לרוץ ולישון

                                                                   כא' באב

 

הלילה נכנס,

דרך החורים הקטנים הנקובים בתריס,

והמיטה נטרפת אל שירטון הבדידות.

 

את נראית כאילו את בורחת מהשינה,

כאילו את רצה, בשכיבה על הבטן,

יד אחת שלוחה אל מעל לראש, רגל אחת כפופה:

לרוץ ולנסות להירדם באותו זמן.

אבל כשתבוא השינה בסוף, כשהיא תבוא, מה?

כל אותן מחשבות שהשארת מאחור

ינצו בך אז, כפרחי חלום, ישאירו כוויות מדויקות.

 

הלילה יוצא,

החתולה צועקת ואי שקט ממלא את הבית,

חצי ירח עומד בין הבניינים

ועננים טסים על פניו.

 

עכשיו השינה בורחת ממך ואת מסתובבת בבית

סעוּרת ערות.       מה כתבת, מה כתבת, איך העזת,

הוא יֵדע שבו דברים אמורים.

 

ומה בכך, מה? תחזרי לישון, בבקשה.     הרי זר מוחלט הוא מי,

שאת החלטת שהוא זר.

 

שירת ציפורי הבוקר

תקרע את הלילה לרצועות דקות.

 

 

 

————————————————

* גם השיר הזה משפינוזה.

** הפרחים המהפנטים הם של אנסטסיה אליאס המופלאה.

 

תגים: , , ,

8 תגובות to “לרוץ ולישון”

  1. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    תמיד רציתי להתגורר ברח' שפינוזה או ברח' אבן גבירול
    ואייכשהו הצלחתי לעבור רק במתווה שבין המרי, המעגל, הרימון, בן גוריון (ובקרוב אחליף כתובתי לרח' הנקרא על שמו של איש צבא )-:
    המרי- אכן הולם אותי, אני בסוג של מרי כל ימיי.
    המעגל היה יכול להיות מקסים לולא לא התכוונו בו לצורה הגיאומטרית אלא לר"ת של מועצת עופות, גוזלים, לולים (משהו של ימי הצנע).
    לכן, שפר חלקך ברח' שפינוזה [לפחות בכך, כי השיר כל-כך עצוב וקודר, עד שניסיתי להתחמק דרך רחובות וחצרות אחוריות, את יודעת, קיצורי דרך, כי קשה ומר הכאב].
    הוא היה אומר לך שלאהוב מישהו באופן שגורם כל כך הרבה כאב, זה בלתי תבוני.
    אבל אהבות אינן תבוניות. זה משהו שאפשר היה ללמד את שפינוזה.

    • mooncatom Says:

      שועי יקר,
      נכון שזה בדיוק היה מתאים לך,
      אבל לגמרי במקרה התמזל מזלי?
      נכון.
      בארצנו קשה מאוד להתחמק מהשמות
      הצבאיים/היסטוריים/לאומיים ואף נוטפי דם ודמעות…
      ועל כן אני שמחה
      שהרחוב הבא שלי
      הוא על שמו של משורר,
      ואפילו משורר טוב!!!

      ובעניין אהבה ותבונה,
      אני חצויה כרגיל,
      הייתי רוצה להיות יותר תבונית,
      אבל,
      כן, אבל….

  2. רות Says:

    יקירה
    ציפורי בוקר מושיעות מן הלילה,אך מה אותו הלילה אם לא רצועות, רצועות חזקות שלך\מתחברות אחת לשניה, להשתלשל מהן בבטחה רבה אל סיפו של בוקר.

    • mooncatom Says:

      רותו רותו מה אגיד לך,
      התמונות שאת מציירת לי,
      מחלצת לי, מהשירים שלי, לפלא הן.
      ויכולות בעצמן,
      לשמש לי כמו צמות רפונצליות כאלה,
      חבל להשתלשל בו ממגדלי העצב שלי…
      תודה יקירתי.

  3. תמי ברקאי Says:

    אוייי מיכלי איזה תיאור מדוייק של אותם הלילות, והתקופות שבהם השינה מנסה ללא הועיל להיות מקלט, אבל היא מאבק שקמים ממנו מותשים, אם בכלל ישנים, והלב סוער, ומסתובבים בבית האמצע הלילה,
    לפעמים לפחות יוצאת מזה שירה.
    תודה.

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל ופתאום שמתי לב,
    כי הרשימה פורסמה ב-כא' אב
    שזה סוג של כאב בפני עצמו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: