בְּכַף!

כא' בכיסלו

 

הראשון משמעו להסתובב, לקפץ ולרקד ("וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ." שמואל ב' פרק ו') ואילו השני הוא פעולה קולית לא נעימה במיוחד (שמבצעת בדרך כלל התרנגולת).

נתקלתי לא פעם ולא פעמיים במשפטים שכתובים ככה "הוא כל הזמן מקרקר סביבה" "היא לא מפסיקה לקרקר סביבו" וזוהי טעות. מצערת. כי הכוונה לא היתה שהבחורה הפכה לפתע לתרנגולת והתחיל לקרקר, (או אפילו לא לאיזה אמא או דודה דואגת שהתחילה להתנהג כמו אמא תרנגולת) וגם לא לזה שהבחור מתנהג כמו גבר, תרנגול, ליד הבחורה ומתחיל לקרקר (שלומית עוזיאל קוראת לזה 'שגיאות עם הגיון'*), אלא שהוא מתרוצץ סביב הבחורה כמו סביבון מאוהב… ולכן, אם רוצים להגיד שבחור יוצא מגידרו סביב בחורה, או בחורה מתחרפנת סביב בחור, אז הוא מְכַרְכֵּר סביבה, או שהיא מְכַרְכֵּרֶת סביבו**.

כן, זוהי רשומה לכבוד חנוכה. מה לעשות, לא התאפקתי, כבר הנצו הסופגניות! ובכן, הידעתם? ביאליק הציע למילה סביבון את המילה היפה אך נשכחת כִּרְכָּר. אבל, זו היתה מילה חסרת מזל, כי היא התמודדה בַּריאליטי של המילים נגד המילה סביבון, שהמציא בן-ציון, בנו בן החמש של אליעזר בן יהודה, זה שבבגרותו היה לאיתמר בן אב"י. גם מילה מוצלחת וגם יחוס משפחתי, פלא שכירכר הודחה? אבל תראו, איזה שיר נהדר. כמה דרמה, תככים וקיטורים (כבר דיברתי פעם על ביאליק הקוּטר), אפשר להכניס לשיר על משחק בסביבון, סליחה, כִּרְכָּר: 

הוֹי, כִּרְכָּרִי, בֶּן-בְּדִיל,
צֵא בְּמָחוֹל, רוּץ בְּגִיל!
מִבֵּית אָבִי
רוּץ וּמְצָא-לִי
אֶת כּוֹכָבִי
וּמַזָּלִי.

סֹב אֶל הֹדוּ, פְּנֵה אֶל כּוּש
וַעֲשֵׂה לִי שָׁם רְכוּשׁ;
בְּלִי יְגִיעָה
וּבְלִי טֹרַח
לִי הָבִיאָה
אוֹצְרוֹת קֹרַח.

הוֹי, סְחוֹר, סְחוֹר, סְחוֹר,
קְפֹץ עַל הָר וּפְסַח עַל בּוֹר,
שֻׁלְחָן כֻּלּוֹ,
לְךָ כַּמִּישׁוֹר,
סֹב אֶת-גְּבוּלוֹ
קַל כַּכִּישׁוֹר!

כִּרְכָּר הוֹלֵךְ, פַּנּוּ שְׁבִיל!
קְפִיצָה – פַּרְסָה, פְּסִיעָה – מִיל!
יָצֹא יָצָא
לְמַסָּעָיו;
פִּתְאֹם מָצָא
הַר שֶׁל זָהָב.

הֶרָה, הֶרָה, הֶרָה, פְּנֵה,
עַל הַמְּצִיאָה נְפֹל וּזְכֵה!
זְכֵה, כִּרְכָּרִי,
שֶׁמָּא יַקְדִּימֵנִי צָרִי
וּמִתְנַגְּדִי.

אַךְ הַכִּרְכָּר בֶּן-הַבְּדִיל
נָסוֹג אָחוֹר, אִי, אֱוִיל!
זָחַל, רָעַד,
נָד וַיָּעַף
וְלֹא בָּא עַד
הַר הַזָּהָב.

רֶגַע עוֹד כַּשִּׁכּוֹר חָג.
פִּתְאֹם נָפַל – לִבִּי פָּג!…
גִּמֶּל, גִּיל לִי!
הֵידָד, בָּא-גָד!
בֶּן-בְּדִילִי
בִּי לֹא בָּגַד!

הוֹי, נֵס גָּדוֹל הָיָה שָּם.
נֵס, כָּמוֹהוּ עוֹד לֹא קָם!
אִישׁ עֲמִיתִי
יָצָא נָקִי,
נִמְלָא כִּיסִי,
תַּם מִשְׁחָקִי…

 

————————————————

* וגם היא, 'הקוראת הראשונה', כתבה בבלוג שלה על 'שגיאות עם הגיון' ועל 'כבשים ומטוסים', ואצלה זה גם מושכל ומנומק, כיאה לעורכת.

** ולמה אני נטפלת לזה? כי זה יפה שיש ניואנסים בחיים, שיש שתי מילים במקום אחת, שלכל דבר יש את השם שלו ואפשר גם בדקויות, שלמרות שאנחנו כבר לא הוגים כל כך נכון את העברית, אפשר עדיין לכתוב אותה נכון. ואני יודעת גם… שהכל יחסי ושבעיני אנשים שיודעים יותר, גם אני כותבת בשגיאות.

 

תגים: , ,

4 תגובות to “בְּכַף!”

  1. דודו פלמה Says:

    היי מיכל,

    אז נכון כירכר כותבים בְּכַף
    וכך זה כתוב אפילו בדף:

    הוֹי, כִּרְכָּרִי, בֶּן-בְּדִיל,
    צֵא בְּמָחוֹל, רוּץ בְּגִיל!

    אבל כשהוא מתחיל כך להסתחרר
    אז זה כבר באמת כֵּף גדול ומשחרר.

    ואז זה כמעט כמו סביבון גדול וטוב
    שלא חדל מסוב סוב סוב…

  2. mooncatom Says:

    בחיי דודו,
    כשראיתי את זה ברגע הראשון,
    גם אני חשבתי, בכיף!
    והכי כיף, בתור בנאדם תזזיתי אני חושבת…
    לכירכר בעצמו,
    לפחות ככה הסביבון האדום שלי
    נראה כשהוא מסתובבן:
    שכיף לו.

    סוב סוב סוף טוב!

  3. שלומית עוזיאל Says:

    מיכל, נהניתי לקרוא על הכרכר ועל ריקודו, הצחקת אותי עם ביאליק, ותודה רבה על הפרגון והרפרור! ובהזדמנות זו, גם הריבועים שלך מקסימים.

  4. mooncatom Says:

    הידד שלומית,
    שמחה שנהנית מהכל,
    חגשמח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: