דְּרוֹר לַנֶּפֶשׁ, פַּת לַדַּל

ג' באב

כשהייתי ילדה, אם נכנסתי למצב רוח עולץ, שמשפריץ שמחה לכל הכיוונים וגם עושה קצת רעש… היה לאמא שלי את דלי המים הקרים שלה, מוכן עמה, תמיד. היתה לו הצורה של המשפט הזה: זה יגמר בבכי. (כן, אני יודעת, לכל האימהות יש משפטים דומים). אני חושבת שככה הרבה מאיתנו מרגישים היום, ואת המשפט הזה באלפי וריאציות אפשר לשמוע, ואני שומעת, בכל פינת רחוב ובכל מפגש בין אנשים בכלל, והכי הרבה, אני בטוחה, במפגש של כל אחד מאיתנו עם עצמו. אנחנו כל כך פוחדים, זה כל כך הגיוני. 

אבל. תגידו.

מתי לאחרונה ראיתם את העם שלכם, מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת? ואני לא מתכוונת בזמנים קשים. כי באסונות אנחנו טובים, בפיגועים אנחנו מצויינים ובמלחמות, אוהו, במלחמות אנחנו נהדרים. ואני לא מתכוונת בארוויזיונים ובמשחקי כדורסל. אני שואלת מתי ראיתם את העם שלכם מתעורר ומדבר? גם לאלה שרואים כאן קנוניות ומזימות של פוליטיקאים אני אומרת: איזה פוליטיקאי ראיתם שהצליח ככה להקים את העם הזה? לגרום לאנשים לשבת ככה בחום המטורף הזה בחוץ במשך שבועות? לישון ככה בשדירה? לצייר כל מיני שלטים וללכת ברחובות בשקט, בהתרגשות? לחיות במלוא הכוח, להבריק ככה בעינים? מתי לאחרונה היה משהו שהוציא אנשים מהקיפאון, מהאדישות, מהיאוש?

מי שקורא את הבלוג שלי בדרך כלל יודע, מי שעוקבת אחרי כאן יודעת, שאני לא נוהגת לדבר על ענייני דיומא ובטח לא על פוליטיקה וסביבותיה. אבל מה שקורה עכשיו הוא לא זה ולא זה, ככה שאני לא באמת חורגת ממנהגי. מה שקורה עכשיו הוא נס ופלא, ואני לא יכולה לשתוק. ואני חייבת לומר, לשאול: מתי לאחרונה הרגשתם את הלב שלכם, או ליתר דיוק את הלב המשותף של העם הזה, פועם?

אז תשימו בצד את הפחדים, תפסיקו לשאול מה יהיה ואיך זה יגמר, תורידו מהלב את הציניות שבה חבשתם אותו, כדי שלא יכאב כל כך.

ותרגישו. תרגישו את זה. קוראים לזה תקווה.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר לַנֶּפֶשׁ, פַּת לַדַּל.

….

אני מאמין / שאול טשרניחובסקי

~

————————————————-

* החלטתי להביא את השורות הנכונות תמיד והיום בפרט, ואיזה קסם קרה. בעודי מדפדפת בצילומים של שרון רז, בעל הבלוג הנהדר 'נטוש' מההפגנה בשבת, ומחפשת צילום טוב, מצאתי את השלטים האלה. איזה יופי.

12 תגובות to “דְּרוֹר לַנֶּפֶשׁ, פַּת לַדַּל”

  1. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    הנה משהוּ אנגלי, לא פחות יפה מטשרניחובסקי
    אבל ריאליסטי יותר באשר למצב הישראלי
    שתמיד תקוע במעבר בין מלחמות.

  2. דודו פלמה Says:

    מיכל כבוד,
    אמנם זה גובל בחוסר צניעות להשתמש בהמנון שלי כחומרים לסלט,
    אבל השיר הזה כל כך מתנגן בי עד שאני מוחל לך על השימוש.
    ומעבר לכך, יופי מיכל! דרור לנפש פת לדל! פעם היה איכפת
    למישהו ממישהו אחר בארץ הזאת. ועכשיו תיראי לאן הגענו.
    אני אומר לך, בצעירים האלה נושבת רוחו של טשרניחובסקי.

    • mooncatom Says:

      ריספקט דודו,
      יש לי,
      לטשרניחובסקי, אבל לך אפילו יותר.
      אני מצהירה בזאת שזהו ההמנון של דודו,
      ואני רק השתמשתי בו שימוש זמני,
      אחזיר עם ריבית.

      ת ו ד ה.

  3. דודו פלמה Says:

    לא רוצה ריבית!
    תחזירי בלי ריבית,
    כי עודני מאמין בך.
    (את השורה אחרונה נא
    לקרוא בהברה אשכנזית
    בבקשה, כדי שלמרגול יהיה קשה).

  4. שלומית עוזיאל Says:

    שנגיע עם זה למקומות טובים.

  5. עמית מאוטנר Says:

    מיכל יקרה, כמה שאת צודקת. באמצע קיץ, כמו פריחה פתאומית על ענפי עץ יבש, מוצף הרחוב בצעקה. הצעקה מפליאה את עצמה כמה היא חזקה והמשכית, היא משוחררת כמו אינסטינקט ומנסה לסדר את גרונותיה הרבים לקול אחיד. האושר הזה מפחיד, אבל קורה לאמיתה. ותכף, כשהגרון יהיה ניחר, יהיה צורך בתגבור גפיים, לעשות למען השינוי. אתמול בתום ההפגנה למען חינוך צודק מול ביתו של גדעון סער מישהו התחיל לשיר את "שחקי שחקי", והצטרפתי אליהם, וחשבתי בלבי: זה היה צריך להיות ההימנון הלאומי.

  6. mooncatom Says:

    הי עמיתי עמית,
    כמה יפה אמרת את זה.
    ונכון, גם אם לא המנון המדינה,
    בטוח שהמנון הזמנים האלה.
    ת ו ד ה,
    כי עודני מאמינה בך. ובי. ובכולנו.

  7. avivamishmari Says:

    אכן, פעמי משיח. אולי לא יבוא בכלל ואולי יגיע עד סף הדלת, ויסתובב וייילך. אבל מסוגלים לדמיין אותו, שזה פי מאה ממה שהיה פה לפני כמה חודשים.

  8. mooncatom Says:

    וואלה אביבה,
    את צודקת,
    האפשרות לדמיין משהו,
    זה סימן בדוק לתקווה.
    לאופטימיותה זעירה, זהירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: