סיפור קטן

ההורים שלי נסעו במכוניתם. כמו תמיד, אבא שלי נוהג. וזה לא שאמא שלי לא יודעת לנהוג. אבל מהיום שאני זוכרת אותם נוסעים, זה אבא שלי נוהג. וזה לא שהיא נוהגת פחות טוב, אבל ככה זה. נסעו להם ההורים שלי במכוניתם. לא רחוק, רק לעיר השכנה להרצאה, היה שם איזה עיכוב, איזה פקק קטן, ואבא שלי הוא קצת חסר סבלנות, אז הוא עקף. יכול להיות שלא לגמרי בנימוס עקף, אבל אני מעריכה שלא ממש בגסות רוח. לא. גסות רוח היא לא ממנהגו של אבא שלי. אבל חוסר סבלנות, כן קצת, ממנו ירשתי את זה. למרות שדווקא הגיל מיתן את התכונה הזו אצלו, אבל לא לגמרי. אם כן, עקף, בהחלט עקף. פתח בחור אחד את חלון מכוניתו וצעק על אבא שלי מיני נזיפות ותוכחות. אבא שלי דווקא שתק, לא ענה, קצת חשש לאור האלימות הגואה במקומותינו בימים אלה. מה אני צריך שיבוא להרביץ לי? הוא אמר, סיפרה לי אימא שלי, ושתק. כן, זו אמא שלי שסיפרה לי את הסיפור הזה. היתה מידה של שמחה ורווחה בקולה כשציינה שהוא שתק, יש לי הרגשה שלרגע היא נבהלה שם, לנוכח הצעקות ההן. אבל הוא שתק והרגע המפחיד עבר והם נסעו והבחור נסע וזהו. לא. לא זהו, עכשיו היה הבחור חייב להגיד עוד כמה מילים. רק עוד כמה מילים. הבחור צעק לאבא שלי משהו שהלך בערך ככה: אתה אשכנזי, איש מבוגר אתה, חבל שהיטלר לא גמר גם אותך בשואה. 

ועכשיו לעובדות חיינו: אבא שלי נולד בארץ. הוריו הגיעו לכאן כשהיו צעירים מאוד אבל חלקים נכבדים מהמשפחות של שניהם, מסלובקיה והונגריה, נספו בשואה. אמא שלי, טוב, אמא שלי זה כבר סיפור אחר לגמרי. 

בשנת 1941 הגיעו הגרמנים לעיירה נובוגרודק שברוסיה הלבנה, לא רחוק מן הגבול הפולני. הם החלו כמעט מיד לחסל את הקהילה היהודית. כל מי שהיה מספיק צעיר ובריא ברח אל היערות, שם חיו פרטיזנים, אבל הנשים והילדים החולים והזקנים, נשארו בגיטו ובכמה גלים של הרג, עד שנת 43, נרצחו כולם. כמעט. 

                 "… בנובוגרודק הוציאו הרוצחים הגרמניים גזר דין כללי של מוות לכל יהודי המקום. תחת משמר של ז'נדרמים חמושים מכף רגל ועד ראש הובלו כל התושבים היהודים אל מקום ההריגה המוקף והסגור, שבכמה מקומות הוצבו בו מכונות ירייה…"       מתוך עיתונה של תנועת הנוער גורדוניה, פברואר-מרס 1942 ,Słowo Młodych  (יד ושם) 

כולם. כמעט. 

איך אחרי כל זה, שרדה תינוקת בת שנתים, קשה מאוד להסביר. את סיפור הנס הזה אספר פעם, כשימצאו לי היכולות הנפשיות והספרותיות הראויות. בינתים רק אומר שהיא שרדה, היא אומצה על ידי מי שהיו לסבא וסבתא שלי (שגם הם איבדו חלקים ניכרים ממשפחתם בשואה), והיא כאן.

                         בת ארבע

     הדסה הרכבי, גלינה וילנסקי, גליה וילנסקי, גליה שטיינר, אמא שלי.

 

תגים:

21 תגובות to “סיפור קטן”

  1. whisper Says:

    לא יודעת אם לשתוק או להגיב.
    כל כך עצוב המילים המכוערות ההן.
    הרע והחיים. אין טוב בעולם הזה,
    רק רע או חיים.
    חושבת על הבת האמיצה שהיא גידלה,
    אישה לוחמת.
    את עושה עבודת קודש, מיכל.
    בכל מילה שאת כותבת.
    מוצאת את עצמי נכלמת מול הסיפור הזה.

  2. mooncatom Says:

    יש בסיפור הזה את הכיעור הנורא,
    שבעבר ובהווה, בבני האדם.
    ויש בסיפור הזה ניצחון.
    של האנושיות, של אנשים שבתוך הזוועה אימצו יתומה ונתנו לה חיים חדשים.
    של הילדה שגדלה והיתה לאמא טובה לארבע בנות וסבתא טובה לחמישה נכדים.
    של כל מה שיפה בעבר ובהווה, בבני האדם.

  3. תמי ברקאי Says:

    אוף. כמה אלימות, זילות, אכזריות, אטימות, כמה מכעיס ומתסכל לשמוע את האירוע הזה שקרה להורייך…
    ונכון, כמה פלא, ואהבה, ותקווה וכבוד ואנושיות יש בסיפור החיים של אמא שלך, ומקיימים גם בך ובכתיבה שלך
    ובעצם גם בכל הרשימה הראשונה שעשיתי פה יש אנושיות על צדדיה המכוערים

  4. mooncatom Says:

    נראה כאילו התגובה נקצצה באיבה?!

  5. תמי ברקאי Says:

    לא. המחשבה שלי הצליחה להגיע רק עד כאן…

  6. mooncatom Says:

    טוב, כאן זה הרבה.
    תודה תמיצ',
    העירבוביה הזו באמת קצת מבלבלת…

  7. דורית Says:

    בינתיים שולחת לך רק נשיקות ותודה על הפוסט הזה
    השאר בע"פ

  8. mooncatom Says:

    תודה דורקה,
    זה חשוב לי,
    כאן ובע"פ…

  9. מאיה Says:

    אני מחכה כבר שיהיו לך הכוחות לכתוב את הסיפור בהא הידיעה

  10. mooncatom Says:

    אני מתאמנת,
    את רואה מאיקה.

  11. מאיה Says:

    רואה ומרותקת, כבר איזה שעה וחצי משלימה פערים בסלט

  12. י. Says:

    איזה מזל שאבא שלך ככה עקף מהצד. כבר חשבנו שלא שומעים יותר גידופים מהסוג המסוים הזה. תזכורת "נעימה" ביום המיוחד הזה.

  13. mooncatom Says:

    הזכרת לי את הפתגם:
    אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו,
    הכעס חושף דברים שרוצים להסתיר
    אבל אולי
    אולי היה רצוי באמת
    שישארו במסתרים?
    לא יודעת.
    תודה יוּדי.

  14. מירב Says:

    אין מילים
    ובכל זאת כמה
    הכתוב מכה בבטן
    והתמונה
    מיכל הקטנה
    ודורית הקטנה
    ורותי הקטנה
    ומאיה הקטנה
    כולן כולן שם
    בגליה הקטנה

  15. mooncatom Says:

    תודה
    מירב הקטנה

  16. אמא Says:

    התרגשתי!!!

  17. mooncatom Says:

    גם אני אימי, גם אני.

  18. שרון רז Says:

    כן, אלו הסיפורים, מדהים, ההישרדות בתופת, החיים שאחרי, סיפורו של העם היהודי, סיפורים של אנשים, חלקם נכחדו בזדון בהמוניהם, חלקם שרדו והשתקמו ובנו והתפתחו ובזכותם אנחנו קיימים. מה שאמר הנהג ההוא כה מרתיח ומתסכל שזה נורא. איזה משפט מחריד, רע ומגעיל.

  19. mooncatom Says:

    תודה שרון,
    אני הופכת את סדר המשפטים שלך, טוב?
    ומסיימת בנימה של הניצחון,
    משאירה את העלבון המר מאחורי,
    כי אחרת לא הייתי יכולה לחיות…

  20. טלי Says:

    אוי

    אוף

    וואו

    וואו

    וואו

  21. mooncatom Says:

    אוי
    אוף
    כן
    תודה
    חיבוק…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: