מַעֲבָר בַּחלום

כ' באלול

  לדליה רביקוביץ

 

~

לא התכוונתי, אבל כבר נרדמתי

ובלי דעת התחלתי לשרוק

כשנכנסתי/עברתי בחלום ההוא

והאישה צעקה לי

מה את שורקת,

את לא רואה את המצב שאני נמצאת בו?

מתוך צערה היא צעקה אחרי

אבל אני כבר התעוררתי.

 

~

היה חלום. ידעתי ששתינו היינו שם, אבל לא ידעתי להחליט אם היא היתה בחלום שלי או אני בשלה. בשבוע שעבר היה יום השנה החמישי למותה ואני לא ציינתי את זה, אז עכשיו אני רוצה. דליה רביקוביץ נולדה ב-17 בנובמבר 1936 ומתה ב-21 באוגוסט 2005. היא היתה משוררת, סופרת ומתרגמת. היא היתה אחת ויחידה.

 

תגים: ,

6 תגובות to “מַעֲבָר בַּחלום”

  1. טלי Says:

    אני מודה שלמרות שאני מעריכה את השירה של דליה רביקוביץ היא מעולם לא נמנתה על היוצרים/משוררים האהובים עלי, לא מדברים אלי השירים שלה.

    אבל מה שכתבת פה על החלום, והערבוב, דווקא כן מדבר אלי, אפילו מאוד.

    והיא ללא ספק ראויה לאזכור ותרמה המון לספרות והתרבות שלנו, אין פה שאלה.

  2. mooncatom Says:

    תודה
    שרון.

    ט ל י נ ק ה,
    אני לא יודעת להסביר את זה,
    אבל האישה הזו באמת יושבת לי מתחת לעור…
    וחוץ מזה תראי,
    תראי כמה היא יפה.

    אני שמחה שאהבת את השיר.
    תודה.

  3. דודו פלמה Says:

    מיכל, את הדברים הבאים כתבתי למחרת היום בו מתה. אני מתנצל מראש על ההתנפלות. פשוט היה לי הרבה כל כך מה להגיד:

    בלילה ההוא בו שמה דליה רביקוביץ' קץ לימיה (שירפרוזה)

    (השיר נכתב למחרת הלילה בו מתה)

    הייתה זו שנה קשה. קשה מנשוא. בדרכים עקלקלות עלו מעשי הרצח והזדון משפרעם ושילֹה והצטברו חומרים חומרים על מפתן הלב, מתערבבים בצלליותיהן של ילדות, פוסעות בשורה, ידיהן הדקות מורמות לשמים הקשים, והן מיבבות בקולות דקים בכפר דרום שבגטו ורשה, בלילה הזה בו שמה דליה רביקוביץ' קץ לחלקה הצנוע בעולמנו הכואב והמיוסר, רקדו מתיישבים מזי קצף על גג בית כנסת בנווה דקלים, בלילה הזה, בו חיילים וחיילות נשאו על כפיים מתנחלים מפרפרים וסתורי שיער, חשבתי לעצמי איך לעזאזל צריך להראות מהיום עולמנו בלי קולה הצלול והזך של דליה רביקוביץ', בלילה הזה רטטו המילים ובראו מציאות חדשה, צפופה ומלאת גניחות, דליה רביקוביץ' איננה, שאגו סירנות אמבולנסים באזעקת אמת, וצופרי ערפל נחרו אזהרה לאוניות בסערה קרבה לבוא, מי יכשף אותנו הלילה הזה במילים כל כך מדויקות, גנחו הגבעות באפלה המשתררת, מי יתאר כך את "הילדים שהיו כבר מונחים בשלוליות הסחי,/ פיהם פעור/ שלווים./ איש לא יגע בהם לרעה./ תינוק לא הורגים פעמיים"… "קח את הילדה, תגרש אותה", צרח מתיישב מזוקן בקול פרוע ודק מבכי, כשהוא דוחף אל חייל המסב את מבטו ילדה מבועתת, "קח אותה, סמרטוט, תגרש אותה" חזר וצרח בגרון ניחר, "יש רכבת שסובבת ונוסעת/ סביב ירושלים/ בלילות/ הרים תלויים בצווארה/ כמו רביד ועטרה/ וגוש דורס את עפרה/ ומנהם ככפיר נרדף"… ואני חושב לעצמי, גוש קטיף דורס את עפרה, ורואה איך דליה רביקוביץ' לא עומדת בזה יותר ונופלת אפיים ארצה בתנועה איטית ונשברת לשברים, שוב, אמרתי לעצמי, שוב לא יהיה ניתן עוד לאחות את שבריה ביד מאומנת, "אני לא מבין למה עושים כזה רעש ממותה של דליה רביקוביץ' " יכתוב באינטרנט שייקה מגוש קטיף, "היא בכלל לא הייתה אפילו ברמה של נעמי שמר", שייקה, שייקה, כמה גלקסיות עוד תיכחדנה במרחבי החלל והזמן, עד שתקום לנו עוד משוררת שככה תגלה לי את עולמן הנסתר והצנוע של המילים, החיים והמוות ביד הלשון שייקה מגוש קטיף, החיים והמוות, ואיך יהיו חיינו ומותנו מהיום בלי דליה רביקוביץ' לתאר אותם, מי יתקן את בובותינו הממוכנות, מי ישרטט לנו שושני נהר צהובות פוערות פיהן לבלוע, מי ילכוד את אדוות הנהר בחופזן, מי ישים לב לגבעול העשב השט בנהר, כמו זמורה חבולה, דליה, אחוזה בקנוקנת, "עם ישראל חי ודליה רביקוביץ' מתה", שואגים צעירים על גג בית הכנסת, מחוללים כדרווישים, איזה חיים יחיה "עם ישראל חי" ללא דליה רביקוביץ'? איזה כוח בכלל יש למשוררת ששמה קץ לימיה בימינו מול "עם ישראל חי", איזה כוח יש עוד למילה אחת קטנה של שיר מול קללת הגאולה הטמונה ברצועת האדמה הזאת, ארץ ארורה אוכלת משורריה, וגוש קטיף מהיום גלעד חרב לנצח נצחים למותה ללא עת של משוררת אחת שלא יכלה עוד והלכה לה בשקט לעולמה מעולמנו הצורב, "למה מה, מי זאת דליה רביקוביץ'?" התעורר וישאג בגרון ניחר שייקה מגוש קטיף, "נצח ישראל גדול וגוש קטיף חזק", אבל המילים העדינות שרשמה בכאב גדול ומזוקק על פני הנוף המיוסר הזה, במשך שישים ותשע שנים בלבד, (שישים ותשע בלבד, כמו שכותבים בהמחאה), תחזקנה מעמד יותר מגוש קטיף, שהוא לנצח שלהם אבל היא שלנו לתמיד, אשר אבד לי קנייני לעד, איננה, אמרתי בלחש רפה, כמו רחל, דליה רביקוביץ' איננה, אמרתי לעצמי, איננה, וכל בדי האילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה, ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה. שלא הייתה כמוה.

    כפר הנשיא 22.8.05

  4. mooncatom Says:

    תודה
    דודו.

  5. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    היו לי שתי שיחות ארוכות עם רביקוביץ' אי שם במחצית הראשונה של שנות התשעים
    הייתי בן 21 בערך, סוג של משורר צעיר, שכבר פרסם שירים ב"הארץ" וישב איזה זמן קצת במערכת של כתב עת, ושסבל לא-מעט משיחות ספרותיות עם יוצרים צעירים וותיקים וגם עורכים ספרותיים שליבם מיד הלך אחר ההיבט העסקני-פוליטי, היררכיות ספרותית (מעמד וסטטוס), אגו וכח. בכל אלו היתה רביקוביץ' אי של אהבת-שירה, פגיעוּת/שבירוּת, קשב לאחר (גם לצעיר ממנה בשנים רבות), וגם של איזו אפשרוּת להיות משורר ובכל זאת להיוותר אדם מופנם ועדין שאינו מחפש כל העת להתחרות בהורדות ידיים אין סופיות עם עמיתים.

    לבסוף החלטתי לעזוב את המעגלים האלו, לותר על פרסום שירה, על קשריי במערכת אחד ממוספי הספרות וכיו"ב, ובאמת לא פרסמתי דבר במשך 14 שנה (עד שהתחלתי באתר שלי, אולי קצת לפני כן, כשחבר ביקש רשימות לאינטרנט באיזה אתר שערך). אבל את רביקוביץ' אני עוד זוכר כדגם למשוררת שהצליחה לשמור על איזו כנוּת וישירוּת וגם עדינוּת ואנושיות בתוך מקומות בהם הדברים מתנהלים על-פי רוב בסטנדרטים שונים למדיי.

    יהי זכרהּ ברוּך.

  6. mooncatom Says:

    שועי יקר,
    מאוד מאוד מרגש אותי,
    ומאוד מאוד חשוב לי,
    וטוב לי,
    שסיפרת את זה עליה,
    זה דבר אחד חשוב ונפלא, לאהוב אותה כמשוררת,
    וזאת תוספת שאין כמותה,
    לדעת שהיא ראויה לאהבה אותה ולהערכה אותה כאדם.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: