קסם בן מאה וארבעים שנים

בשנת 1874 פורסם ב 'קורנהיל מגזין' הלונדוני סיפור בהמשכים, הסופר שכתב אותו היה תומס הרדי, והסיפור הפך לרומן המצליח הראשון שלו. הרדי, גבר בן זמנו היה, כלומר ויקטוריאני, ואני נפעמת, איך זה שהיום, מאה וארבעים שנים אחרי זה, אני כאן בתל אביב, אישה פמיניסטית, כל כך נהנית לקרוא אותו וכל כך מוצאת בו את עצמי. איזה פלא.

'הרחק מהמון מתהולל', זה שמו של הספר הזה. שם שהוא שורה שנלקחה מתוך שירו של תומס גריי, משורר בן התקופה הויקטוריאנית אף הוא. אמציה פורת תרגם אותו מאנגלית עבור הוצאת עם עובד. התרגום יפה להלל, אני לא יכולה להגיד הרבה בנדון שכן לא קראתי את הספר באנגלית, אבל משהו בשפת התרגום גורם לי להאמין שרוח השפה המקורית קיים כאן והיא פשוט מקסימה, מרגשת ממש. השפה גם היא מעין דמות נוספת הנוכחת בספר וכך גם נוכח הטבע על יפעתו ועונותיו, מזג האוויר, הצמחיה וגרמי השמים, ועוד נוכחים כאן, מתוארים בחיות רבה, בשפתם הציורית, בני המקום, אזור אסקס שבאנגליה, אנשים פשוטים ותמים שברור שתומס הרדי אוהב מאוד. יש בספר הזה שיר הלל לפשטות, לחיי הכפר בתוך מחזורי השנה, עבודת האדמה, בעלי החיים, לקצב השקט והזורם שנתן גם את השם לספר, קצבו של הטבע וקצבם של האנשים החיים בתוכו.

קראתי את הספר הזה כבר לפני שנים, ונהניתי, אבל אני חושבת שאז הוא היה קצת גדול עלי ועל חוסר הסבלנות שלי. תיאורי הטבע הארכניים, הקצב האיטי, השפה העתיקה והמליצית, הכל היה לי קצת יותר מידי ואני חוששת שמיהרתי אל הסוף הטוב בלי להתעכב יותר מידי. ואת זה, עשיתי עכשיו, בקריאה האחרונה. איזה יופי! כל הדברים האלה, הקצב, הטבע, השפה, בדיוק זה מה שכל כך טעים לי עכשיו. ונוסף לכך גם התובנות שלי כאישה מבוגרת, מודעת, סלחנית…

בחיפושי אחרי חומרים לרשומה הזו, פגשתי כל מיני אמירות על הספר, דעות פרטים ואנשים שתפסו את עיני, וכרגיל הכל יהיה כאן סלט, לא אקדמאי ולא מסודר, רק אישי. אישי מאוד. בהיותי אישה כותבת שמחפשת לה שפה, סיגנון ודרך לספר סיפור, אני רוצה להגיד את הדבר הכי משמעותי שהספר הזה ספוג בו לדעתי, וזה חמלה. הרדי חומל על גיבוריו, גם על אלה שהוא אוהב כמובן וגם על אלה שהוא לא אוהב או לא סובל או לא מעריך, על כולם. לכולם הוא מצליח להכנס לנשמה ולגרום לנו לראות את החולשות והכאבים שלהם ועל כן לאהוב אותם גם, או לפחות לסלוח ולחמול עליהם. מבחינה זו הוא מזכיר לי סופרת אחרת שאני נורא אוהבת, ג'ין אוסטין, כמוה גם הוא מעורר בי את הכמיהה להיות מסוגלת לכתוב ככה גם אני.

אני אדבר רק על בת שבע, אפילו שגבריאל אהוב עלי לא פחות, אפילו שברור שהרדי אוהב ואפילו מעריץ אותו, טוב, גם אני אי אפשר שלא… אבל אני רוצה לדבר עליה כי זה חלק ניכר מהקסם של הספר בשבילי. להזדהות ככה בעוצמה עם בחורה כל כך צעירה, הנטועה בנוף כל כך אחר וזמנים כל כך אחרים, איך זה קורה?

אישה אחת כתבה על הספר באיזשהו מקום וציינה שהיא לא יודעת בדיוק מה היא מרגישה כלפי בת שבע, היא אמרה שהיא לא סבלה אותה ואחר כך סלחה לה ועוד לא גיבשה את דעתה עליה גם אחרי כמה קריאות בספר. אז זה נכון, בת שבע היא דמות מאוד מורכבת, מאוד מאוד. גבריאל כשמו כן הוא, עץ אלון, יציב ובלתי משתנה הוא ניצב שם מראשית הספר ועד סופו, אם הוא משתנה ומתפתח זה רק בקו ליניארי אחד, כלפי מעלה, יותר טוב חכם ואמין בכל רגע שעובר ושנה שחולפת. בת שבע, אולי גם היא כשמה, רבת פנים. מתחילה במקום אחד וגומרת במקום אחר לגמרי ובדרך עושה המון המון פיתולים, פניות, החלפות צבעים ומזג, תובנות, התקלפויות, צמיחה. היא מחליפה זהויות כמו בגדים וצוברת תוך כך איכויות אמיתיות. היא ממלאה לאט לאט את הכלי היפה והאיכותי שהיא, בעוד ועוד יופי ואיכות. היא ממלאה אותי גאווה אמיתית, כמו חברה, בת או אחות. בת שבע לומדת על הפנים הרבות והמגוונות שלה, היא צריכה להיות הכל בשביל עצמה ובשביל הסביבה. מהרגע שבו אנחנו מכירים אותה היא למעשה לבד בעולם, ולבד בעולם חדש וזר שהיא צריכה לאכול בנגיסות גדולות מאוד ולעכל מהר כדי לשרוד, גם כשהיא טועה וגם כשהיא נכשלת, יש הגיון בטעות ובכישלון והיא לומדת מכל אחד מהם מהר. היא מתמסרת לכל שלב ושלב בטוטאליות מעוררת השתאות. מתחילת הספר ועד סופו אנחנו עוקבים אחרי בת שבע במבוך הההתבגרות המואצת הזה שחייה נכנסו אליו, רואים אותה מלמעלה ויודעים איפה היא נכנסת למלכודת, איפה תגיע מיד למבוי סתום, איך תצטרך עכשיו ללכת ולתעות בחיפוש אחר מוצא, אנחנו רואים ויודעים שהיא תגיע לסופו מנצחת.

                …הביט אוק לתומו אל מעבר למשוכת השיחים וראה עגלת קפיצים מקושטת, צבועה בצבע צהוב וממעוטרת בעיטורים עליזים, יורדת רתומה לצמד סוסים במורד שלפניו, והעגלון מהלך לצידם והשוט זקוף בידו. והעגלה עמוסה כלי בית ועציצי צמחים, ועל גפי מרומי כל אלה יושבת לה אישה אחת, צעירה ויפה…

גבריאל רואה את בת שבע לראשונה, כמונו, והיא אינה יודעת שהוא מביט בה. הוא בן עשרים ושמונה והיא בת עשרים. אני לא מתכוונת לספר יותר כלום. זה כל כך יפה וכל כך מצחיק וכל כך מרגש, ואני לא אגזול מכם אפילו קורטוב. בפעם השניה שהוא רואה אותה הוא מתאהב בה, פשוט כי הגיע הזמן שלו להתאהב. הוא רואה אותה בגניבה עוד כמה פעמים, הוא מוצא את הכובע שלה והיא מצילה את חייו. אחרי שבוע הוא מציע לה נישואין.

בת שבע מצילה את חיי גבריאל

עכשיו, אני פונה אל רֵעותַּי הנשים. לו אתן בת שבע, מה הייתן עושות? לא לענות מהר מידי. לחשוב. אם אתן בנות התקופה, כאלה שיודעות מה נכון ומה לא נכון לעשות אני מתכוונת, ולא כסילות בנות ימינו שרוצות אהבה… מתחיל להסתבך נכון? וזה מסתבך עוד יותר, כי בת שבע יודעת מה נדרש ממנה והיא גם יודעת עוד משהו, היא גם רוצה אהבה. אוי. מכאן והלאה הספר יוליך את בת שבע ואת גבריאל במסלולים מתפתלים, מצטלבים, משתלבים, מתנגשים, הכל רק בשביל להנחית אותם בסוף בדיוק איפה שאנחנו רוצים שיהיו כבר מההתחלה. אבל בדרך תומס הרדי מאפשר לבת שבע לעבור תהליך שלא בטוח שאם היא היתה הבת שלו הוא היה נותן לה בתקופה בה חי. מזל שהיא לא היתה בתו, מזל שבאינטואיציה רואת עתידות מוזרה, הוא הבין שבת שבע תפרוץ דרך להמון נשים אם היא תחשוב בשביל עצמה ותתעה בדרך של עצמה ותיכשל את כשלונותיה שלה אבל תצמח לתפארת ותגדל ותהיה אישה טובה בהרבה בסוף הדרך הזו. הרדי יצר גיבורה מודרנית שקו ישר מוביל ממנה אל קארי בראדשו גיבורת סקס והעיר הגדולה, שתיהן מחפשות את אותו הדבר עצמו, והוא נקרא: מי אני ומה אני רוצה ותעזבו אותי למצוא את זה לבד אני מוכנה לשלם את המחיר. ומה שיפה ונפלא ושובר לב מבחינתי, זה שאני באמת חושבת שגם גבריאל רואה את זה ולכן הוא יכול להמשיך ולאהוב אותה לאורך כל הדרך. הוא מבין שהיא צריכה את זה, והוא מחכה. כמה גברים בני זמננו מסוגלים לעשות את מה שעשה האיכר ההוא במאה התשע עשרה? ובמחשבה שניה אני חייבת להודות, כמה נשים?

בת שבע כגבירת הנחלה בסעודת הגֵז

כשהלכתי בעקבות הספר, יוצרו ודמויותיו, נתקלתי בדרכי בעוד אישה ששבתה את ליבי, שמה הלן פטרסון-אלינגהם והיא האישה שאיירה את הסיפור כשהתפרסם בהמשכים. לאור העובדה שאישה היא המאיירת, ומכיוון שאני עסקתי הרבה שנים באיור ובעיקר בגלל שהתחריטים כל כך כל כך יפים, ניסיתי לחפש ולבלוש קצת אחריה. הלן פטרסון היתה האישה היחידה שאיירה ספר מספרי תומס הרדי ובין הנשים היחידות שעסקו באיור מקצועי בכלל בעת ההיא. היא למדה אמנות בבית ספר לנשים ואחר כך באקדמיה המלכותית והושפעה מאוד מהאמנים הפרה-רפאליתים. בתום לימודיה החלה לעבוד, היא איירה ספרי ילדים בעיקר והסתובבה בחוגים ספרותיים אמנותיים וכבר כשהיתה בת עשרים ואחת סיפקה איורים לתחריטים מקצועיים, הציגה את האקוורלים שלה בתערוכות וזכתה לבנות לעצמה שם בתחום. היא גם חברה לקבוצת אמנים שהקימו שבועון מצוייר מוערך ביותר.

את האיורים לסיפור של תומס הרדי, הזמין ממנה בלי ידיעתו, העורך של 'קורנהיל מגזין' לזלי סטיבן (מי שיהיה אביה של וירג'יניה וולף). בחורף 1874, הרדי חזר מחופשת חג המולד שלו וקנה את מהדורת ינואר של המגזין ומה רבה היתה שמחתו לראות שהסיפור שלו הוא הסיפור המרכזי בלווית האיורים הנפלאים של הלן פטרסון. הרדי אהב אותם מאוד ולימים אמר עליהם שהם האיורים הטובים ביותר שנעשו לסיפור שלו. ארבעה חודשים אחרי הפירסום הראשון הוא גם פגש אותה ואחרי שנים אמר גם שקיסמה ההמיוחד גרם לו להצטער שלא יכול להיה לשאת אותה לאישה. מצאתי שתי תמונות שלה, פורטרט עצמי וצילום מזקנתה.

אכן, יפה… אבל מה לעשות ובדיוק בשנה שהסיפור הזה שאני מדברת בו התפרסם בלוויית האיורים שלה, הלן פטרסון התחתנה. היא היתה בת עשרים וחמש והאיש שלו נישאה, המשורר וויליאם אלינגהם היה מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים. כשהפכה להלן אלינגהם, היא הפסיקה לעבוד כמאיירת. הרדי ביקש שתאייר גם את ספרו הבא אך היא אמרה שחדלה מאיור ספרים. זה נראה לי פרט מעניין ולמרות שהביוגרפים מתרצים זאת בכך שהפנתה את כל מרצה לציור האקוורל שבו אף עשתה לה מוניטין, ואפילו הפכה לאישה הראשונה שהיתה חברה באגודת האקוורליסטים המלכותית, אני חושבת שזה היה גם בגלל הסיבות הויקטוריאניות הרגילות: אשת איש, לא יאה לה לצאת לעבוד בחוץ ולהשתכר כסף, ציור זה יותר כמו תחביב וזה לגיטימי, אבל איור זה מקצוע שתובע ממך להיות שם בחוץ בעולם הגברי העצמאי. והנה גם בת שבע היקרה לי, החצופה, העצמאית והדעתנית, ממש בשורות האחרונות של הספר, משנעשתה אשת איש, אומר עליה הרדי   " …ובת שבע חייכה, כי לא היתה צוחקת בכל ליבה עכשיו…" 

————————————————–

* כל השמות באנגלית:

Far from the madding crowd, Bathsheba Everdene, Gabriel Oak .

תגים:

2 תגובות to “קסם בן מאה וארבעים שנים”

  1. איריס Says:

    עכשיו גיליתי את הבלוג שלך.ונראה שאני אחזור לבקר בהנאה.
    תודה שהזכרתי לי על ספר עדין נפש, שהשפע עלי בימי רווקותי המוקדמים.
    ספר שנתן לי כח להמשיך ולהתעקש על חיפוש המעמקים – גם אם לא ידעתי מהם.

  2. mooncatom Says:

    הי איריס,
    איזה כיף שבאת, ואיזה כיף של תגובה!
    כתבתי ארוך נורא, בניגוד לקטעים הקצרים בדרך כלל שלי,
    וחששתי שאני מטרחנת ככה שזה יעלה לקוראים על העצבים…
    והנה נתת לי כזו מתנה יפה,
    תבורכי
    ותבואי תמיד.
    איזה כיף המעמקים, הא?
    תמיד נמשיך להתעקש עליהם!
    תודה איריס, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: