כל מה שבתוך
ובחוץ,
כל מה שאפשר לחלום,
כל מה שצריך ולא צריך,
כל מה שהוא אני
ומה שאינו,
כל החלומות והשֶבֶר,
כל מה שאהבה
וגעגוע,
כל מה ש
עננים וגלים,
כל מה שאוֹשֶר,
ומה שאינו.
יעלה ויחלוף,
יעלה ויחלוף,
יעלה
ויחלוף.
- תגובה
- פרסם מחדש בבלוג
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
סלט מחשבות 
9 ביוני 2010 ב- 8:38 |
אין לי מילים פרט להנהון הסכמה.
זה פשוט ככה. עולה וחולף. לפעמים זה אפילו מנחם.
9 ביוני 2010 ב- 9:06 |
יעלה ויחלוף ויעלה ויחלוף- בחוף.
מחשבות האופק העגול חוזרים ומתנפצים שוב ושוב, פעם כרסס מנקב ,פעמים כמישברים .והיום הים שקט,לכאורה , מערבולות סמויות הניפו דגל שחור.
[מי אמר מטפורה? ].
9 ביוני 2010 ב- 9:09 |
טוב, למה לסיים בשחור כאשר על תמונת הסלעים והים זרית תועפות של זהב?
9 ביוני 2010 ב- 10:16 |
מיכל יקרה,
מאום אינו קיים
מאוד אינו בלתי קיים
מה עוד אפשר לומר?
(אשטאוקרה גיטא, פסוק החתימה)
הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
אב, כן, וחיוך…
9 ביוני 2010 ב- 13:42 |
הלכתי לים,
היה קר וגלים ועננים,
חזרתי וכתבתי את השיר
ובקושי אפילו הסתכלתי עליו,
חזרתי והנה שלושה אנשים
שאני מאוד מעריכה את דעתם
אהבו את השיר.
הסתכלתי על השיר
והתחלתי לבכות.
איזה שיר יצא לי?
זה אני כתבתי אותו?
תודה לכם כל כך.
ל ת מ י
אני צריכה מנחם,
איפה מנחם?
ל ר ו ת
מי אמר מטאפורה ולא קיבל?
ונכון זהב?
לגמרי זהב.
ל ש ו ע י
לא מפליא אותי,
שהבאת איתך את החבר החדש שלך,
הוא מצוי בעניינים האלה…
9 ביוני 2010 ב- 17:22 |
היקום כולו – פועם ( אולי כמו POEM)
גם אנחנו עלינו ונחלוף.
ואחרינו שנחלוף ניתן יהיה לומר עלינו , כעל קודמינו – הם פעמו כאן, פעם.
אפשר לבחור להתעצב מההכרה בכך ואפשר לבחור לשאוב ממנה את הכח למצות את ההזדמנות ,שניתנה לנו לעלות מתוך האין, לביקור קצר וחד – פעמי ,של כ – 80 שנה (לרובנו).
לא נראה שיש טעם רב לבזבז את ההזדמנות על עיצבון , כי כך או כך – נחלוף. כל מה שאנו יכולים לאחל לעצמנו הוא שנחייה כך, שברגע ההכרה האחרון לא נאלץ לתפוס את הראש באימה ולהגיד לעצמנו " איזה אידיוט הייתי, היתה לי הזדמנות אחת וביזבזתי אותה בטרוניות חסרות טעם וילדותיות = אבל למה זה ככה? לא'רצה!…רוצה מציאות אחרת!…"
את יודעת לכמה אנשים לא ניתנה ההזדמנות הזאת? כמה נורא רצו להיוולד ו – לא?!
נראה לי שבערך…אין סוף.(:
אם יש בדבריי נחמה אם לאו –
הבחירה היא שלך.
9 ביוני 2010 ב- 19:39 |
תודה דן,
ראיית העולם שלך
נאה ובריאה!
9 ביוני 2010 ב- 21:27 |
ורק השיר
יעלה
יעלה
ולא יחלוף.
9 ביוני 2010 ב- 22:06 |
המקום הזה, הקו הזה שמבדיל בין מה שכן ומה שלא, הרגע הזה שהוא גל והרגע העוקב שהוא נשבר על הסעלים והוא כבר לא, – זה לא כל כך נתפס. יש ימים כאלה שזה לא כל כך ברור מה בפנים ומה בחוץ ואיך הם מתמזגים . לפעמים זה כל כך בהיר ולפעמים בכלל לא.
השעה הזו שאת הולכת אל הים היא קצת כמו שעה של דימדומים מערפלים, לא? או שזו ההרגשה מבפנים שמתלבשת על הים והעננים ומנדנדת אותם.
ועכשיו כבר כמעט יום אחר ואולי גם מצב הרוח.
10 ביוני 2010 ב- 8:23 |
תודה חברות.
תודה
ל ר ו ת י
זה יפה.
תודה
ל מ ח ס נ א י ת
דווקא אני מרגישה,
שיש משהו חד וצח וצלול בבוקר,
שהוא הכי הפוך לדימדומים.
10 ביוני 2010 ב- 9:55 |
מחסנאית יקרה
אולי חוסר ההתמזגות, לכאורה, היא רק בין ה מ יל ים " גל" ו"נשבר"
כי המציאות היא רצף אחד בלתי מובחן – ואנחנו נותנים בה סימנים- שאין בה.
ואין "שם" , בים,- באמת, "קו מבחין" – הוא רק במילוליותנו.
אין לנו ברירה אלא לחשוב במילים.
אין לנו ברירה , עם זאת,אלא להכיר בעובדה, שפיצולי המציאות ,הרציפה ,למילים – הם מטבענו, אך מילותינו ומונחינו המנתחים, מתנפצים על סלעי המציאות, שלא מתרשמת במיוחד מהעובדה שאנחנו מגלים אותה – שוב ושוב, כתינוקות של היקום