כג' בשבט
פעם, כשבני האדם חיו יותר ביחד, והיו להם הרבה פחות הסחות דעת, הם היו יושבים ביחד ומדברים. כדי לעבור את הלילות שהיו הרבה יותר ארוכים וחשוכים, הם היו מספרים סיפורים. תכליתם של הסיפורים היתה פשוטה מאוד: להרגיש. עצב ושמחה, כעס, סקרנות, פחד ומתח, שנאה ואהבה. העניין היה מבוסס על כך שיש לסיפור גיבור, שעובר איזושהי דרך, והשומעים את הסיפור עוברים אותה ביחד איתו.
כשאני חושבת על כתיבה אני חושבת על סיפור. לא שאני לא קוראת ספרים שאין בהם סיפור, קוראת ואפילו אוהבת, אבל מבחינתי לכתוב זה לספר סיפור. גם כשעסקתי באיור לפרנסתי, וגם כשאני עושה אמנות פלסטית, תמיד יש סיפור. גם אם זה שיר, גם אם זו רשומה לבלוג, סיפור קצר או ספר שלם. יש שם מישהו (ונכון, אצלי זו בדרך כלל מישהי) שעובר משהו, ואני רוצה שחוץ ממני עוד מישהו יעבור את זה איתו. ככה אני מסכמת בקצרה את הרצון, את הדחף שלי לכתוב.
זה כל כך פשוט שתגידו: בוקר טוב גיברת. גילית את אמריקה? מצחיקה אחת. זה כאן, את עדיין בתחבוס, לא יצאת מהאוטונע! נכון, נכון, זה כל כך פשוט, וזה ככה, ואני לא יכולה אחרת. ולמה אני אומרת את כל זה עכשיו? כי ככה כתבתי וככה אני רוצה שיקראו את הספר שלי. אני שמחה כשנשים וגברים קוראים את הספר כאילו פשוט הקשיבו לי מספרת להם סיפור: עוברים עם הגיבורה שלו את הדרך שהיא עוברת, עצובים איתה שמחים בשמחתה ומזדהים עם החלקים שבה שנוגעים בלב שלהם.
אני נעצבת אל ליבי כשיש מי שקוראים ומחפשים דברים שלא צריכים להיות שם, מנסים לכפות על הספר תפיסות שאינן מתאימות לו ולי, ובגלל זה לא מקשיבים פשוט לסיפור. לפי הנתונים המספריים (שדחיתי את הקץ ולא ממש רציתי לשמוע עד עכשיו, אבל הבנתי שחשוב שאדע אותם אז בדקתי), קראו את הספר עד עכשיו קרוב לארבעת אלפים קוראים, שזה מִסְפר שמעיף לי את הראש, ממתיק לי את הלב. כמעט בכל יום אני שומעת משהו טוב ממישהי או ממישהו, משהו שמושיב אותי שוב ושוב לכתוב עוד. כי חוץ מהדחף הפשוט עד מאוד שלי לספר סיפורים, אני מגלה שיש גם מי שאוהבים לשמוע אותם, וזו המתנה הגדולה השניה אחרי מתנת הכתיבה.
על מסך המחשב שלי מככב לאחרונה הדבר המתוק הזה שלמעלה. יום אחד ראתה אותו חברתי גילת ואמרה: אוי זה כל כך יפה. ואז הוסיפה: טוב, ברור למה את אוהבת אותו, חוץ מזה שהוא יפה. שאלתי: למה? אמרה: מה, את באמת לא רואה שהוא דומה לספר שלך?
*
וממתק. הכינו את הממחטות.
תגים: נשיקה של טבחית
28 בינואר 2011 ב- 13:38 |
היי מיכל,
ובכן….אני אחת מאותם 4,000 שקראו את הספר שלך ונהנו…
זה היה כמו לקבל תרכיז של הבלוג שלך.
מה שממש מסקרן אותי עוד לדעת זה מי האמנית של הציור המקסים שעל העטיפה (החזרתי את הספר לספריה….)
תודה ושבת שלום
עירית
28 בינואר 2011 ב- 14:38 |
עירית יקרה,
עשית לי את השבת!
בקשר לאיור אני בושה ונכלמת,
שאלתי את המעצבים,
קיבלתי את שמה, רשמתי על פתק…
ואיבדתי אותו.
אני מבטיחה לתקן את העניין בהקדם.
בינתיים אתענג לי על מילותייך החמות,
שבת שלום,
ו ת ו ד ה.
28 בינואר 2011 ב- 21:03 |
יסקלו אותי פה אם אני אשאל על איזה ספר מדובר?
28 בינואר 2011 ב- 21:32 |
הי עדו,
תגיד, מה אתה חושב שיסקלו אותך,
מה אנחנו, ברברים?
מה פתאום.
רק יסרקו את בשרך במסרקות ברזל
שתצא נשמתך לאט לאט וביסורים רבים…
הספר שלי הוא 'נשיקה של טבחית' ,
שהדעות עליו חלוקות,
בין מי שחושבים שהוא נפלא,
לבין מי שחושבות שהוא גרוע,
ואני אשמח אם תקרא אותו גם
ותיהנה/תסבול בעצמך…
29 בינואר 2011 ב- 14:24 |
קנית אותי לגמרי עם התחבוס והאוטונע, אבל נראה לי שזה די ברור.
וגם עם האייל הזה, החברה שלך צודקת כמובן.
וגם בכלל (-:
29 בינואר 2011 ב- 17:03 |
זה אייל?
ואני חשבתי שזה במבי…
29 בינואר 2011 ב- 20:25 |
הפוסט הזה הוא ממתק מתוק מאד, ממש כמו הבמבי- אייל נטול הכובע.
תמשיכי לכתוב סיפורים ובבקשה, הקפידי נא להמשיך ולשלב מילים כמו תחבוס (שנשמע לי כמו שם של בעל חיים) ואוטונע.
29 בינואר 2011 ב- 21:50 |
מבטיחה,
מבטיחה,
מה זה שימחת אותי תמיץ'!!!
תחבוס זה הכלאה
של תחש וסוס?
אימאל'ה!
30 בינואר 2011 ב- 11:10 |
מיכל יקרה,
אני מכיר מישהי שמאוד-מאוד אהבה את הספר וגם מישהו שמנסה להתחבּר אליו וקצת קשה לו, וכבר לחשו לו שמדובר בספר לנשים, כלומר "ספר בנות", ולכן יש בו דברים שקשה לו להצליח להבין.
בכל אופן, לא משנה מה אומרים/ות, לכי בדרך שלך (-:
30 בינואר 2011 ב- 11:16 |
תודה שועי,
עניין ה"ספר בנות"
לא לגמרי נהיר לי,
אבל נעזוב.
הולכת בדרכי,
בהחלט.
10 בפברואר 2011 ב- 11:14 |
כבר עבר זמן מאז נכנסתי לבלוגך.היום נכנסתי שוב ומה זה נהנתי!!!
כלכך חכם כל כך אינטליגנתי וכל כך יפה ורגיש.ואני אומרת לעצמי :זאת בתי אני ובשרי .גאווה שטיינרית.
10 בפברואר 2011 ב- 11:24 |
וזה לגמרי באובייקטיביות!!!
איזה חמודה,
תודה אמא'לה!
1 באפריל 2011 ב- 19:36 |
שלום! שלום מאד!
במשך השנים חיפשתי אותך ולא מצאתי. בכל מיני הזדמנויות מקצועיות נדרשתי לאיורייך הקסומים, שזכרתי לטובה מהשנים ההן. ופתאום, אתמול, בספרייה – נשיקה של טבחית! אני באמצע. מתענגת. אחזור כשאסיים. איזה כיף, מכל כך הרבה בחינות.
1 באפריל 2011 ב- 19:47 |
אורייייייית!!!
יקרה, איזה הפתעה, איזה יופי!
מה את חושבת, גם אני נזכרת בך בכל מיני הזדמנויות.
איזה כיף שאת קוראת את הספר,
שימחת אותי מאוד, מחכה לך שתחזרי…
(תכתבי בדף ה'אודות', יש לי שם 'פינת ליטוף אגו')
חיבוק לך!
3 באפריל 2011 ב- 7:55 |
מיכלללללל!!!! בערב אכתוב. אהבתי מאד.
3 באפריל 2011 ב- 20:59 |
איזה כיף!
מחכה בשמחה.
תודה אורית.
30 ביוני 2011 ב- 21:50 |
מיכל יקרה
הרגע סיימתי לקרוא את הספר הניפלא הזה שלך "נשיקה של טבחית"
נהנתי מכל רגע , המון רגש ואהבה מוגשים בין שורות הדפים
תענוג צרוף !!!
התאכזבתי לגלות תגובות לא נעימות עליו ברשת
אבל כמו שאומרים, ימותו הקנאים …
תמשיכי לכתוב ולעשות טוב לעולם
עם המון אהבה
מיה ♥♥♥
☺
30 ביוני 2011 ב- 22:26 |
וואו מיה,
איזה הפתעה להתחלת סופשבוע,
איזה מילים מחממות לב ומסמיקות לחיים!
ת ו ד ה
מקרב ליבי המתרגש,
על החיוך ועל שלושת הלבבות
גם.