אמיתי ובכאילו

יח' בניסן, יום כדור הארץ 

זה היה ממש רגע, שלושה ימים ליתר דיוק, לפני שהתחלתי את הבלוג שלי, ולא באמת ידעתי שאפתח אותו. ולא ידעתי איך אבל ידעתי שאני רוצה לכתוב על דברים שחשובים לי וחיפשתי. אחת הנשים שקיבלתי מהן הרשאה, לפני כמה שנים, לכתוב פרוזה, היתה רות ל. אוזקי, סופרת אמריקאית ממוצא יפני. היא כתבה שני ספרים שאהבתי מאוד וגרמו לי לחשוב שיכול להיות שגם אני יכולה לכתוב, וגרמו לי להתחיל להבין איך. כי היא כותבת על דברים שחשובים לה בלי להישמע דמגוגית או חינוכית או פלקאטית. ועוד דבר, היא כותבת על עצמה ולא על עצמה בעת ובעונה אחת, וזה עניין שמאוד חשוב לי כשאני כותבת, גם כאן וגם בספרים. כן, הגיבורות שלה כמוה הן אמריקאיות חצי יפניות, אבל הן לא היא והן מאוד היא באותו זמן, והחופש הזה הכל כך שקוף, שבה את ליבי ושיחרר אותי, את הכתיבה שלי.

בנובמבר של 2009 שמעתי שהיא מגיעה לארץ לכנס 'מזון למחשבה', ולמרות שלא הבנתי בדיוק מהו הכנס הזה, נרשמתי בלי היסוס. חשבתי לי שאם לא יעניין אותי כל מה מסביב, היא עדיין תעניין אותי על בטוח. זה היה כנס מרתק, הרווחתי בגדול. שמעתי כל כך הרבה דברים מעניינים, נפתחו לי כל כך הרבה אופקים, ובטח, בטח, היא היתה נפלאה. היא לא אכזבה בכלל. החל מהדברים שנשאה בפתיחת הכנס וכלה במפגש עם פורום מצומצם יותר של אנשים כותבים. הרגשתי במפגש ההוא כמי שהתגנבה אל מקום לא לה, הספר שלי עדיין לא יצא והבלוג עוד אפילו לא היה מחשבה ובטח שלא סלט מחשבות… פחדתי שיתפסו אותי על התחזות.

רות אוזקי היא מהנשים שאני מכנה 'חוט ברזל' אישה רזה קטנה ועדינה שמדברת בשקט ולבושה בטוב טעם שקט כזה ונועלת סניקרס וכל דמותה כשל מורה בבית ספר יסודי בערך. אבל איזה עוצמה של מחשבה, ואיזה אישיות חזקה, וברור שכשהיא צריכה לדפוק על שולחנות, ערכית, מטאפורית כמובן, היא בהחלט מסוגלת. טוב, אז אתם מקשיבים לי בנימוס כבר שתי פסקאות לא קצרות, אבל שואלים את עצמכם: מה לעזאזל לרות אוזקי ולחודש הירוק שלך?

טוב, מי שכבר מכירים את 'שנת הבשרים שלי' ואת 'על פני הבריאה כולה', שני הספרים שהיא כתבה, אז יודעים, שהיא סופרת ירוקה, היא כותבת על נושאים ירוקים, וזה היה הנושא של הכנס וזה הנושא שלי היום. העיסוק הירוק יכול לעצבן אנשים, כשם שהוא יכול לרתק. הוא יכול לחלחל לאט לאט אל מתחת לעור שלכם והוא יכול גם להכנס בדהרה אל הלב שלכם אם תפתחו את הדלת. אבל צריך מאוד מאוד להיזהר. באותו כנס, השתתפתי גם במפגש עם דב חנין, איש שהירוק הוא חלק חשוב מאוד מהמצע שלו, והוא אמר את אחת האמירות שאימצתי מאז לעצמי. הוא ניסח משהו שהרגשתי ולא היו לי בשבילו מילים. הוא אמר, שהאויב הכי גדול של ה'טוב', הוא לא ה'רע', כי אם ה'כאילו'. תחשבו על זה. כשעומד מולכם מישהו שמתנגד לדעתכם אתם יכולים להתווכח איתו, ללכת איתו מכות, לנמק, לבקש נימוקים, וכן הלאה. כשעומד מולכם מישהו שכאילו מסכים אתכם, אבל בעצם פועל מאחורי גבכם באופן הכי לא תואם העמדה שכאילו הסכים עליה, אתם חסרי אונים. הדבר הכי נורא עם האג'נדה הירוקה, זה שאין כמעט אף אחד שמעז להתווכח איתה, רוב האנשים כבר מבינים שהיא צודקת וחיונית, אבל היא גם קשה מאוד ליישום ומצריכה משאבים פיזיים, כלכליים ונפשיים, אז גם אנשים פרטיים, אבל גם וזה חמור יותר, חברות מסחריות, מכריזים הכרזות ירוקות, מפריחים סיסמאות ירוקות, ולמעשה ממשיכים לזהם ולהחליא את הכדור ואת יושביו במרץ.

המקצוענים קוראים לזה 'גרינווֹש'. אני לא אנקוב בשמות, ולא רק בגלל שאני חוששת מתביעות משפטיות, שהרי החברות האלה הן העשירות ביותר בתבל, אלא גם כי אני בטוחה שכולכם יודעים בדיוק על מי אני מדברת. זה אחד הדברים הכי מדכאים ומרגיזים שאני מכירה. לצבוע את הלוגו שלך בירוק זה הדבר הכי קל לעשות, אבל להצדיק, באמת, את העובדה שעשית את זה, כן, זה קשה. אני ממליצה, למי שעוד לא קרא, לקרוא את ספריה של רות אוזקי, בתור התחלה אפשר לקרוא את הדברים היפים שאמרה בכנס, אני מצרפת אותם*. ושכל אחד, יהיה ירוק כמה שהוא יכול, לא נקפוץ מעל לפופיק, לא נכריז הכרזות, רק נהיה, כמיטב יכולתנו.

ככה לפחות אני אומרת לעצמי בכל יום.

————————————————

* באנגלית: Ruth Ozeki וגם בעברית:  רות אוזקי.

תגים: יום כדור הארץ, ירוק, רות ל. אוזקי