יז' בניסן
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב,
וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ,
וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם.
/בראשית ח'
זיכרון ילדות יקר: ציור. ההורים שלי קיבלו אותו מתנה לחתונה. כמובן שזהו הדפס ולא אורגינל, אבל זהו אולי הציור הראשון שראו עיני הילדה שלי. ציור של ראובן רובין ובו עצי זית על גבעה. זה שהיה אצל ההורים כבר איננו ומאז ראיתי המון ציורי זיתים של רובין, אז אני לא יודעת בדיוק איזה מהם הוא היה. אבל עד היום, למרות שמאז עברתי המון, למדתי המון, טעמי האמנותי הבשיל ויש לו גם גיבוי של השכלה, בכל זאת, אני עדיין חושבת שציורי הזיתים של רובין הם נפלאים, ומרגשים, ושהוא באמת מצליח לתפוס את תמצית הזיתיות. את העננות הכסופות הזוהרות האלה שמקועקעות על העור של הנשמה שלי.
ועוד זכרון ילדות. אחד הדברים שהקסימו אותי אז מאוד היתה המכולת, ושם, אחד הדברים היותר מרתקים, היה לראות את משה המכולתניק שלנו דולה את הזיתים מהפח הגדול, שוקל אותם, בלי מים בשביל ההגינות, ואז מוסיף את המים וקושר את השקית. כמו דגיגים קטנים שחו להם הזיתים. אהבתי אותם בשבת בבוקר עם הסלט והחביתה, ולא ידעתי שהם רק צל חיוור וקלוש של זיתים. רק בגיל ממש מאוחר גיליתי מה זה זיתים אמיתיים, עם בשרם הגס וטעמם העז, וזו לי אהבה גדולה. אני נאמנה כבר הרבה שנים למוכר הזיתים שבאמצע, ממש בגלעין הזית, של שוק הכרמל. אני נאמנה גם, לסוג הסורי המריר המוחמץ עם לימון. מדי פעם אני קונה קצת שחורים, מקומטים כאלה, מחבבת אותם גם, אבל חוזרת לירוקים בסוף, תמיד.
קסם: חבילה אחת קמח תופח, גביע שמנת רגילה אחד, ומ/חמאה אחת. זה כל מה שצריך בשביל בצק. קופסה של זיתים בלי גלעינים, כן, מותר לפתוח קופסה, יש מספיק טירחה במעדן הזה ולא חייבים לגלען זית זית. אחרי שעושים את הבצק מקררים אותו לפחות שעה ואז ניגשים למלאכה המדיטטיבית: לוקחים פיסת בצק, בערך כפולה מגודל זית, ועושים ממנה כדור, ובתוכו באופן שהולך ומשתכלל ככל שמרבים באימון, טומנים את הזית. כשהכדור חוזר לכדוריותו והזית הופך להיות סודו הכמוס, מגלגלים בסומסום. אה, כן, לא אמרתי סומסום, חוסר אחריות. סומסום. אחרי שמצטברים הכדורים והתנור חם, אופים אותם* ומתאפקים לא לאכול את כולם לבד**. אזהרה: זה קשה.
מן העץ הכסוף, נולד הזהב של השמן. שמן זית זה בריא וזה טעים, ואין כל כך הרבה דברים שהם גם וגם. אז הנה, עוד קצת שמן זית, לקינוח.
————————————————
* אפשר להקפיא לא אפוי, ולאפות כשמישהו שאוהבים מגיע בהפתעה.
** וגם: עשיתי את זה פעם עם קוביות שוקולד מריר במקום זיתים, אוף.
21 באפריל 2011 ב- 17:47 |
המתכון נשמע משובח. והפוסט הזה מייצר ריר, מעצם נושאו :-)
21 באפריל 2011 ב- 18:21 |
אכן אביבה,
כמה פשוט
ככה גאוני!
ת ו ד ה,
ו…בתיאבון.
21 באפריל 2011 ב- 18:43 |
מיכל יקרה,
כן,כן, אחרי שהתוודיתי כאן על חיבתי לסלט, אני שב ומתוודה על חיבתי הבלתי נתונה לזיתים (במיוחד סורים-בקועים ופיקואל-שחור), במיוחד על יד בירה משובחה וכהה (אליה אני מתגעגע בפסח). תמהני על כל האירופאיים לוגמי הבירה שאינם מנחשים עד כמה הולמים זיתים בירות סטאוט.
דומני, כי התמונה הזאת של ראובן מתארת נוף על יד צפת, ממנה שבתי אך אתמול. אני אוהב את היערות באיזור וגם את הירוק, שעוד לא פג בשל חומו של הקיץ. נופי הגליל העליון מדהימים למדיי כעת בחיוניותם הירקרקה, וגם מזג האויר שם אתמול היה אביבי ומאיר פנים.
21 באפריל 2011 ב- 19:05 |
המאפה הראשון שטעמתי תוצרת ידיה של זוגתי הוא אותו בצק המטמין בחובו זיתים ירוקים. היא קוראת לזה "משה בתיבה".
21 באפריל 2011 ב- 19:19 |
שועי,
כן כן,
זיתים עם בירה,
מאוד.
וגם כמו תמיד,
אתה מעורר בי געגועים לצפת.
כמה יפה שם.
עמית,
תבורכנה ידי זוגתך,
נכון נפלאים המטמונים האלה?
משה בתיבה? זה אמנם מתאים לפסח, נכון,
אבל אלה נקניקיות בבצק עלים, שאהבתי,
אך לא אוכל יותר אף פעם….
ת ו ד ה
חברים ובתיאבון.
1 במאי 2011 ב- 18:29 |
"מקועקעות על העור של הנשמה שלי". זה המשפט שאני ממרקרת כאן.
ואני מזדהה מאוד עם הסטוריית הזיתים שלך – גם אני עברתי מלאהוב זיתים פשוטים מקופסא (כשהייתי אוכלת אצל חברה היו סופרים לי את החרצנים בעין ביקורתית אבל אני לא אוהבת ביצים ואמרו אז ששבעה זיתים זה כמו ביצה אחת…) לדבר האמיתי, הדפוקים, עם לימון, וגם אני לפעמים עוברת לשחורים המקומטים אבל תמיד חוזרת לירוקים.
1 במאי 2011 ב- 19:22 |
מרקר!!!
הידד.
בעניין הזיתים,
נו באמת,
אפשר הרי לאכול זיתים עד אין קץ,
זה רק בריאות,
ביצים לעומת זאת…
זה לא הכי בריא.
יחי הזיתים!
1 במאי 2011 ב- 19:27 |
Amen!