שלוש+ [7]

יט' בתמוז

חיים בסרט

בעל בית הקפה שבו מלצרנו, היה פולני זקן שהביא לעולם את הביטוי האלמותי: בוּתוּרֶגע. זהו הרגע הקריטי, שאסור בשום פנים לפספס, שבו מתפנה שולחן מיושביו ועל המלצרית לזנק ולפנות אותו משיירים וכלים. ממש, אבל ממש, בוּתוּרֶגע. היתה לו חבורה של פולנים זקנים כמוהו ענודי זהב וזקורי זרת, והיה לו גם שותף. קונדיטור אוסטרי צעיר וגבה קומה, זועם ומנומס עם מבטא יקי בלתי אפשרי, שבגד באופן כפייתי באשתו. בקומה העליונה האפלולית והרותחת, זרויית הקמח, של בית הקפה, הוא היה אופה את עוגותיו המופלאות ובוגד את בגידותיו הנאלחות. בדלפק, בהוצאת מנות והכנת הקפה, עבד בחור ערבי יפה, מגונדר חסר בושה ומלא רגשי נחיתות, שהיתה לו אהובה רוסיה יפיפיה שהוא היה חייב ליידע אותנו, שתי בתולות מצחקקות במבוכה, במה הוא עושה לה בחניון של הבניין. היחס שלו אלינו, נע בין פרצי זעם להתרפסויות ואף פעם לא ידענו מה יבוא ומה אנחנו מעדיפות. 

בין יושבי בית הקפה הקבועים היו שניים שעכשיו אני תוהה, האם הם באמת היו כל כך מוזרים או שהזמן מגזים לי אותם? האיש היה רווק מזדקן שהיה חרמן חסר בושה ונהג להסתכל עלינו במבט שהוא בטח קרא לו המבט הסקסי שלי ואנחנו קראנו לו המבט הכלבלבי והיינו חוטפות בעטיו את התקפות הצחוק החמורות ביותר. האישה, לעומת זאת, צבטה כבר אז את ליבי הצעיר והקשוח. היא היתה ביתו של מיליונר ידוע, בובולינה מושלמת, שמנה נורא ומצובעת נורא, בובת פורצלן שהתנפחה והזדקנה, וכלב פודל זעיר שכן תמיד בקפלי חיקה.

יכול להיות שהזיכרון שלי קצת מגזים את הדמויות, אבל כבר אז החברה שלי ואני הבחנו בגרוטסקה שמולנו וקראנו לבית הקפה במקום בשמו האמיתי, 'גינת הפלסטיק' וכל הקיץ ההוא לא הפסקנו לצחוק, עד שעברנו לעבוד בבית מלון מפואר על שפת הים.