גירגור גורלי

י' בתמוז

 

נקלעתי לפיק-אפ בר. לא פחות. רצועת החול השקטה שלי המתה ורגשה, זוגות זוגות לרוב, בעיצומו של חיזור לוהט ודחוף, חיזור גורלי. הזכרים הגדולים, מלאי חשיבות עצמית, מרקדים ומנפחים עצמם למידות עצומות, מטלטלים עצמם, מתרוצצים חסרי נשימה ומוטרפים, מכתרים, מאגפים, נדבקים לא מוותרים. הנקבות, קטנות יותר, קצת חסרות סבלנות וקצת מתריסות, מתרחקות ומתקרבות, הולכות במעגלים חסרי פשר, עושות עצמן עסוקות מאוד בכל מיני עניינים, אבל למעשה בוחנות, מציצות, מדרגות, נותנות ציונים, אוספות נתונים.

החוף מלא בזוגות המרקדים ואני תוהה מהי המוסיקה המלווה אותם? האם היא שמחה, או שיש בה מן הטירוף? האם היא מתוקה או שיש בה איזשהו יסוד טרגי? אולי זהו וואלס ענוג של שחר, או שמא מארש מדוד וגזור כגזירת גורל? לרקוד אל הסוף? תופים וחצוצרות, או חלילים וכינורות?

היונים ממלאות את החוף בגירגורים ובהמייה, שחורות אפורות וחומות, בגרביים אדומות או וורודות, בעיני חרוזים חכמות. יש להן הליכה כל כך לא חיננית, הידוס כל כך מטופש, אבל אז, בבת אחת הן ממריאות, נוסקות, במעוף מלא קלות ויופי, פותחות זנב מניפה, חושפות נוצות חבויות בכנפיים. וכשהן נגלות, הלב נפרש איתן.

 

תגים: אהבה, ים