שני עצים, שתי ציפורים, שתי אֶלות אביב ושני חיוכים
.
עץ אשכולית, שהופך לנברשת,
כשהאור האחרון מנצנץ בעלים הגדולים והמבריקים
כמו באלפי מינסרות, ועץ פקאן שרקום בקו עדין
כנגד שמים ההולכים ומתכהים.
.
שַחְרוּר עומד בו ושר אל העולם:
שר אל הערב, היורד כל כך לאט,
שר אל הענן, העובר כל כך לאט,
שר אל מישהי שאינה נראית,
מישהי שאולי מקשיבה, ואולי לא.
.
.
מצחיק. אני משתקפת לחתולה בעיניים:
לובשת חולצה אדומה, אני
מחייכת אלי כפליים.
.
.
~~~
המילה של אתמול: מְגֵרָה נ' תיבה המוכנסת ומוצאת בגרירה בארון או בשולחן או ברהיט אחר. [מגרת-, מגרות, מגרות-]
1 באפריל 2010 ב- 18:39 |
איזה מזל שהוספת את החלק האחרון המצחיקי. כי הוא באמת מחויך למדי.
השחרור היה עצבובי.
אביב שמח לך מונכה.
1 באפריל 2010 ב- 18:55 |
אוי,
השחרור נשמע לך עצבובי?
אני מקווה שזה עבר לו בינתיים…
אביב פורח גם לך לחישה.
2 באפריל 2010 ב- 11:50 |
מיכל, אני מתחיל להבין שמשהו בתהבוננות שלנו על העולם דומה
בכמה וכמה אופנים… (צורות גיאומטריות בצמרות העצים?)
אהבתי את שיר השחרור מאוד.
מצפת הרחוקה ופרדסי רימוניה (ועם חיבור אינטרנטי מקרטע במיוחד), אני מאחל אביב שמח.
2 באפריל 2010 ב- 12:35 |
תודה שועי,
צפת אהובה עלי מאוד מאוד,
תמסור ד"ש לאר"י…
ולטבע החוגג שם מסביב.
5 באפריל 2010 ב- 17:37 |
אני אוהבת את זה, שתדעי.
5 באפריל 2010 ב- 19:17 |
אני שמחה, שתדעי את.