מתי, מתי נוכל לעוף כמותם

ט' בחשוון

עגורים הם ציפור שהחן שלה הוא חמקמק, העגור האפור בפרט, ציפור לא ממש יפה, אבל משהו שם פשוט מקסים את הלב, בתנועה, ברכינת הצוואר, במחול הגמלוני ובמעוף, המעוף של העגור כל כך יפה, תביטו.

אמנות קיפולי נייר, אוריגאמי, היא הרבה יותר מסתם שעשוע, היא תרבות שלמה עם משמעויות ומנהגים, אני מוצאת את זה מרגש. היפנים מאמינים שקיפול אלף עגורים מנייר מעניק לכם זכות להגשמת משאלה. יפה, נכון? אז הנה הוראות לקיפול עגור, תתחילו לצבור. בחורה אחת בשם סאנדי, עושה עגורים ומניחה אותם במקומות ציבוריים, גם היא מקווה להגיע לאלף.

תגים:

15 תגובות to “מתי, מתי נוכל לעוף כמותם”

  1. מאיה Says:

    תמונה מרגשת, אפשר ממש לשמוע את המשק

  2. mooncatom Says:

    אוי מאיה,
    ואני לא צילמתי,
    כי אני אמנם ראיתי אותם, עוברים,
    (לא אל הדרום החם, רק אל קצה השמורה…)
    אבל לא יותר מזה.
    אולי במסע הבא? הלוואי.

  3. דודו פלמה Says:

    היי מיכל,
    לפי האגדה, המשורר היווני איביקוס (Ibycus), הותקף בדרך על ידי שודדים שפצעוהו פצעי מוות. באותו זמן חלפה מעליו להקת עגורים, בטרם נפח את נשמתו קרא איביקוס אל העגורים: "ניקמו את נקמתי".

    חלפו שבועות אחדים, והנה בשבתו בתיאטרון הפתוח בקורינת, הבחין אחד הרוצחים בעגורים המתקרבים, ומתוך סערת נפש, ואולי בגלל ייסורי מצפון, זעק: "אלו הם הנוקמים ששלח איביקוס". מיד נפתחה חקירה. הרוצח הודה
    באשמתו, והסגיר לרשויות גם את שמות שאר חברי הכנופיה.

    וזהו קטע מהשיר שכתב פרידריך שילר בעקבות האגדה הנ"ל (אין לי ספק שבגרמנית זה נשמע הרבה יותר טוב):

    The Cranes of Ibycus
    Friedrich Schiller

    Once to the song and chariot-fight,
    Where all the tribes of Greece unite
    On Corinth's isthmus joyously,
    The god-loved Ibycus drew nigh.
    On him Apollo had bestowed
    The gift of song and strains inspired;
    So, with light staff, he took his road
    From Rhegium, by the godhead fired.

    Acrocorinth, on mountain high,
    Now burns upon the wanderer's eye,
    And he begins, with pious dread,
    Poseidon's grove of firs to tread.
    Naught moves around him, save a swarm
    Of cranes, who guide him on his way;
    Who from far southern regions warm
    Have hither come in squadron gray

    מוסר השכל, כל זה לא היה קורה אילו ביוון העתיקה לא היו השודדים הולכים לתיאטרון לראות הצגות.

  4. mooncatom Says:

    יא דודו איזה יופייי!!!!!!
    השורה האחרונה תפסה אותי
    עם הדימוי היפה שמסכם את הכל:
    הטייסת האפורה בגיחה מהדרום.
    הגיוני מאוד שמשורר יקבל טייסת עגורים
    לשמירה אישית או לנקמה אם דרושה,
    גם אתה היית שמח לאחת כזו, נכון? אני מאוד.
    תודה,
    נפלא!

  5. דודו פלמה Says:

    ורק כדי להשלים את התמונה ואולי גם את מוסר ההשכל- בשנות השישים העלינו את המחזה "עגורי איביקוס" כהצגת תיאטרון נוער בקיבוץ. נגזר עלי לשחק את איביקוס. אני זוכר שכאשר נפצעתי בפצעי מוות ונפלתי על הבמה, במה שניראה לי כפירפורי גסיסה לא מוגזמים וזעקתי אל העגורים שחלפו מעל לראשי כשהם מחוברים לכבל מתכת: "ניקמו את ניקמתי"!! הכבל משום מה ניתק לפתע ומוט ברזל שהחזיק את הכבל השתחרר וצנח על ראשי ואני זעקתי שורות שהמחזאי לא כתב: קחו אותי מהר למרפאה.

    האמת, בעיקר הופתעתי מן העובדה שעגורי הפפיר מאשה העזו לשנות את המיתולוגיה ונקמו בי (כלומר באיביקוס) היה הרבה דם.
    אבל אז הכל עוד היה למען האומנות… ולא כמו היום שהכל רק למען הנאמנות (-:

  6. mooncatom Says:

    גדול
    גדול
    גדול
    .
    מה אומר לך
    ומה אגיד,
    דודו,
    הצ-חק-ת-ני !!!

  7. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    הנה תשובה קצרה לשאלה המופיע בראש הפוסט
    http://wp.me/pJa8q-g5e
    המתבססת על המשורר ונזיר הזן באשו

    דודו, לאחרונה לקחתי את בני האמצעי להצגת תיאטרון על תיבת נח.
    רק יצאו כולם מן התיבה אחרי המבול (נח, האישה, הילדים וכמה חיות נבחרות) וכבר צנח פנס תאורה כמטאור מאחורי הקלעים והצית אש… לולא עירנות הצוות מי יודע היכן זה היה נגמר.

  8. שוֹעִי Says:

    (כמובן שזה מסביר את הכחדת הדינוזאורים)

  9. mooncatom Says:

    בתור אישה נוירוטית חרדונית,
    כל הסיפורים האלה מלחיצים אותי למדי…
    נקמת העגורים,
    נפילת הפנסים,
    מחלת השקנאים,
    הכחדת הדינוזאורים,
    הצתת אחורי הקלעים,
    שבועות נאמנים,
    חיסול המשוררים,
    מה עוד?
    אימאל'ה!!!

    טוב,
    העיקר שיהיה מבול והכל יבוא על מקומו בשלום
    כלומר, יהיו המון צפרדעים אחרי זה!

  10. המחסנאית Says:

    עגורים אפורים גם יפים. טוב שלא סיפרת מה נותן להם את צבעם הורוד המקסים, לאלה הוורודים ( תלוי בפריט שלהם).
    אלף עגורים? זה הרבה.
    אור יהודה כנראה אימצה עגורים. בכניסה לאור יהודה בדרך למתחם הקניות והום סנטר יש על קו ההפרדה הרבה פסלי עגורים. זה בהחלט נותן לתחושה רכה ונעימה בכניסה למקום האפרורי הזה.

  11. mooncatom Says:

    הי מחסנאית,
    בוקר טוב!
    באור יהודה היו צריכים לשים עגומים, לא?
    בהזדמנות אציץ לראות את התופעה.
    אם את עושה כל יום שלושה עגורים,
    אז יקח לך פחות משנה להגיע לאלף,
    לא נורא…

  12. טלי Says:

    האפוקליפסות התיאטרליות שלכם קצת מלחיצה אותי, חברים, אבל מתקשרת להפליא למקור שבו אני שמעתי (קראתי) לראשונה על עגורי הנייר- בספר המקסים "סדקו רוצה לחיות", על ילדה שנפצעה בהירושימה…

    הייתי שואלת את שועי את השאלה המתבקשת- איפה הסוכנות (לשעבר) להשכרת עגורים, אבל אני מגיעה באחור משווע אז אני בטח שואלת רק את עצמי, ובכל זאת- אי אפשר לעבור פוסט עגורים ולא להזכיר את הסוכנות של שועי….(-:

  13. mooncatom Says:

    סתכלי, סתכלי על הצילום של העגור המקופל,
    הוא מונח בדיוק על הספר הזה!

  14. טלי Says:

    יו, נכון, לא שמתי לב! (כי אצלי הוא נראה אחרת ובעברית…)

  15. mooncatom Says:

    יו, נכון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: