהו אחר? למה ירון בא לכאן בכלל, האם זה בכלל קשור בה?

29.

מצאתי את עצמי מחבקת בחורה זרה בחדר ורדרד בלוד והיא בוכה לי על הכתף. בוכה על ירון. היא נתנה לי כותונת לילה ורדרדה, אמא שלה הצליחה מעט במאמצי הפיטום שלה וישנתי טוב הפלא ופלא.

30.

רק בדרך לתחנת המוניות נדיה נתנה לי את החתיכה החסרה בפאזל, היא כנראה התלבטה כל הלילה, נקרעת בין פחד נורא לידיעה שזה יהיה הדבר הנכון לעשות. היא לא טיפשה, היא יודעת בדיוק מה חבר שלה והחברים שלו עושים, הוא כבר ישב על זה פעם אחת שנה וחצי בבית הסוהר. היא הראתה לי תמונה שלו, אם יש לכם סטראוטיפ של עבריין צעצוע בראש אז ככה הוא נראה. גם היא כמוני עכשיו, הבינה שזה מה שירון חיפש. היא תפסה שהוא ניסה להוציא ממנה כל מה שהיא יודעת כדי להגיע לאלי, וההבנה הזו לקחה ממנה גם את המעט שהיה לה ממנו. נפרדתי ממנה בחיבוק, ידעתי שהיא עשתה מעשה אמיץ מאוד שיכול גם אפילו לעלות לה ביוקר אם יתגלה. עכשיו נשאר לי רק לגלות למה, למה ירון מחפש את אלי, זה הכל, פשוט מאוד, לא?

31.

כשגמרתי לספר לבנים במטבח את הכל הלכתי להתקלח, הכי טוב אני חושבת במקלחת, אם יש משהו בטוח אחד בחיים זה שמקלחת תמיד תעשה לי טוב, מכל שאול תחתיות שאני אהיה בה אני אעלה קצת למעלה, כל מצב חשוך יראה טיפה יותר מואר, מקלחת נותנת לי תקווה. כשיצאתי אהוד ועוזי כבר לא היו ובנייד היתה לי הודעה מנימה שאתקשר אליה מהר. היא אמרה לי שהיא לא שקטה, שאחרי שדיברנו אתמול היא החליטה להתקשר לירון ולא הצליחה לתפוס אותו עד עכשיו, ועכשיו גם נועם, אחיו הגדול לא עונה. לא שקטה זה ביטוי מתון למה ששמעתי בקול שלה. חרדה היתה שם, אותה חרדה איומה ששכבה גם בתחתית הבטן שלי כבר מיום ראשון, מה קישקשתי קודם על היתרונות של המקלחת? חרא. לא ידעתי מה לספר לה, לא רציתי להדאיג אותה יותר אבל לא היתה לי ברירה היא אישה חכמה מאוד ואי אפשר למכור לה שטויות. אמרתי שגם אנחנו דואגים לירון, שאנחנו מחפשים אותו ויש לנו מושג מסויים איפה הוא ושניידע אותה בכל מה שנדע בהמשך. היא הסכימה ואמרה שאתקשר אליה בכל שעה, ביום או בלילה, כשנשמע משהו. פחדתי מהרגע ההולך ומתקרב שבו נימה לא תסכים יותר לשבת בחיבוק ידים.

32.

נועם וירון הם האחים של מנשה, אחים מילדות. בשכונה שלנו בכל בית היתה עוזרת והימים היו כאלה שתימניה היה שם נרדף לעוזרת, אבל רק במשפחה הקטנה והמיוחדת של נימה ירון ונועם, העוזרת היתה חלק מהמשפחה. אמא של מנשה היתה אלמנה ומנשה הבן היחיד שלה והוא גדל בבית שלהם והיה לאח שלהם כמו שהאמהות הפכו לאחיות. עכשיו הוא היה מבוהל ומבולבל ואני הרגשתי כאילו איבר נתלש לי מהגוף. מנשה התחיל לעשות את מה שהוא תמיד עושה ברגעים של לחץ, הוא התחיל לאכול ניירות. הוא לא שם לב שהוא עושה את זה אבל הוא חוטף את הנייר הראשון שבא לו ליד ומתחיל לנגוס וללעוס. זה משונה ומגעיל אבל לא יכולתי להגיד לו כלום כמו שאני תמיד עושה כשהוא מתחיל, הלוואי שגם לי היה משהו כזה עכשיו כדי להרגיע את עצמי. פתאום הוא צעק "תפסיקי, תמרי, את משגעת אותי"  נבהלתי. "מה, מה עשיתי" "את מרעידה את הברך שלך כמו משוגעת" זה היה משונה. בכלל לא שמתי לב אבל עכשיו גיליתי שבאמת הברך שלי רועדת ואין לי שום שליטה עליה. "תפסיקי, תפסיקי" הוא צרח בהיסטריה ואני לקחתי את עצמי לחדר. אני לא אראה אותו אוכל ניירות והוא לא יראה אותי מרעידה את הברך, צעקתי לו מהחדר ששנינו צריכים לנוח קצת והוא צעק לי בחזרה שבסדר אבל רק לשעה. זה כל מה שהוא הקציב לי. התגנבתי לחדר של ירון ושכבתי על המיטה שלו. בחור מוזר פתאום חשבתי. כל כך הרבה בחורות והוא מתעקש להמשיך לישון על מיטת יחיד. כשחיטטתי לו בחדר אתמול לפני שיצאתי לא מצאתי שום דבר מיוחד, ספרים וניירות של הלימודים, המון ספרי קריאה כמויות ספרי קריאה שאין לאף אחד שאני מכירה, חוץ ממני. על השידה ליד המיטה היה הפנקס, זה שלא היה לי אומץ לפתוח. ידעתי כמו שכולם יודעים שזה היומן שלו. שכבתי במיטה של ירון, הלב שלי דפק כמו משוגע והיד שלי נשלחה אל היומן. רק היללה של הגיטרה החשמלית מלמעלה ליוותה אותי, אבל שום ברק לא פגע בי כשפתחתי אותו, האדמה לא פערה את פיה ולא בלעה אותי כשהתחלתי לקרוא.

33.

התקשרתי לעוזי ואהוד שיחזרו מהר, והם חזרו מהר, זה היה כאילו הם חיכו במדרגות רק שאקרא להם ופרצו לדירה כמעט ברגע שקיבלו אישור לכך.

34.

עוזי נהג, אהוד ישב לידו וכמו כל אישה מצויה הציק לו בנהיגה, מנשה ישב לידי מאחורה וכירסם איזה חוברת מאמרים ואני הסתכלתי מהחלון על הנוף שרץ לידנו, הנוף הקוצני של סוף הקיץ. נסענו לצפון, היה לנו רמז קלוש למקום המצאם של נועם וירון ולא היתה לנו ברירה אלא לתפוס את הקצה הזה ולהתחיל לפרום. בערך במחצית הדרך, הגיע אלי אס.אם.אס מירון. בתמציתיות לאקונית כמעט מבודחת הוא הסביר שהם אכן הולכים לפגוש את האנשים האלה במקום הזה ושכדאי אולי שגם אנחנו נבוא. כולנו עלינו עכשיו מדרגה בדרגת הטירוף: עוזי ניסה לנסוע יותר מהר, אהוד התחיל לצרוח שהוא לא צריך להרוג את כולנו עכשיו, מנשה טחן ניירות באמוק ואני המשכתי להתמקד בנוף והגוף שלי מאובן. הגבעות של הגליל התחילו והזכרונות מהנסיעות שלי עם אבא לצפת כשהייתי ילדה התחילו לבוא אלי. מאז לא הייתי שם. שמעתי שהיא התחרדה והיא מתפוררת והתרגשתי ופחדתי. סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא שלי היו שניהם מורים, בכל שנה הם היו נוסעים לצפת לכל הקיץ ואבא שלי היה מביא אותי אליהם לשבוע, שבוע שתמיד נראה לי כמו שנה, ארוך וגדוש ומלא הרפתקאות בסימטאות האבן של צפת.

35.

את נועם ראיתי בפעם האחרונה לפני שלוש שנים. מאז, ירון היה מתחמק בכל פעם ששאלתי עליו. ידעתי שהוא סובל מדכאונות, שהוא שותה, שהוא לא מצליח למצוא עבודה כשחקן ולא מוכן לוותר על החלום הזה ולהתפשר על חיים רגילים, ידעתי שהוא מתבודד והתנתק גם מאמא שלו וגם מירון ושהם לא יודעים כבר מה לעשות כדי לעזור לו, ידעתי שהוא מתדרדר אבל לא ידעתי שגם הוא הפך לרוח רפאים, רק מהקריאה ביומן של ירון הבנתי את זה. בתל-אביב קל מאוד להשיג סמים, מכל הסוגים. כמעט כל מי שאני מכירה מעשן גראס, חוץ ממני שבפעמיים האחרונות שעשיתי את זה היתה לי תחושה של מי שהרעילו אותה אז הפסקתי. במילא לא ממש אהבתי את זה. ירון מעשן די הרבה אבל מה שהוא באמת אוהב זה לשתות. מי שרוצה קוקאין יכול לקנות אותו בקלות והרבה תל-אביבים אופנתיים עושים את זה. קוקאין זה סם מאוד מבלבל, אין לו שום השפעה שלילית, הוא הופך את החיים להרבה יותר קלים והבעיה היחידה שלו היא שכשמתחילים לא רוצים להפסיק. זה מה שקרה לנועם. מכיוון שהוא אדם קיצוני ודיכאוני הוא הגיע אל המחוזות הכי שפלים של הסמים, הוא התחיל להזריק הירואין ובשלב הזה ירון כבר היה מודאג ומעורב באמת. הוא כבר לא יכול היה להסתכל מהצד איך אח שלו הופך לנרקומן. שום דבר לא עזר עד שהוא הגיע לאיום הגדול מכולם. לפני כמה חודשים הוא אמר לנועם שהוא יספר לאמא שלהם. נועם התחנן בפניו שלא יעשה את זה. גם במעמקי היאוש שלו הדבר הכי קדוש היה ונשאר היא. ירון השביע אותו שילך לגמילה וחיפש לו מוסד טוב. אבל אז קרה הדבר המחורבן הזה ונועם הסתבך בחובות, חובות כבדים לסוחרים. ירון הנואש חיפש איך ליישר את ההדורים והלך והסתבך גם הוא. אנשים מאוד מפחידים התחילו לאיים על החיים של נועם ושל הסובבים אותו וירון בדרכו העקשנית ניסה לבד. הכל לבד, כרגיל. מי שבכה בחדר של ירון היה נועם, הם נשמעים ממש אותו דבר.

36.

הגענו למושב אמירים שם חיכו לנו שני צימרים יפים שעוזי בחר בדרכו הפרפקציוניסטית מהאינטרנט. היינו כוח משימה משונה קצת, זוג הומואים, אחד שמן ואחד רזה, תימני שרוך שאוכל ניירות ובחורה קטנה קצוצת שיער, בנעלי אולסטאר אדומות וחולצה עם הדפס של פופאי המלח. לא משנה באיזה מצב ירון נמצא, ברגע שהוא יראה אותי עם חולצת פופאי הוא יחייך וירגע, זה בטוח. כשאהוד ועוזי יצאו מהצימר שלהם אחרי עשר דקות בערך ונכנסו לזה של מנשה ושלי אנחנו התחלנו לצחוק והם היו מאוד מרוצים. הם היו לבושים כמו שני תיירים אמריקאים, הרגלים השמנות של אהוד היו נטועות במכנסי ברמודה סגולים ומכאלה בדיוק רק בכחול ביצבצו זוג הגפרורים של עוזי. על החזה של אהוד התנודדה מצלמה דיגיטלית שנראתה זעירה עליו ואילו עוזי חבש זוג משקפי שמש ענקיים שגרמו למנשה להשתנקויות צחוק אימתניות. באמת שהיינו צריכים את ההפוגה הקומית הזאת. עכשיו הבנתי למה הם התעקשו לשכור אוטו גדול ויפה ולא רצו לנסוע בשלהם. הם יצאו לצפת וחזרו אחרי שעה בערך. הם חזרו כמו שנסעו, בלי ירון. בפעם הראשונה מאז שהכל התחיל בא לי בכי, בצורה של גל קטן שמהר מאוד הפך לצונאמי. דווקא עוזי התעשת ראשון וחיבק אותי בגפרורי זרועותיו. "את תפסיקי להגזים את שומעת? אנחנו נוציא אותם, תפסיקי מיד".

37.

כבר היתה שעת ערב, האוויר הגלילי הלך והצטנן, לא היה לנו שום דבר לעשות עכשיו חוץ מלקבל את ההצעה של אהוד וליהנות מהצימרים. הוא טרח במטבח עם כל המצרכים שהוא קנה בדרך והגיש לנו ארוחת ערב מנחמת עם בקבוק יין טוב. הוא אפילו לא שכח להביא למנשה מיץ ענבים וכולנו התנהגנו כאילו אנחנו סתם חברים בבילוי משותף שאין להם משהו יותר טוב לעשות כשהירח עלה והכוכבים נצנצו והציקדות שרו את השיר המופלא שלהן.

38.

הציקדה היא סוג של פשפש ולא צרצר כפי שניתן אולי היה לחשוב מהצלילים הרמים שהיא משמיעה. צלילים שאפשר לשמוע ממרחק גדול מאוד, אפילו עד קילומטר. הרבה מאוד בשביל פשפש לא? יש לה מחזור חיים משונה נורא שנמשך הרבה מאוד שנים. יש ציקדה מסוג אחד, שנמצאת במצב של זחל מתחת לאדמה במשך שבע עשרה שנים, בחיי, ורק אז היא יוצאת. אבא שלי אומר שהדחף להתרבות, הוא הדחף הכי חזק והוא דוחף את כל בעלי החיים לקחת סיכון, לצאת מהמחבוא אל העולם. הציקדה מחכה אם כן הרבה מעבר לסביר, שבע עשרה שנים היא מתמהמהת עד שהיא מואילה בטובה, עד שהיא יוצאת למלא את אותו דחף מופלא להזדווג סוף סוף. כשראיתי את זה פעם בתוכנית טבע בערוץ המדע חשבתי לי שאני גם ציקדה. בגיל שלושים כמעט אני יכולה לציין רק חבר אחד רציני ברזומה שלי, כמה סטוצים שאפשר לספור על יד אחת, שבע עבודות ותשע דירות. אני עוד לא יודעת בדיוק מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ואני חושבת שאף פעם לא ממש התאהבתי.

39.

שתינו וצחקנו ושתינו עוד בקבוק יין, עוזי שר לנו בבס הנפלא שלו שירים בצרפתית ואהוד קיטר שהיתושים עוקצים רק אותו. בחצות אחרי שמנשה ואני רחצנו כלים, אני פעם אחת והוא עוד פעם, זחלנו כולנו למיטות. מהצימר הסמוך שמענו את עוזי שר ואת אהוד אומר בקול הכי עדין ופתייני שלו "די, חמוד, לא עכשיו" מנשה התכנס בשמיכה שלו ובשתיקה שלו ואני הדלקתי את האור מעל המיטה שלי ושכבתי וקראתי שוב את הדף שהיה מקופל בתוך היומן של ירון. לא התאפקתי ולקחתי אותו איתי. חשוב לי להגיד שכל מה שאני מספרת מהיומן של ירון מסופר במילים שלי, גם ככה אני מרגישה רע על זה שקראתי אותו אז בטח אין מה לדבר על ציטוטים מדוייקים. בדף הזה היה שיר נורא יפה. לא ידעתי של מי. זה היה שיר אהבה שאמר לנמענת שלו שהוא יכול לקרוא את החיים שלו בחיוך שלה, שהוא יכול לנוח בשתיקה שלה, שכמה שהוא מחפש אין לו אחרת מלבדה, שאין לו מקום בעולם חוץ מאשר איתה. שיר קצר שגם עכשיו בפעם הלא יודעת כמה שקראתי אותו, העלה דמעות בעינים שלי. כיביתי את האור וניסיתי לישון. מנשה נחר בשקט והציקדות גם הן כבר ישנו, רק אני עוד התהפכתי שעות.

40.

בבוקר אהוד ועוזי יצאו שוב לצפת. אתמול הם ניסו להתקרב לשכונה שירון סימס לנו, אבל היא היתה שכונה מאוד חרדית שהתיירים בלטו בה יותר מידי, הפעם הם הופיעו בפנינו עם שחר בדמותם החדשה. עוזי עם המוח האנליטי שלו הביא כמה סטים של תחפושות וזה כמובן היה מתאים הרבה יותר. שני אברכים מושלמים, האחד שמן והשני רזה, בזקנים ופאות מתבדרות. הם נסעו לצפת רק שניהם. מנשה ואני נשארנו חסרי מעש ומוטרפים. שיחקנו שבץ-נא, תאווה גדולה של מנשה שאני מוכנה רק לעיתים נדירות לשתף איתה פעולה. המילים שאנחנו מצאנו שם יכולות להעיד על המצב המנטלי שלנו באותה שעה, מילים קשות, מורבידיות, דיכאוניות, מיואשות ומייאשות. פעם אני חטפתי התקפת צחוק והוא נחנק בבכי ואחר כך התחלפנו וחוזר חלילה. מה אני בכלל עושה כאן פתאום חשבתי, מה נשארתי כאן, בעורף. זה לא מתאים לי להיות כזו פסיבית, זה לא מתאים לי בכלל. הם שוב חזרו בידים ריקות, אבל לא הסכימו להתייאש. הפעם, כך סיפרו, הצליחו להתקרב. הם החנו את האוטו רחוק והלכו לשכונה ברגל, הם דיברו באנגלית מתובלת ביידיש ואמרו שהם מניו-יורק, שהם מחפשים איזה רבי שהם המציאו, גבות הורמו אבל לא התעוררו התנגדויות של ממש לצמד המשונה. הם הצליחו להסתובב בשכונה ולרחרח ואיש אחד במכולת, מאלה שמאוד אוהבים לדבר, סיפר שיש בשכונה בית של אנשים רעים, זאת וילה פרטית שמגיעים אליה כל מיני "פינסטערע טיפען" ככה הוא אמר, שזה ביידיש טיפוסים אפלים. כטוב ליבו של האיש בשיחה ובתשומת הלב של הזרים המלבבים, הוא גם הראה להם את הבית והם הקיפו אותו במעגלים הולכים ומתרחבים עד שמצאו במורד הרחוב בית שנראה להם נטוש. הפרט הזה עודד אותם והתחיל לרקום תכנית. מנשה ואני ארזנו שני תרמילים, אהוד ועוזי תרמו כל אחד את מה שנראה לו נכון לקחת, דחסנו וקיטרנו אבל לקחנו כל מה שהם אמרו. אני מזכירה לכם, מדובר בשני פרופסורים. באחת בלילה הם הסיעו אותנו לפאתי השכונה הדוממת ובשתיים נפרדו מאיתנו בקביעה אחת בלבד. בכל שעה עגולה אנחנו שולחים אס אם אס עם מילה אחת שתתמצת את המצב. אל תשאלו אותי מאיפה צץ הרעיון המשונה הזה. אם נפספס שעה הם יתחילו לדאוג ואם נפספס שעתים הם יפסיקו לדאוג ויבואו בריצה. זה ברור? זה ברור. כל כך התרגשתי לנסוע לצפת, כל כך חיכיתי למפגש המחודש, ובסוף הגעתי לצפת בחושך גמור.

41.

למנשה כמו שכבר אמרתי חזור ואמור, יש מנהגים משונים. חלקם שימושיים. זה היה חתיכת בוטן ממש קטנטונת בשבילו לפרוץ ולהכניס אותנו לבית הנטוש.

42.

הוא לא היה נטוש, הוא היה סתם ריק. הסיבה שאהוד ועוזי חשבו שהוא נטוש היתה שהחצר היתה מכוסה קוצים, אבל בפנים התגלה בית מאובזר לתפארת, כנראה בית לימי החורף לאנשים עשירים מחוץ לארץ או משהו כזה. זה היה קצת חוצפה לפלוש ככה לבית זר, אבל לא יכולתי להטריד את עצמי במחשבה הזו עכשיו. אחרי שבדקנו שהתריסים סגורים טוב טוב, הדלקנו אור קטן בסלון והתיישבנו על הכורסאות הנוחות. הכל היה נורא מכוער אבל גם נורא נוח. מנשה הלך לחדר בכיוון שנראה לו מתאים וחזר כשהוא מאשר: זווית תצפית מעולה על הבית של האפלים. אני נרדמתי על הספה ומנשה ישב זקוף וער וככה גם מצאתי אותו בבוקר כשהתעוררתי מהרטט של הנייד. "השעה שמונה, קומו עורו, מעכשיו דיווחים כל שעה" מה שראיתי מהחלון כל כך איכזב אותי. איפה צפת האהובה שלי? סתם שכונה, שכונה שיכולה להיות גם בכל עיר חרדית אחרת בארץ, מקום אפור מדכא ומשמים. בתים מכוערים, מרופטים שכביסה אפורה ומרופטת מקשטת אותם ואף טיפת ירק לא מרגיעה את העינים. עצוב כל כך היה לי, גם על האנשים שגרים כאן וחיים ככה, וגם עלי שחיכיתי לסמטאות האבן, לקמרונות והמדרגות, לכוכים והמסתורין שזכרתי מילדותי. במשך כל שעות היום התחלפנו ביננו בתצפית. הדיווחים שלנו היו "כלום" "כלום" "כלום" "כלום" "טעים" "כלום" "כלום" "כלום" "כלום" "כלום". בשבע בערב כמעט הגיעה מכונית אל הבית וממנה יצא גבר גדול. הוא דפק על הדלת, נכנס ומיד יצא משם גבר גדול אחר, נכנס לאוטו ונסע. הדיווח שלנו בשבע היה "החלפתמשמר" קיווינו שלא יתחשבנו איתנו על זה שהדבקנו שתי מילים. בשמונה "כלום" "כלום" "כלום" וכן הלאה. היה עוד "טעים" אחד בחצות ושוב "כלום" עד שבע בבוקר, ואז שוב "החלפתמשמר". האם מסתמן כאן דגם שאפשר לסמוך עליו? ובכלל, מה זה המשמר הזה, מה זה צריך להביע לכל הרוחות.

43.

"טעים", אלה הם הסנדביצ'ים עם שמונה עשר מרכיבים לפחות בכל אחד שאהוד הכין לנו. "אלוהי" תהיה מילה יותר מתאימה, בכל זאת נשארנו לקוניים.

44.

בעשר בבוקר התקשרה נימה, בוכה. עכשיו כבר לא היה מקום לספק. ירון ונועם לא סתם שוהים שם בבית אלה מוחזקים בו בכוח. כשהאנשים האלה הבינו שלנועם וירון אין כסף לשלם את החובות, הם החליטו על חטיפה עם כופר. ירון התקשר אליה כמה דקות קודם לכן לא מהנייד שלו, ואמר שאם לא תשיג מאה אלף דולר הם ימותו. ככה הם דרשו ממנו להגיד. היא שאלה אם לא כדאי עכשיו ללכת למשטרה? נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא סומכת על המשטרה, נכון? אבל איך יכולתי להגיד את זה לה? מה יכולתי להציע לה במקום? היא לא ידעה שבעוד היא מדברת איתי אני יושבת בבית במרחק מאה מטר בערך מהבנים שלה ושוברת את הראש מה אפשר לעשות. כשאמרתי לה לחכות עוד קצת נשבר לי הקול.

45.

מה אני חושבת לעצמי, מי אני חושבת שאני? נזכרתי בצחוק של הבחור בב.מ.וו. כשהראתי לו את התמונה של ירון, הוא צחק על היומרה שלי והוא צדק.

46.

עכשיו התחלתי לחשוב שטויות באמת. איך לדווח על ההתפתחות הזאת לאהוד ועוזי במילה אחת והחלטתי לעזאזל עם המשחקי בילוש שלהם. התקשרתי אליהם ולא נתתי לעוזי שענה לי אפילו שניה אחת להתחיל לנזוף בי. שפכתי עליו את החדשות במשפט אחד ארוך בלי נקודות ופסיקים ואז השתתקתי. הוא הבין. "אם ככה אז צריך לפעול מהר, לא?" "מה לפעול, מי לפעול" "גבירתי הצעירה, הלנו את או לצרינו?" בשעות משבר ומצוקה מנשה אוכל ניירות, לי רועדת הברך ועוזי מתחיל לדבר בשפה נמלצת. כל אחד והשריטה שלו. גבירתי הצעירה אלק. פרופסור פרופסור אבל הוא בסך הכל גדול ממני בפחות משנה. אהוד חטף ממנו את הטלפון והתחיל לייבב "אל תעשו שום שטויות את שומעת, תיזהרו" עוזי החזיר לעצמו שליטה על הנייד וסגר את עצמו בשרותים כמו שהוא תמיד עושה כשהוא צריך שקט מאהוד. שמעתי את החבטות על דלת השרותים ואמרתי "תפסיקו עם זה מיד, תירגעו ותקשיבו. בשבע בערב יש חילוף שומרים, אנחנו לא יודעים אם זה באמת שומר אחד או שיש עוד בפנים, חייבים למצוא דרך לברר" ואז תוך כדי שאמרתי את זה נהיה לי כזה בום במוח שכמעט נפלתי מעוצמתו. "יש לי רעיון, עוזי, בעוד שעה אחזור אליך"

47.

אחת התקופות הכי יפות בחיים שלנו, כלומר של ירון מנשה ושלי, היתה כשהיינו בני עשר בערך אני חושבת, קראנו את כל ספרי הבלשים האפשריים, ראינו את כל הסדרות האפשריות וכמו כל הילדים שיחקנו במשחקי בילוש כמו מטורפים. מהבוקר עד הלילה היינו עסוקים בחיפוש אחרי הרפתקאות, בהמצאת אוייבים, בפיתוח שיטות בילוש עיקוב ושפות צופן. שפת-הבֵית היתה השפה השניה שלנו, אני ביקשתי ווקי-טוקי ליום הולדת, רכבנו על אופניים ברחבי השכונה והחבאנו פתקים ומצאנו פתקים, סימנו חיצים על כל מה שלא זז, היינו צוות מעולה ולא הפסקנו להתחרות באבי יקי ויפתח. אחד הדברים שהעיפו את הגאווה שלנו לשחקים היה שפה סודית שפיתחנו וכללה קולות שלאוזן לא מיומנת יכלו להשמע כמו סתם קולות ששומעים בכל רחוב ובכל שכונה בכל רגע ביום, אבל אנחנו יכולנו לתקשר ככה בלי להתגלות. ירון מנשה ואני היינו שורקים שריקה קטנטנה של ציפור, מכים בעמוד ואז טופחים במכסה של פח אשפה, היינו משתעלים ואז עושים יללה קטנה של חתול וכל קול כזה היה אות. מנשה ישב ליד החלון בתצפית, ניגשתי אליו בשקט ואז עשיתי סדרה של קולות קטנים כאלה, בהתחלה הוא לא זז ואז בבת אחת הוא הזדקף והפנה את הראש שלו אלי. הוא קם ונתן לי נשיקה.

48.

עם אור ראשון יצאתי מהבית. הרחוב היה ריק ואני מיהרתי להתרחק ממנו וללכת לי ברחוב. לבשתי חצאית ארוכה, גרבונים, חולצה עם שרוולים ארוכים ופיאה ארוכה אסופה לקוקו. נראיתי כמו בחורה חרדית רגילה לגמרי. שבת בבוקר ואני הולכת לי ברחוב לתומי, מתקרבת לאט לאט אל הבית ההוא. מלבד נשים ממהרות לבית הכנסת וילדים משחקים לא היה שם אף אחד, אני הלכתי והתקרבתי אל הבית והתחלתי לעשות את הדברים הקטנים האלה כמו שעשיתי אותם כשהייתי ילדה. היה לי מקל קטן שמצאתי והכיתי בעמוד מתכת, השתעלתי שיעול קטן, יללתי כמו חתול, רשרשתי בכמה עלים יבשים, כל העניין לקח בערך חמש דקות, לא יותר, אמנם לאיית שתים עשרה אותיות אמור לקחת פחות אבל הייתי צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד שמצאתי את החלון של החדר שירון ונועם היו בו. ואז סוף סוף שמעתי מתוך הבית את מה שרציתי לשמוע. מעבר לחלון ההוא הם היו. חזרתי לבית המעקב וראיתי שמנשה מתחיל לנשום כשנכנסתי. מן הסתם הפסיק כשיצאתי.

49.

"ירון אנחנו כאן" זה מה שאמרתי לו. ואז באו ארבעה סימנים: מכה קטנה על החלון, שתי מחיאות כף וגירגור של יונה.

50.

"סבבה".

51.

כשהייתי בת עשרים ואחת, נימה לקחה אותי לארוחה טובה במסעדה ונתנה לי את הספר של סימון דה בובואר המין השני, היא אמרה לי עכשיו את אישה ואני התפוצצתי מצחוק. משום מה זה נראה לה גיל חשוב וחגיגי אולי זה ככה בפולין שם היא נולדה, ואני הייתי איכשהו הבת שלא היתה לה, האמת היא שגם היא היתה לי קצת אמא, כי האמא האמיתית שלי מתה כשהייתי בת שבועיים, עוד לפני שהספקתי להכיר אותה. בכל אופן, אני ניצלתי את ההתרגשות שלה ותפסתי את הרגע וביקשתי ממנה שתספר לי את האמת על הולדתם של נועם וירון. היא בכלל לא ניסתה להתחמק, כאילו היא חיכתה שאני כבר אשאל. ככה יצא, שנימה היתה האישה הראשונה שהכרתי שעשתה לעצמה ילדים בעצמה, כמו סוגים מסויימים של חרקים שאבא שלי פעם סיפר לי עליהם. צרעות אני חושבת, שברגע מסויים, לנוכח מציאות מסויימת, מחליטות להתרבות ללא עזרת זכרים. לנימה זה הצליח אפילו יותר מאשר לצרעות שיכולות לייצר רק נקבות. היא, כך היא סיפרה לי ייחלה בכל לידה לבן, וזה מה שקיבלה. היום זה כבר נפוץ ויש המון נשים שעושות את זה, אפילו כמה חברות שלי. יש בנק הזרע, והכל הרבה יותר פשוט ומקובל. לנימה פשוט נמאס מהגברים שאכזבו אותה, נמאס מהגברים שהיו קטנים עליה ועל החופש המופלא שלה, נמאס מהגברים שניסו להקטין אותה למידות שלהם. אז היא מצאה לה גברים שנראו לה נושאי גנים טובים, ועשתה את זה ככה בשקט ובלי דרמות. חלוצה של ממש.

52.

השעה שבע הגיעה ואיתה חילופי השומרים אבל הפעם ראינו להפתעתנו שמגיעים שני אנשים. אחד גדול, שומר סטנדרטי כמו שכבר הכרנו, והשני היה מוכר לי, מוכר לצערי. זה היה החבר של נדיה, אלי. הם נכנסו ולעומת זאת זה שהיה בפנים לא יצא. עכשיו ידענו שיש בבית לפחות שלושה אנשים. היאוש, שנחלש קצת כשהחזרתי לשימוש את השפה הישנה שלנו, חזר והציף אותי. ראיתי על מנשה גם את היאוש שלו. "אני יוצאת עוד פעם אין ברירה" הוא עשה לא עם הראש אבל רק פעם אחת. יצאתי שוב לרחוב והתקרבתי שוב אל הבית. הפעם החלטתי להשתמש בגירסה המשופרת שהמצאנו, הקשה יתר, מעין קצרנות בלשית. התקרבתי ממש ממש קרוב לבית ואז התחלתי לסמן.

53.

כשהייתי בטיול הגדול שלי באירופה אחרי הצבא, הגעתי למילנו, בשעת ערב. מתחנת הרכבת שהלכה והתרוקנה ניסיתי להתקשר לכמה בתי מלון שהיו לי הטלפונים שלהם וכולם היו מלאים, הלילה בא והתחנה היתה כמעט ריקה, רק כמה אנשים הסתובבו שם ולא כאלה שהיית רוצה לבלות איתם את הלילה. כל מיני קבצנים ונידחי חיים, רובם ככולם גברים, ואני לבד. ישבתי על ספסל במקום הכי קרוב לרחוב שמצאתי, עם הגב לקיר, מחזיקה בידים רועדות את התרמיל שלי, פרקי אצבעותי הולכים ומלבינים מהמאמץ. מאין יבוא עזרי? גוש לבוש בלואים התחיל להתקרב אלי, בפנים פירפרתי וכלפי חוץ ניסיתי לעטות את ההבעה הכי אדישה שלי. מתוך הסמרטוטים נצצו אלי שתי עינים גדולות שחורות ומבריקות. זאת היתה אישה. היא פנתה אלי באיטלקית וכשראתה שאני לא מבינה עברה לאנגלית עילגת. היא ביקשה ממני שלא אפחד ממנה, היא אמרה לי ששתינו נשים ואנחנו צריכות לשמור אחת על השניה, היא אמרה שלא אדאג, שהיא כאן איתי. היא ראתה את המצוקה שלי והיא נחלצה לעזרתי. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהבנתי מה זאת אחוות נשים. מאז פגשתי בדבר הזה שוב ושוב בצורות שונות אבל הפעם ההיא היתה גורלית ואמיתית מאוד. היא התיישבה לידי על הספסל והושיטה את היד. לחצתי אותה והיא הרגישה כמה היא קרה. היא לקחה את שתי הידיים שלי בידיה ושיפשפה וחיממה אותן. היא חייכה והחיוך שלה חימם גם את הלב שלי. הוצאתי מהתרמיל שלי את השקית עם האוכל ופרשתי אותו על מפית ביננו. אכלנו בשתיקה, מחייכות זו אל זו מידי פעם, ואז כמו עשינו את זה שנים, נרדמנו יד ביד שם על הספסל, כל אחת מחבקת את התרמיל שלה. כשהבוקר העיר היא חיבקה אותי ואמרה "אני אלנה" ואני חיבקתי אותה ואמרתי "אני תמר" ואז נפרדנו. מאז, תמיד בשעות קשות אני נזכרת בה. היא היתה המלאך השומר שלי. בעודי חוזרת לבית המעקב נזכרתי בה. כל כך הייתי צריכה עכשיו מלאך שומר. מה שרצינו לעשות היה גדול מיכולתנו ולא חשבנו שיתכן שלא נעשה.

54.

שבת בשכונה חרדית. התנועה היחידה ברחוב היא התנועה לבית הכנסת וחזרה, שקט כמעט דממה. מלבד המכונית הזו לא הגיעה אף מכונית אחרת לשכונה. מה שמנשה ואני ידענו עכשיו היה שאכן יש בבית שלושה אנשים ולפחות שלושה כלי נשק. לנו לא היה אף כלי נשק והיינו רק שניים. האולטימטום שהחוטפים נתנו לנימה עמד לפקוע ביום ראשון בצהרים. היא היתה אמורה ללכת לבנק על הבוקר, להוציא את הכסף ולהעביר אותו למקום שימסר לה בהמשך. היא הודיעה לנו שיש לה דרכים להשיג את הכסף ושנפסיק להשלות את עצמנו ושניתן לה לשלם להם וזהו.

55.

היה הגיון בדברים שלה. ובכל זאת.

56.

יש משהו שחשוב לדעת, אני בכל אופן יודעת את זה. פעם ירון הציל את חיי. לא שיכולתי למות ממש, אבל החיים שלי במובן של הנשמה שלי והכבוד שלי והשלמות היחסית של הלב שלי, כל אלה היו בסכנה של ממש. מדובר בחבר שלי, האחד היחיד שהיה לי. הוא החליט יום אחד שמספיק לו ודי והוא הודיע לי על זה ככה פתאום. גרנו ביחד בבית שלו ומהרגע שהוא הודיע לי שהוא לא חבר שלי יותר הוא הפך למישהו מאוד מפחיד. הוא לא הרביץ לי או משהו כזה אבל הוא הכניס את הלב שלו להקפאה עמוקה. לא היה לי לאן ללכת, כל מה שהיה לי בעולם היה שם בבית, לא יכולתי להפסיק לבכות ולא יכולתי לזוז. הבכי שלי עלה לו על העצבים והוא החליט שמכיוון שזה הבית שלו אז זו הבעיה שלי. הוא לא שינה כלום בחיים שלו, כולל החברים שלו שהמשיכו לבוא לבית כאילו כלום. אני נסגרתי בחדר ולא הפסקתי לבכות שלושה ימים. בבוקר שאחרי שלושת הימים האלה התקשרתי לירון. הוא עבד אז בשיפוצים והיה לו ולשותף שלו טנדר חבוט ומלא סיד. הוא הגיע אחרי חצי שעה עם המון ארגזי קרטון וביחד ארזנו את כל הדברים שלי בזמן שיא. כשהחבר שלי לשעבר חזר הביתה מהעבודה לא היה בבית שום דבר ששייך לי, נעלמתי סופית. כשכבר היינו בטנדר, כל הארגזים מועמסים, ירון אמר לי רק רגע והלך לבית. כשהוא חזר הוא לא רצה להגיד לי מה הוא עשה, הוא התניע ונסע משם. גרתי בבית של ההורים שלי תקופה קצרה ואז עברתי לדירה אחרת עם שותפה ואז היא מצאה חבר ואז פגשתי את ירון באוניברסיטה והתנחלתי אצלו. רק אחרי המון זמן הוא הסכים לספר לי.

57.

הוא זכר שסיפרתי לו בדמעות איך שבועיים לפני הפרידה זרעתי אפונה ריחנית בגינה ואיך עכשיו היא תפרח בלעדי והחבר שלי לשעבר יהנה ממנה לבדו או אולי אפילו עם מישהי אחרת. ירון הזה. הוא פשוט גזר את כל הגבעולים הצעירים בבסיס שלהם ככה שהם כולם יבלו בבת אחת למרות שישקו אותם. הם כבר לא יפרחו.

58.

ירון ואני שותפים לדירה כבר כמעט שלוש שנים, מנשה הצטרף אלינו לפני בערך שנה כשחמוטל החברה שלו נסעה לשנתיים לימודים לקליפורניה. גם היא ביולוגית כמוהו וקיבלה מילגה מצויינת. הוא דחק בה לקבל את המילגה ולמרות שהשתגע מגעגועים תמך בה וחיכה שעוד שנה תעבור והיא תחזור. ידענו שהוא ביקש ממנה שתתחתן איתו כשהיא חוזרת והיא הסכימה. אז כמו שכבר הבנתם יש לנו זוג אחד של שמן ורזה, יש לנו זוג נוסף של שני ביולוגים שהולכים להתחתן ויש שני אנשים שלא יכולים להיות יותר מנוגדים בגישות שלהם לקשר ומין, ואלה ירון ואני. הוא, שכבר דיברתי על כמות הזיונים המזדמנים שלו, ואני, שמכונה בחבורה שלנו הנזירה הקדושה. אין מה לאמר, אכן נזירה, לא ממש קדושה. מגוון הרגשות שהקולות מהחדר של ירון מעוררים בי הוא רחב ביותר. כעס על שלא נותנים לי לישון, בוז על כמויות האורגזמות המזוייפות שאני שומעת, גיחוך על הקולות האיומים שנשים יכולות לעשות, תמיהה על השקט המוזר של ירון בכל ההתנהלויות האלה, ואני לא יכולה להכחיש, גם קינאה. קינאה פשוטה ומרה, על שאנשים נהנים מהגוף שלהם, מתחברים ומחליפים מחוות גופניות ונוזלים בלי לסבך, ככה פשוט. אני לא יכולה לעשות את זה אבל זה לא אומר שאני לא מקנאה. לפעמים אני ממש מתקרבת, מגיעה עד הסף ושואלת את עצמי, באמת זה מה שאת רוצה? והתשובה היא לא. כנראה שלא ממש. מאז החבר ההוא שלי עברו כבר כמעט ארבע שנים ואני יותר ויותר בקונכיה שלי. יותר ויותר כמהה, יותר ויותר נמנעת.

59.

מנשה ואני יושבים וחושבים מה נעשה. הוא כאמור גאון וגם אני בחורה בכלל לא טיפשה, אבל נשמענו לעצמנו הוזים לגמרי כשתכננו את התכנית. למה אנחנו כל כך מתעקשים?

60.

היום עבר, אמרנו לנימה שתעשה מה שצריך ומה שהיא חושבת שנכון. לפנות ערב סיפרנו לאהוד ועוזי את עיקרי התכנית המוזרה שלנו ולהפתעתנו הם לא שללו אותה. בערך בשש יצאתי לסיבוב תקשורת אחרון עם ירון. הסתובבתי מסביב לבית, מחזיקה בחיקי סידור קטן ובכל פעם שמישהו מתקרב פותחת במילמול מסיבי תוך השתקעות מלאה בסיפרון. הרחוב התחיל להתמלא בני אדם, השבת יוצאת והתכונה רבה. זה היה נוח כי נטמעתי בתנועת האנשים ופחות חששתי להיראות מתוך הבית, חוץ מזה הרעש ברחוב גבר והקולות שעשיתי פחות בלטו. סיפרתי גם לירון על עיקרי התוכנית, הוא אמר רק שני דברים וידעתי כמה הוא מסתכן כדי להגיד אותם. פעם אחת אפילו שמעתי מישהו צועק עליו "תפסיק לעשות קולות יא אהבל, מה אתה משוגע?" אבל רוב הזמן שמעתי קרקוש של קוביות שש בש וטלויזיה דולקת שהסוו את רוב הקולות. בדרך חזרה לבית המעקב שקעתי בלי משים בסידור שבידי, מצאתי מילים שמילאו אותי בכוח ואומץ, באהבה.

61.

ביומן של ירון היתה ערבוביה מוזרה של מחשבות פילוסופיות, מחשבות על משפטים, לבטים בקשר לאח שלו, משפטים שיריים שאני לא יודעת מאיפה הוא לקח, משפטים יפים ומדוייקים כל כך. הוא כתב לגמרי לעצמו, לא בורר בשום מילים או התנסחויות. הדבר היחיד שלא היה ביומן בכלל הוא שמות. לא היה שם אף שם ואני יכולתי רק לנחש ניחושים קלושים מאוד. במקום אחד היה ברור לי לגמרי שזאת אני, שהוא מדבר עלי, הוא כתב שאני החברה הכי טובה שלו, הנשמה הכי קרובה אליו בעולם אבל הוא לא יודע בכלל אם אני יודעת לאהוב, לאהוב גבר הכוונה, הוא מדבר שם, על ההמנעות שלי מקשרים ועל זה שאולי אנחנו דומים במובן הזה, שבשבילו הבחורות והזיונים זה כמו האלכוהול, משהו שמנסה לסתום איזשהו חור אבל מתגלה בקוצר ידו וכל פעם צריך יותר והחור גדל. הוא שאל את עצמו את השאלה שגם לי עלתה לא פעם בראש, אם ההתנהגויות ההפוכות לגמרי שלנו הן לא בדיוק אותו דבר, ובאות מחוסר יכולת להתאהב באמת. לפני שבוע, לפני שהכל התחיל אמרה לי ז'אנה, אחת הנערות בהוסטל שאני עובדת בו "מה יהיה איתך תמרה?" ככה הן קוראות לי "את כבר מה זה זקנה ועוד אין לך אף אחד, את ממש מדאיגה אותנו" וכל הנערות התגלגלו מצחוק. היא הוציאה מהתיק הקטן שלה, זה המנומר כמו נמר, בקבוקון קטנטן ואמרה "זה שיקוי אהבה, אל תפחדי, תשתי אותו ברגע המתאים ותראי שהכל יהיה בסדר" עכשיו הבנות כבר לא צחקו. הן מאמינות שז'אנה היא מכשפה ורגע כזה הוא רגע נדיר. הבקבוקון הקטנטן הזה היה איתי בכיס כל הזמן, כל השבוע המטורף הזה. בסופו של השבוע, השיקוי היה עדיין בבקבוק, והבקבוק על השידה ליד המיטה.

62.

כשירד הערב, השבת יצאה ושקט התחיל לחזור אל הרחוב, התקרבה אל בית המעקב שלנו קבוצה של אנשים. מיהרתי לפתוח את הדלת בשניה שזיהינו את השנים שהובילו את החבורה. כל כך קיוותי שאף אחד בתוך בית האפלים לא הציץ בדיוק מהחלון. אמנם זה היה חלק מהתכנית שלנו אבל מנשה ואני בכל זאת היינו קצת המומים לראות את זה. שני אברכים, אחד שמן מאוד ואחד רזה מאוד נכנסו אל הבית ובעקבותיהם עוד כמה טיפוסים עבדקנים. אתם יודעים מה זה עבדקן? פעם חשבתי שזה גבר מבוגר ונשוא פנים, עד שגיליתי שמשמעות המילה היא פשוט מישהו שיש לו זקן עבה. יפה לא? ובכן לכל החבורה שנכנסה אל הבית היו אכן זקנים נאים, אבל רק ארבעה מהם היו אמיתיים, השאר היו מזוייפים למשעי. בעלי הזקנים האמיתיים לא הסירו את זקנם מיד בהכנסם לבית, וגם לא הסירו את יתר התחפושת שלהם. הראשון בהם היה רב אמיתי, הרב של השכונה. במהלך מדהים של הגיון צרוף, ומתוך הבנה שגם לאנשי השכונה הבית הזה הוא קוץ בתחת או במילים עדינות מטיל צל כבד על חייהם, החליטו עוזי ואהוד לשתף את הרב במה שקורה ולקבל את שיתוף הפעולה שלו ושל אנשיו. האיש הזה כך גילינו, היה עכשיו רב יענקל ולשעבר קובי אברג'יל, איש סיירת מובחרת שחזר בתשובה והפך עילוי בתורה ורבם של החוזרים בתשובה החיים בשכונה, איתו הגיעו עוד שלושה, שקורצו כנראה מאותם חומרים.

63.

זה היה המלאך השומר שהתפללתי אליו. הוא הגיע.

64.

האיש המתוק וגדל הגוף הזה, העבדקן האמיתי, הקשיב רוב קשב לכל הסיפור של אהוד ועוזי ולא עיקם את האף גם כשהבין שהשנים האלה הם, איך לאמר, סוג של נאהבים ונעימים שהתורה לא כל כך מקבלת בברכה, הוא החליט שיש לכולנו אינטרס אחד והתגייס כל כולו לעניין. אבל הוא גם ניצל טוב טוב את הרגע והעמיד את החבורה של הגברים שהזוג המוזר אספו מכל קצוות תבל, וקיים איתם תפילת ערבית כהלכתה. באור קטן ובשקט כמובן.

65.

אז מי היו לנו שם? רב יענקל ושלושת מלאכיו העבדקנים. זוג חברים הומואים של אהוד ועוזי ממצפה כליל, אחד חלילן והשני פסל, ענוגים וחיישנים. ושלושה בחורים שאיך שראיתי אותם התחילו שוב לזלוג לי דמעות, אבי יקי ויפתח, היריבים שלנו ממשחקי הבילוש בשכונה. בשנים האחרונות לא פגשתי אותם אבל ירון ומנשה היו לפעמים משחקים איתם כדורסל ביום שישי אחרי הצהרים במגרש הישן בבית הספר התיכון שלנו. יחד עם מנשה והרב היו בחדר שנים עשר גברים, רציתי להרגיש קטנה נשית ובטוחה ביניהם, אבל צריך להודות, זה היה הרכב מוזר מאוד עם מעט מאוד מכנים משותפים, למעשה אחד בלבד: כולם היו שם כדי לשחרר את ירון ונועם. בהודעה האחרונה ירון כתב שנועם מרגיש רע. הבנתי שהוא בתהליך גמילה לא מבוקר ומסוכן מאוד, הבנתי שאנחנו במרוץ נגד הזמן ובכמה חזיתות.

66.

התיישבתי על אחת הכורסאות המכוערות והנוחות. היה לי פנס ביד, הייתי לחוצה ומבולבלת, הייתי נרגשת ומבולבלת, הייתי מפוחדת ומבולבלת. הדלקתי את הפנס והתחלתי לטייל איתו על כף היד השמאלית שלי, ראיתי איך כל ההיסטוריה שלי נמצאת שם, בצלקות שמכסות את היד השמאלית שלי. יד ימין היא היד הפעילה ויד שמאל היא הסבילה, זו שסופגת את כל הנפילות, החתכים, הכוויות, השריטות. חשבתי על כל אחד מהם וראיתי איך כל אחד מהם מזכיר לי תקופה בחיים שלי וראיתי איך כל אחד ואחד קשור בירון, חשבתי, אין שום סיכוי שבעולם שאני אתן למשהו לקרות לירון ולנועם, אין שום סיכוי שבעולם שניכשל.

67.

הגברים התפללו ואני הלכתי בשקט לחדר הסמוך, לחדר התצפית. הסתכלתי מהחלון וראיתי שאחד השומרים הגברתנים יצא לעשן בחוץ. כל השבת הוא התאפק וכנראה עישן בבית או אולי הצדיק אפילו שומר שבת והוא לא עישן בכלל. הוא החזיק את הסיגריה ביד שמאל ויד ימין שלו כל הזמן משמשה משהו בצד הגוף שלו. זה היה האקדח שלו, היד שלו היתה כל הזמן על האקדח. הם כנראה כבר עצבניים וחשדניים ככל שיום ראשון מתקרב, הם לא יתנו לשני דגי הזהב שלהם לחמוק מהם. חוץ מהרב שידעתי עליו שהוא יוצא סיירת ואולי גם שלושת חבריו, כל שאר הגברים בחבורה לא נטו לקרביות יתרה. רובם כוחם במוחם החריף ויתרונם על החוטפים הוא בעיקר במספרם. לעומת זאת לחוטפים יש כלי נשק וכפי שזה מסתמן הם חמים על הנשק שלהם ולא יהססו להשתמש בו. פתאום שמעתי את הקולות של אהוד ועוזי במסדרון אל החדר תצפית. הם דיברו בשקט אבל שכחו שאני שם, אני שמעתי וליבי נכמר באהבה אליהם. "אם יקרה לי משהו אני רוצה שתזכור כמה אני אוהב אותך" אמר אהוד לעוזי. "תפסיק עם הדרמה קווין הזה" אמר עוזי אבל כל כך הרבה רכות היתה בקול שלו ואז הוא הוסיף "אם יקרה לי משהו אתה תהיה הדבר האחרון שאני אחשוב עליו" במקום מחבואי שאלתי את עצמי גם אני עכשיו את השאלה האיומה הזאת, על מי אני אחשוב ברגעים האחרונים שלי אם יקרה לי משהו? השתעלתי שיעול קולני כדי להכריז על בואי וחזרתי דרך המסדרון אל הסלון. אהוד ועוזי הפסיקו להתחבק כשעברתי לידם. ממתי הם פתאום מתביישים ממני? חשבתי, ואז ראיתי שמהצד השני מגיע כבוד הרב יענקל הוא קובי. עמדנו ארבעתנו במסדרון, שותקים ונבוכים.

68.

כשהירח עבר את ההר וחושך כמעט מוחלט ירד על השכונה יצאנו אל המשימה שלנו.

69.

בהרים שמסביבנו תנים יללו, חמורים נערו ועופות לילה ציווחו, הטבע היה נוכח שם ואני חשבתי לי: אנחנו בני אנוש, סתם גופים רכים וחלושים בתוך כוח אינסופי שהיה לפנינו וימשיך להיות אחרינו ושאנחנו מעניינים אותו כקליפת השום. השאלה המטרידה ששאלתי את עצמי קודם עלתה וניקרה בי שוב. האוויר של הלילה היה ממש קריר, הסתיו כבר ממש כאן. השמים היו שחורים משחור ורק קצה ההילה של הירח עוד נראה מעבר להר. אם יקרה לי משהו היום כאן, על מי אני אחשוב ברגעים האחרונים שלי?

70.

הוצאתי מהכיס את הדף המקופל מהיומן של ירון, לא היה כבר אור כמעט אבל האמת היא שאני כבר זכרתי את השיר בעל פה, הוצאתי את הדף כי היתה נחמה במשהו המוחשי הזה, בנייר המקופל שהיה שייך ליומן, שהיה שייך לבית, לחיים הרגילים שעם כל חוסר הוודאות ועם כל הספקות היו החיים שלי ואהבתי אותם וירון היה חלק כל כך חשוב בהם.

71.

יקי שהיה אלוף השכונה ברוגטקה יתן מיד את הקליעה המדהימה של חייו, והנורה בפתח בית האפלים תתנפץ. כולנו נחכה בנשימה עצורה ונחזור שוב לנשום רק כשניווכח שמי שיצא לבדוק מה קרה יצעק אל השאר "כנראה שהיא התפוצצה מהקור או משהו, כוס אוחתק אין לנו פה נורה אחרת, אה?" ויכנס ויסגור את הדלת. אבי ויפתח, מנשה ואני, דוד ושניר צמד האמנים מכליל ועוזי ואהוד, ניגשנו כל זוג אל אחד מחלונות הבית. התגנבנו בשקט סומכים על כמה הדקות אחרי שההוא יצא שהן יחסית בטוחות ועשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. בסך הכל ארבעה חלונות חוץ מהחלון של ירון ונועם כמובן, היו מכוסים. הבהבתי בפנס שלי לרב יענקל וקיבלתי הבהוב בחזרה. ארבעת העבדקנים המכונפים, התקרבו אל שביל הגישה לבית והתפרסו שניים בכל צד של הדלת. למקומות, היכון, צא.

72.

להגיד שנהניתי תהיה הגזמה, אבל יש ברגעים כאלה סוג של התעלות, אי אפשר להכחיש.

73.

התחביב של אהוד, או ליתר דיוק האהבה הגדולה שלו השניה אחרי עוזי, הוא בישול. הבחור הזה שכמו שאמרתי כבר הוא גאון, פרופסור לגנטיקה, מומחה עולמי בתחום שלו כבר עכשיו, אבל בבישול הוא גאון עוד יותר גדול, הארוחות שהוא מכין הן יצירות אמנות מופלאות של טעם וצבע וריח ויופי. הוא יכול להכין ארוחה משובחת ממרכיבים משובחים, ממיני מעדנים, שרצים וירקות שהוא מזמין באינטרנט מכל העולם, והוא יכול, באותה מידה, כמו שהוא עשה באותו ערב לפני שיצאנו למשימה, להכין מהדברים הכי פשוטים שהוא קושש מכל התרמילים ומהמזווה של בית המעקב שלנו את הדברים הכי נפלאים שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, מכיוון שהוא הקפיד על כשרות גם רב יענקל והמלאכים, ליקקנו אחריהם את האצבעות ונאנחנו עוד שעה ארוכה כשכל אחד שקע במחשבותיו הפרטיות שבטרם יציאה. כל מיני קרקרים מיובשים, ושאריות של ירקות, וקופסאות שימורים שונות ומשונות, והכל לאור נורה חלשה מאוד הוא בישל במטבח המאובזר היטב של בית המעקב לארוחה שאם לא הייתי ביני לביני, מכנה אותה הארוחה האחרונה, היא בטח היתה בין הטובות שאכלתי בחיי.

74.

התחביב של עוזי לעומת זאת, הוא חומרי נפץ. יותר מכל דבר אחר, חוץ מאת אהוד, הוא אוהב לחולל פיצוצים. עד עכשיו לא ממש הבנתי מה טעם מוצא בחור כמו עוזי, כאמור גאון, פרופסור למתמטיקה בעניין הזה, אבל הוא מקדיש לזה כל רגע פנוי שלו. עוזי הגה את החלק הזה של התכנית ואני חייבת לציין שאחרי שראיתי אותו אני נאלצת להודות שיש משהו בדבריו.

75.

כשהיינו בכיתה ד', ירון הציע לי חברות. זה היה מצחיק והקדים מאוד את זמנו ואני צחקתי והוא נעלב ולא דיבר איתי שבוע ואז באתי לקרוא לו לחפש קרפדות ושכחנו מזה.

76.

לסימן המוסכם, שהיה קריאת ינשוף כפולה, שדוד החלילן מכליל התמחה בה, הדלקנו כולנו את הנפצים שלנו והתרחקנו מהחלונות. באותו רגע ממש התפוצצו ארבעה מטענים קטנים, אחד בכל חלון, ועשו רעש ואש ותמרות עשן כאלה שגם אנחנו נבהלנו קצת, שלא לדבר על יושבי בית האפלים שהגיחו בבת אחת מהדלת. לצערי לא כולם, רק שני הגברתנים. משום מה שכחנו את השלישי, מעניין. זה היה החור שבתוכנית שלנו ועליו היינו עתידים לשלם מחיר מסויים, לא נורא בדיעבד, נורא ואיום תוך כדי. בבית נשאר אלי, המוח. אולי אינסטינקט הנחה אותו ואולי פחד. בכל אופן הוא נשאר בפנים.

77.

כשהיינו בכיתה ט' וחזרנו בלילה מפעולה בתנועה, ירון משך אותי אליו בגמלוניות וניסה לנשק אותי. זה היה מביך ואני לא ידעתי מה לעשות ואני צחקתי וירון נעלב ולא דיבר איתי שבוע ואז באתי לקרוא לו לפעולה ושכחנו מזה.

78.

ברגע שהם יצאו מהבית התנפלו עליהם רב יענקל ומלאכיו בשאגות ולפני שהם בכלל הספיקו להזכר שיש להם נשק, השכיבו אותם על הרצפה. הם לקחו מהם את הנשק שלהם וקשרו להם את הידים מאחורי הגב. בתוך כל המהומה הזאת אני עברתי בדלת ונכנסתי אל הבית. אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה. טימטום יגיד מנשה אחר כך. פזיזות יגיד אהוד שהוא תמיד קצת יותר סלחן וחומל. יוהרה, יתיז עוזי. כולם צודקים. אני נכנסתי אל הבית ותוך שניות מצאתי את עצמי במצב שאם מישהו היה מספר לי עליו שבוע קודם, הייתי צוחקת.

79.

אלי פשוט שם לי רגל ואני נפלתי. עפתי והשתטחתי אפיים ארצה וכששכבתי שם המומה הרגשתי משהו קר כנגד הרקה שלי. קנה של אקדח. צעקתי משהו, אני לא יודעת מה, אולי צעקתי "ירון". הוא סינן "תשתקי כלבה או שאני יורה בך". ואז הוא צעק אל האנשים שבחוץ "אני מחזיק את הכלבה ואני יורה בה אם מישהו יעיז להכנס לבית, וגם בשני הליצנים, אף אחד לא מתעסק עם אלימלך, שמעתם?" דממה השתררה בחוץ, דממה השתררה בפנים, דממה ירדה על העולם. דממה ושלווה גדולה. סוף סוף ידעתי את התשובה לשאלה ההיא וכבר לא היה אכפת לי כלום.

80.

כשחזרתי מהטיול הגדול שלי ירון בא לקחת אותי משדה התעופה. הוא כבר היה משוחרר כמה חודשים והתלתלים שלו כבר קצת גדלו, הוא היה שזוף והוא לבש חולצת טריקו לבנה והעיניים שלו נצצו בשמחת החופש שסוף סוף היה לו לחיות כרצונו, אני רצתי אליו והתחבקנו והתנשקנו נשיקה ארוכה, אני כיוונתי אל הלחי והוא סובב אלי את השפתיים וככה קרה שהתנשקנו, ואז נהיינו נבוכים וצחקנו והלכנו לאוטו ושכחנו מזה. כששכבתי על הרצפה עם הפנים למטה והאקדח מכוון לי אל הראש היתה התמונה של ירון בחולצה הלבנה והעינים הבורקות הדבר הראשון שעלה לי לראש.

81.

"עכשיו תקומי לאט לאט. אל תעשי אף תנועה מיותרת כי אני יפוצץ לך את המוח את שומעת? חתיכת כלבה, באה וחוקרת את החברה שלי מאחורי הגב שלי, תקומי ותלכי לאן שאני יגיד לך".

82.

ידעתי שזה רק עניין של זמן, מה הוא כבר יכול לעשות, הוא לבד, הכל התקלקל לו, זה הסוף שלו. מצד אחד זה היה ברור לי ומצד שני אדם נואש עושה לפעמים שטויות, אני וירון ונועם היינו עדיין בידיים שלו, קמתי לאט לאט והלכתי לאן שהוא הורה לי. הוא היה מאחורי, קצת באלכסון והקנה של האקדח היה עדיין צמוד לרקה הימנית שלי. בתור בחור הוא די גבוה ואני קטנה במיוחד גם בשביל בחורה. ומצד שני.

83.

הוא לא ידע שאני העברתי יותר מחצי מהחיים שלי בחברה של בנים, במשחקים של בנים ובחוגים של בנים. יש דברים עלי שאף אחד לא יכול לנחש ואני לא טורחת להזהיר מפניהם.

84.

פעם ישבתי בבר בתל-אביב ומישהו ניגש אלי והתחיל להציק לי, הוא הטריד אותי קשות, דיבר כל מיני דברים מגעילים על איברים שונים בגוף שלי וגם ניסה לגעת בהם. הייתי עם חברה והיא נדהמה כשהיא ראתה שאני מתקרבת אליו ולוחשת לו משהו באוזן. יצאתי מהבר והוא יצא אחרי, הלכתי לחצר האחורית והוא הלך אחרי, חזרתי משם והוא לא חזר אחרי. החברה שלי קראה למישהו שנראה לה חזק וגברי מספיק שיבוא להציל אותי אבל כל מה שנשאר לו לעשות היה להרים את היצור המחליא ההוא מהאדמה ולסחוב אותו פנימה כדי שיטפל בעין שהתנפחה לו ובפרק היד שכנראה שהוא נקע במפגש עם הבעיטות שלי.

85.

כשהגענו כמעט לדלת שהוליכה לחדר אחר בבית, הסתובבתי אל אלי המלך ונגחתי נגיחה חזקה באף שלו. בשביל לירות מהר צריך גם אינסטינקטים מהירים וגם הרבה אימון. לא היה לו לא מזה ולא מזה. הוא סתם פושע קטן שחשב שאקדח זה צעצוע. זה עלה לו ביוקר. האקדח עף לו מהיד. הוא תפס באופן אנסטינקטיבי את האף המדמם שלו ואני מיהרתי וחטפתי את האקדח. הוא צרח עוד כמה פנינים אבל זה כבר היה הסוף. אני כיוונתי אליו את האקדח, ולמרות שלרגע לא התכוונתי לירות עשיתי את הפרצוף המתאים וצעקתי לחברים שבחוץ.

86.

"בואו מהר, קחו אותו, אני מתה להשתין". השפלה כפולה כזאת, אני בטוחה שהוא לא העלה בדעתו שתיפול עליו. רב יענקל לקח ממני את האקדח, אהוד נישק אותי ועוזי קילל אותי נמרצות. אמרתי להם שאולי יש לי איזה חבורה קטנה בראש, לבחור בכל זאת היה חתיכת אף. אני בכל אופן מקווה שאולי שברתי אותו.

87.

אמרתי להם שאני חייבת לעשות פיפי אבל שיחכו לי בבקשה לשלב הבא. הם הבינו.

88.

כשעמדתי מחוץ לדלת של החדר שירון ונועם היו נעולים בו, התעטשתי שלוש פעמים. זה היה הסימן שלנו ל"הכל בסדר" מהצד השני של הדלת נשמעו גם כן שלושה עיטושים חנוקי צחוק.

89.

לאורך הלילה שעכשיו הולך להגמר, היו לי כל מיני רגעים, חשבתי על המון דברים. חשבתי על ירון כמובן וחשבתי על הציקדה, חשבתי על משפחה, חשבתי על השבוע שעבר ושנראה לי כמו שעה. נזכרתי במשהו שקראתי ביומן של ירון, משהו שהוא כתב על מהות של דברים, על מתי משהו מפסיק להיות דבר אחד ומתחיל להיות אחר, משהו של אפלטון אולי אני לא בטוחה שהעסיק את המחשבות שלו הרבה ועכשיו העסיק גם אותי. חשבתי על חברוּת ועל אהבה וכמה לא הבנתי מהן בכלל ואיך יכול להיות ומתי קורה שאחת מתחלפת והופכת להיות השניה. הדבר היחיד שלא חשבתי עליו, כמה מוזר, היה מה אעשה כשאמצא את ירון, כשנפגש.

90.

לאור השחר החיוור הוציאו את נועם שהיה חיוור ומעולף והכניסו אותו לאמבולנס שהגיע ביללה, נימה שהגיעה גם היא הצטרפה אליו אחרי חיבוק חטוף עם ירון. האמבולנס יצא לבית חולים. שנים עשר גברים בלבוש מעורבב של חרדים ולוחמי קומנדו דה לה שמטה עמדו בחצר הבית והרימו כוסית שמפניה שאהוד שלף אי משם. ירון ואני עמדנו שותקים בצד. עשרות ניידות משטרה התחילו לזרום אל השכונה בסירנות מופעלות. עכשיו באים?

91.

כמה שעות אחר כך, מנשה, אהוד, עוזי, ירון ואני שכבנו על הדשא בבית החולים של צפת, מידי פעם מישהו מאיתנו היה ממלמל משהו וכל השאר היו מתפוצצים מצחוק, מנסים להשלים כל מיני פערים בסיפור של השבוע הזה ונזכרים בכל מיני רגעים הזויים במהלכו. מידי פעם עלו אחד או שנים מאיתנו למעלה לראות מה עם נועם ולהיות עם נימה. ירון ירד וביד שלו קופסת פח מוכרת, מנשה צהל, מכולנו הוא המעריץ הכי גדול של עוגיות האבנים של נימה. השמיים בצפת היו כל כך קרובים, כל כך כחולים, ועננים צמריריים שטו בהם, קרני הקיץ האחרונות חיממו אותנו. שכבנו על הדשא מפורקים מעייפות, מאושרים בתוך הקירבה הפשוטה, מנמנמים. כשעוזי ואהוד הלכו להם לטייל, ונשארנו רק מנשה ירון ואני, חשבתי, כמה אחרי צהרים כאלה, מרוחים על הדשא העברנו כשהיינו ילדים? אני בטוחה שהמחשבה הזאת עברה לא רק בראש שלי באותו רגע. כשאני הלכתי לשבת עם נימה, מנשה אהוד ועוזי סיפרו לירון על עלילותי בברים בתל אביב והחיפוש בלוד. כשירדתי חזרה לדשא הוא אמר "אם הייתי יודע איך את מסתכנת לא הייתי נותן לך לעשות את זה". נו באמת, כולם עשו פרצוף, ואני אמרתי את המשפט הידוע בתרגום החופשי שלי שהם כבר מכירים.

92.

"בכנות יקירי? אני ממש לא שמה קצוץ".

93.

בבית החולים כשישבתי עם נימה ליד נועם שישן כבר בנשימה שקטה, היא הסתובבה ושאלה אותי "תמרי, מה עם הבנות?" אני מדריכה בהוסטל של נערות בסיכון ונימה תמיד מאוד רוצה לשמוע עליהן. היא חושבת כמוני שזאת העבודה הכי נהדרת בעולם. מכל העבודות שהיו לי ומכל הכיוונים השונים והמשונים שניסיתי, זה היה הדבר הכי משמעותי שקרה לי. זה מילא אותי ועניין אותי וסיפק ואיתגר יותר מכל דבר אחר בעולם. לאחרונה חשבתי בפעם הראשונה בחיים שלי שאולי מצאתי את הכיוון, את היעוד שלי. נימה אוהבת לשמוע על ההשתוללויות והבריחות, על הכשלונות המרים והניצחונות המפתיעים. סיפרתי לה על הרגעים הקטנים האלה שאת מרגישה פתאום שזה בסדר, רצית את הירח ולא הצלחת, אבל הצלחת לקטוף כמה כוכבים בדרך. העניין הוא שכשאת מבינה את זה זה נפלא, אבל כשאחת הנערות מבינה את זה סוף סוף זה כבר גורלי, זה ישנה לה את כל החיים. אני התלהבתי וסיפרתי וסיפרתי ואז פתאום היא אמרה "תגידי, מה יהיה איתך ועם ירון? אני רוצה נכדים לפני שאני אהיה זקנה מידי." נו באמת, האישה הזאת מטורפת ללא ספק. לפנות ערב כשהמצב של נועם התייצב היא ביקשה שניסע כולנו הביתה לתל-אביב ונעזוב אותה כבר בשקט. ישבנו במכונית באותו מבנה שבאנו לצפון, עוזי נהג, אהוד לידו אני ומנשה מאחור. אבל עכשיו ירון ישב מהצד השני שלי. לפעמים בדרך הוא היה פתאום לוקח לי את היד ומחזיק אותה בשלו, ככה בשקט, בסתר. אף אחד לא שם לב.

94.

כשנכנסתי לחדר שבו היו ירון ונועם חיבקתי אותו והנחתי את הראש על החזה שלו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא אמר שגם הוא אוהב אותי.

95.

"אתה יודע שאני ציקדה נכון?" הוא חיבק אותי חזק ושתק.

 96.

נועם עבר את השלב הקריטי בבית החולים, הוא עבר גם את מרכז הגמילה, עכשיו הוא לומד רפואה אלטרנטיבית במטרה להפוך למטפל בנגמלים בעצמו. אהוד ועוזי חושבים לאמץ ילד, הסכנות שעברו בהרפתקאה שלנו עזרו להחלטה הזאת להבשיל. חמוטל משום מה, לא ממהרת לשוב מחו"ל ומנשה משום מה לא נראה כל כך מחכה לה, מוזר. נדיה נמצאת הרבה בסביבה בזמן האחרון. אלי פינה את השטח בנימוס ואף אחד לא הצטער על זה יותר מדי. הצעתי לה לבוא לעבוד בהוסטל איתי, הייתי צריכה מישהי שמדברת רוסית. נדיה התרגשה וצחקה את הצחוק המטורף שלה ככה שכמעט התחרטתי. נו מילא. החורף השנה קשה במיוחד, אני לא יודעת מה קרה לו, הוא השתגע לגמרי. במשך שבועות לא מפסיק לרדת גשם וקר נורא, בירושלים ירד שלג, החרמון נסגר ושכונות שלמות בתל-אביב הוצפו. נימה פיתחה תחביב חדש והיא סורגת לכולנו צעיפים ארוכים, עקומים צבעוניים וחמים להפליא. לירון ולי לא קר, אנחנו ישנים ביחד, במיטה שלי.

97.

כשחזרנו מצפת נכנסנו לדירה, מנשה הלך לחדר שלו להתקשר לחמוטל, ירון ואני מצאנו כל אחד תירוץ משלו ונכנסנו גם אנחנו כל אחד לחדר שלו. בכל פעם שיצאתי מהחדר והלכתי למטבח או להתקלח או לשירותים, פחדתי שאפגוש אותו וכשזה באמת קרה מיהרנו שוב בחזרה לקונכיות, אני לא יודעת מה ירון חשב, לי הכל נראה פתאום מוזר ולא סביר, כאילו דימיינתי את כל השבוע האחרון מכל הבחינות האפשריות.

98.

הדירה היתה שקטה וחשוכה, מנשה כנראה ישן כבר ואני שכבתי במיטה שלי ושמעתי את הצליל שהתחיל את הכל, חריקה קטנטנה ומוכרת. הדלת של החדר של ירון נפתחה. ואז נפתחה הדלת של החדר שלי. ירון בא וישב על המיטה. "מה זה הבקבוק הזה?" "סתם, שטויות של הבנות בהוסטל" "כבר ממש קר בלילה" הוא אמר ונכנס אל מתחת לשמיכה לידי. שכבנו אחד ליד השני והחזקנו ידיים, כמו באוטו, בסתר, כאילו מחביאים מעצמנו את גודלו ועוצמתו של הרגע הזה. "מי כתב את זה?" שאלתי והתחלתי את השורות הראשונות של השיר שלקחתי מהיומן שלו, שיר קצר מאוד שחזרתי עליו שוב ושוב בראש שלי בימים האחרונים. ירון אמר "מה זאת אומרת?" התבלבלתי "זה היה בתוך היומן שלך, אני מצטערת שחיטטתי הייתי חייבת, אל תכעס. נו, מי כתב את זה?" היה שקט ארוך ואז הוא הסתובב על הצד, עשה מהגוף הארוך שלו שבלול ושם את הראש שלו על הבטן שלי.

99.

הוא אמר "אני, לך".

————————————————

© 2012 מיכל שטיינר.

13 תגובות to “ציקדה [סיפור]”

  1. דורית Says:

    אח, איזה סיפור מענג.
    ותזכרו, אף אחד לא מתעסק עם אלימלך.

  2. David Palma Says:

    טוב את ציקדה. ואנטימולוגיה זה דווקא מרתק. מאוד. נהניתי תודה.

  3. ido2267 Says:

    מרגש מאד . רק שצריך לתקן "מפורסם" ולא "מפוסם"

  4. ציקדה גם Says:

    מקסים מקסים

  5. Adi Shnit Says:

    סיפור מקסים

  6. מומלצי הבלוגוספירה של אסתי Says:

    נהדר. אהבתי מאד את הפוסט.

    • mooncatom Says:

      איזה כיף אסתי.
      זה סיפור ישן ואני עדיין אוהבת אותו.
      ומשמח אותי כמה הוא חזה כבר לפני שנים,
      את חיי החדשים הנוכחיים כאן בגליל.
      שימחתיני היום,
      ת ו ד ה.

  7. מומלצי הבלוגוספירה של אסתי Says:

    אני שמחה גם. עשי חיים :)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: