בוץ וקרטון

כח' באב

לא נרדמתי אמש, ואחרי שנרדמתי, התעוררתי שוב ושוב, ומחשבות על הבית כיתרו אותי במעגלים מתרחבים ומתהדקים, ריחפו סביבי באוויר הדחוס והרותח, ובתוֹכי העייף והחרד. למה את צריכה את זה? מה זה ההוצאות המטורפות האלה? כל העבודה הזו, הירידה לפרטים הנודניקים האלה, כל ההתעסקות הטפלה לפעמים, מייגעת לפעמים, מסעירה, מצחיקה לפעמים, ובמיוחד מזיעה הזו. מה לך כל זה?

.

ואז חשבתי על אם אפשר אחרת, על צורות שבהן אנשים חיים, אנשים חיים ואוהבים, שמחים ועצובים, חולים, מבריאים, עוברים תחנות, מולידים ילדים, מגיעים לזיקנה, בבתים כל כך שונים, בצורות חיים כל כך מגוונות, בעוני, בפשטות, בעושר ו/או באושר, בבוץ, בבטון או בקרטון*.

.

.

כן, בטח שהייתי רוצה לחיות במינימום צריכה, בהכי פחות בזבוז, בטח שהיתי רוצה יותר צדק בצורה שבה הדברים מתחלקים בין בני אדם, הייתי רוצה. ועם זה, אני מייחלת לחדש והנקי הזה, לַנוֹח והשָקט הזה, ליכולת לסגור את הדלת ולהגיד: שלי.

 

————————————————

* ומסתבר שאפשר גם להיות יאפי, וגם לחיות בבית מקרטון.

 

תגים: בית