Archive for 11th ב-מאי, 2010

תסתכלי, זה משהו יפה

11 במאי 2010

רציתי לצלם דברים דרך מראה עגולה, בשביל הפרוייקט 'משהו עגול', ונזכרתי במשהו שקרה מזמן, ומאוד מתאים לספר אותו היום. זה קרה לפני עשר שנים בערך. הייתי אז מתנדבת בקו הטלפון של המרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. הגעתי לפגישה בשעות הערב ואישה ניגשה אלי ואמרה: מיכל, את זוכרת אותי? לקח לי רגע ארוך לזהות. וזה לא שהיא לא היתה יפה ומטופחת בפעם הראשונה שראיתי אותה, כמה חודשים קודם לכן, אבל היה לאישה הזו עכשיו משהו שלא היה לה אז. היה לה חיוך.

זה לא דבר שקורה הרבה במרכז, שאת עונה לאישה בקו, משוחחת איתה ואז גם נפגשת איתה. בדרך כלל יש מי שיותר יושבות ועונות בקו ויש מי שנפגשות ולא תמיד זה מסתדר גם עם הזמנים, כי הרי כולן מתנדבות, וזה היה די במקרה שהיתה לנו שיחה מאוד טובה ושיכולתי גם להפגש. אחר כך היא הלכה לטיפול ויותר לא נפגשנו והנה המקרה היה לטובתי ושוב פגשתי אותה. השיחה הטובה הביאה לפגישה והפגישה הובילה לטיפול אצל פסיכולוגית פרטית, וזה הביא אותה בחזרה למרכז כדי להשתתף בקבוצה טיפולית עם נשים שעברו חוויה דומה לשלה, תקיפה מינית בילדות. רק נשים שעושות עבודת החלמה משמעותית מתקבלות לקבוצה כזו, ומכך הבנתי שמאז שיחתנו היא עבדה קשה מאוד ואת זה יכולתי כאמור, לראות בחיוך החדש והרחב שלה.

זו אישה צעירה ויפה שקברה את הטראומה עמוק מאוד כדי שתוכל לשרוד, להקים משפחה ולחיות חיים נורמלים לכאורה. אבל זאת הבעיה, שרק לכאורה, כי הכאב שהיה עמוק התחיל למצוא את הסדקים כדי לעלות והמסכה שהיא לבשה כל כך הרבה שנים הלכה והתקלפה והיא היתה במצוקה כל כך קשה כשהיא התקשרה בפעם הראשונה למרכז, שהיה לה קשה מאוד להאמין לי, שיכול בהחלט להיות, ויש סבירות גבוהה מאוד, שהיא תחלים. אבל היא היתה נחושה בדעתה והיה לה גם הרבה על כף המאזניים. הזוגיות שלה והאמהות שלה נפגעו מאוד מאוד מההצפות שחוללה התסמונת הפוסט טראומתית, שהתנפלה עליה במלוא כוחה מתוך המעמקים. אז אחרי ששוחחנו בטלפון גם נפגשנו ואז היא התחילה לשמוע ממני, לראשונה בחייה, שכל התסמינים שלה הם נורמלים לחלוטין, שהיא לא משוגעת, שאלה בדיוק הדברים שקורים לכל מי שעברה או עבר תקיפה מינית בילדות, שזה נורמלי לחלוטין ושיש לזה גם מרפא. היא קיבלה ממני לבקשתה המלצה על כמה פסיכולוגיות שמתמחות בנושא וזהו, יותר לא שמעתי ממנה או עליה. זו התנהלות רגילה במרכז ולעיתים ממש נדירות זה אחרת. כאמור, התמזל מזלי לפגוש אותה שוב ולראות את ההתקדמות, את החיוך. ועוד דבר אחד מדהים.

היא אמרה לי: חכי שניה, והלכה לתיק שלה והוציאה ממנו משהו ונתנה לי: מזכרת ממני, היא אמרה, תסתכלי זה משהו יפה. התפלאתי קצת שהיא מהללת את מעשה ידיה. זאת היתה מראה קטנה עם עיטורים שהיא עשתה מפימו. באמת יפה, אמרתי. היא צחקה. לא, לא הראי יפה, תסתכלי בתוכו, תסתכלי ותראי אותך. את עזרת לי להגיע לכאן. כל פעם שתסתכלי בראי תזכרי את זה.

עכשיו אני לא איזה צנועה גדולה אבל אני גם לא מספרת לכם את זה כדי להשוויץ, אני מקווה שאתם מבינים… אני מספרת את זה כי זאת לא אני שעשיתי את זה, זה הדבר הענק הזה שנקרא 'מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית', אני הייתי חלק ממנו וגם אתם יכולים באיזשהו אופן להיות.