סִיפּוּר

                                                                                          כג' בשבט

פעם, כשבני האדם חיו יותר ביחד, והיו להם הרבה פחות הסחות דעת, הם היו יושבים ביחד ומדברים. כדי לעבור את הלילות שהיו הרבה יותר ארוכים וחשוכים, הם היו מספרים סיפורים. תכליתם של הסיפורים היתה פשוטה מאוד: להרגיש. עצב ושמחה, כעס, סקרנות, פחד ומתח, שנאה ואהבה. העניין היה מבוסס על כך שיש לסיפור גיבור, שעובר איזושהי דרך, והשומעים את הסיפור עוברים אותה ביחד איתו.

כשאני חושבת על כתיבה אני חושבת על סיפור. לא שאני לא קוראת ספרים שאין בהם סיפור, קוראת ואפילו אוהבת, אבל מבחינתי לכתוב זה לספר סיפור. גם כשעסקתי באיור לפרנסתי, וגם כשאני עושה אמנות פלסטית, תמיד יש סיפור. גם אם זה שיר, גם אם זו רשומה לבלוג, סיפור קצר או ספר שלם. יש שם מישהו (ונכון, אצלי זו בדרך כלל מישהי) שעובר משהו, ואני רוצה שחוץ ממני עוד מישהו יעבור את זה איתו. ככה אני מסכמת בקצרה את הרצון, את הדחף שלי לכתוב.

זה כל כך פשוט שתגידו: בוקר טוב גיברת. גילית את אמריקה? מצחיקה אחת. זה כאן, את עדיין בתחבוס, לא יצאת מהאוטונע! נכון, נכון, זה כל כך פשוט, וזה ככה, ואני לא יכולה אחרת. ולמה אני אומרת את כל זה עכשיו? כי ככה כתבתי וככה אני רוצה שיקראו את הספר שלי. אני שמחה כשנשים וגברים קוראים את הספר כאילו פשוט הקשיבו לי מספרת להם סיפור: עוברים עם הגיבורה שלו את הדרך שהיא עוברת, עצובים איתה שמחים בשמחתה ומזדהים עם החלקים שבה שנוגעים בלב שלהם.

אני נעצבת אל ליבי כשיש מי שקוראים ומחפשים דברים שלא צריכים להיות שם, מנסים לכפות על הספר תפיסות שאינן מתאימות לו ולי, ובגלל זה לא מקשיבים פשוט לסיפור. לפי הנתונים המספריים (שדחיתי את הקץ ולא ממש רציתי לשמוע עד עכשיו, אבל הבנתי שחשוב שאדע אותם אז בדקתי), קראו את הספר עד עכשיו קרוב לארבעת אלפים קוראים, שזה מִסְפר שמעיף לי את הראש, ממתיק לי את הלב. כמעט בכל יום אני שומעת משהו טוב ממישהי או ממישהו, משהו שמושיב אותי שוב ושוב לכתוב עוד. כי חוץ מהדחף הפשוט עד מאוד שלי לספר סיפורים, אני מגלה שיש גם מי שאוהבים לשמוע אותם, וזו המתנה הגדולה השניה אחרי מתנת הכתיבה.

על מסך המחשב שלי מככב לאחרונה הדבר המתוק הזה שלמעלה. יום אחד ראתה אותו חברתי גילת ואמרה: אוי זה כל כך יפה. ואז הוסיפה: טוב, ברור למה את אוהבת אותו, חוץ מזה שהוא יפה. שאלתי: למה? אמרה: מה, את באמת לא רואה שהוא דומה לספר שלך?

  

   *

    וממתק. הכינו את הממחטות.

 

 

תגים: נשיקה של טבחית