יא' בכיסלו
.
השמים נמוכים מאוד
ולוחצים על קליפת הביצה
של קירות הבית
הדחוס בגעגועים חסרי מושא
.
השמים נמוכים מאוד
ומחלחלים פנימה וממלאים
את הצד השמאלי הריק של בית החזה שלי בכחול דיו
טבוּעת חושך חולמת שאני נוגסת בכפפת צמר אפורה ולחה
הפה שלי מלא מוות
לעצום עיניים בכוח זה לא לישון
.
.
.
18 בנובמבר 2010 ב- 9:19 |
היי מיכל,
לחצת לי על הצד השמאלי המלא של
בית החזה שלי ועכשיו אין לי אוויר.
אני לא נושם. מתי אוכל לנשום שוב?
18 בנובמבר 2010 ב- 9:30 |
צד
שמאלי
מלא
זה טוב.
נא לנשום,
ת ו ד ה.
18 בנובמבר 2010 ב- 10:43 |
יש ימים כאלה. מרגישים ש"אין אוויר" ואין אור. הגלים האלה בחיים מעלים ומורידים.
לקחת אוויר ולחכות שיעבור הגל.
לפעמים זה קשור גם בזמן החורף שמוריד חשכה בשעות אחה"צ ואז כדאי להדליק הרבה אורות מסביב. אורות מכל סוג ומין, להדליק את מה שאפשר.
18 בנובמבר 2010 ב- 10:44 |
אוי
ואי
וגם חיבוק.
18 בנובמבר 2010 ב- 11:08 |
ל י א ו ר
אני אשמח אם תעבור כאן
איזה גל-כהן אחת…
ט ל י
ואחד גדול גם לך!
בנות יקרות ואהובות, תודות,
ואני גם מזכירה, שוב,
זה שיר, כן?
18 בנובמבר 2010 ב- 15:23 |
ואני בשלי.
מחפש את האיפכא מסתברא.
אני יהפוך את הצילומים הכי אפלים כדי למצוא ת'איפכא.
"מצאתי, מצאתי!…"
השורה התחתונה של השיר היא – שני צילומים.
הסמן, הנח על הצילומים, אומר : ברוש ו….תות!
ברוש הוא אחד הישויות המרגיעות ביותר בנמצא. איוושה חרישית בשמו.
וכמעט אי אפשר לחשוב על משהו יותר משמח מתות – הפרי ושמו , שמעגל את השפתיים לעמדת פתיחה לנשיקה עסיסית ( ולא רק מפי הטבחת…) ו א ד ו מ ה.!
אם תפגוש את ה "לא" על אם הדרך – הרוג אותו!
18 בנובמבר 2010 ב- 15:40 |
נכון דן,
אני מסכימה איתך,
יש גם נחמה בחושך,
אור בשולי הענן והתות,
וריחשוש נעים בברוש,
יש.
בהחלט.
19 בנובמבר 2010 ב- 17:22 |
ויש נחמה ביצירה של משהו יפה… כמו זה
:)
19 בנובמבר 2010 ב- 18:15 |
טליללה,
תודה כפולה!