במעלה הסנסנים

מהרגע בו ראיתי שיש דבר כזה בעולם, נכספתי לעשות אותו, ככה, במו ידי. שאפשר לקחת את החומר הזה וליצר ממנו משהו שנראה כאילו הטבע יצר אותו, זה משך אותי. אולי זה התחיל בכלל כשהייתי ילדה קטנה, ממש ממש קטנה. בחדר הילדות שלי היו שולחנון ושני כיסאות קטנים, קלועים מנצרים. הכיסאות עדיין שלמים כמעט לגמרי, אחרי יותר מארבעים שנים. מאז, כל מה שקלוע מקסים אותי.

לאחרונה גיליתי שקולעים בסנסני תמר*. הסנסנים הם הענפים הדקים עליהם תלויים התמרים. כשגיליתי את הקסם הזה התחלתי לתור אחריהם כמעט באובססיביות. אספתי אותם בכל מקום והאוטו שלי התחיל להתמלא בהם: ארוכים וקצרים, מסולסלים וישרים, צפופים ודלילים. ועדיין לא היה לי מושג איך עושים עם זה משהו.

זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת

אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו

/ שיר השירים

 

אז עכשיו יש לי. כי כשהתלמידה מוכנה המורה מגיעה, הלא כן? ואני זכיתי בשתים, שלמדתי מהן את ראשית התורה. זה קרה בשמורת הסטף, בצל גפן מטפסת, בין נשים יפות וכלים יפים. חיוכים טובים ואוויר הרים.

מה הכי יפה בזה, מה גרם לי להתאהב? העובדה שאפשר להשאיר את הסנסנים מחוברים אל הענף, שהמקצועניות מכנות אותו 'ידה', יפה נכון? הידה נותנת את הידית, בדיוק, וממנה צומח הסל. הוא יכול להיות פתוח, כמו מגש, והוא יכול להיות סגור, כמעין גביע. והוא יכול גם לגדול ולהתרחב, ואין סוף לדברים שאפשר לעשות ככה.

המורות שלי היו שתים. האחת ילדונת שזופה בשם מיכל רז**, שלימדה אותנו מעל בטן של הריון מאוד מתקדם, את הבסיס. והשניה כרמלה משה, שאי אפשר לפספס עליה, היא רקדנית. היא רוקדת גם את הקליעה, כן ממש ככה: ימינה אחד, אחד מעליו, מתחת מעל, אחת ושתיים, מושכים ועוצרים. חבל שאתם לא יכולים לראות את התנועה, אני מקווה ששומעים את המקצב. מיכל למדה קליעה מנשים במרוקו, ואילו כרמלה דווקא מצאה אותה קרוב אליה, אצל נשים תימניות. שתיהן קולעות כדרך חיים, ומנחילות את האמנות הלאה, ואצל שתיהן רואים את האהבה נוצצת בעינים.

למדתי רק מעט מאוד ועוד דרך ארוכה עלי לעבור. אבל נהניתי המון, ויש לי עכשיו בבית שני סלים***, בדיוק כאלה שחלמתי שאעשה. נקלעה נפשי באהבת הקליעה.

————————————————-

* על האיש שהמציא את הקליעה בסנסנים, הרצל אוסטר.

** על מקום אחד בעין גדי, בית התמר, שכולו קלוע.

*** גברת עם סלים, שעשתה חברתי הצנועה ששמה, נכון: תמר.

17 תגובות to “במעלה הסנסנים”

  1. orrit Says:

    זה כל כך יפה, מה גם שהיופי נשאר קלוע בבסיסו הגולמי. כאילו החומר והצורה לא חייבים לבוא זה על חשבון זה.

  2. mooncatom Says:

    אורררררררית!
    איטס יו!
    איך אני שמחה שאת כאן,
    את לא יודעת אפילו כמה,
    אז שתדעי!

    ועל מה שאמרת,
    ת ו ד ה,
    ברור שאת רואה את מה שצריך,
    זאת ההתמחות שלך.

  3. עדו Says:

    אני בעוונותי גר במודיעין, מישהו החליט שזה יהיה רעיון טוב לטעת עצי תמר ברחבי העיר וכבר היו לנו תאונות כשאנשים חטפו אשכול שלם שצנח עליהם מלמעלה . אז אנא ממך בואי עם סולם ותדללי קצת את התמרים שיש לנו כאן. כולם רק ירוויחו מזה.

  4. mooncatom Says:

    אשכול שלם נופל? ככה סתם? אוי.
    זה מזכיר לי ש
    מדי שנה נהרגים כ-150 איש מנפילה של אגוז קוקוס על הראש.
    אז אני מקווה שלאנשי מודיעין שלום ובריאות,
    ושהם כולם פורחים כצדיקים…

  5. דודו פלמה Says:

    היי מיכל, סנסיני התמר זה צרוף מילים כה יפה
    וגם בשיר השירים לא החמיצו את ההזדמנות
    לעלות בסנסיני התמר (לא ברור לי מה זה בדיוק
    אומר, אבל אף פעם לא הבנתי את הראש הכחול
    של מי שכתב/ה את שיר השירים). והידיים הקולעות
    כל כך יפות. כמעט הייתי אומר שהנושא המרחף
    מעל הפוסט הזה הוא יופי.
    ודווקא עכשיו כל כך בא לי סילאן!

  6. mooncatom Says:

    נכון,
    התחושה הזו של היות בתוך יופי, בנוכחות היופי,
    היתה התחושה הכי חזקה באותו יום,
    אני כל כך שמחה שזה עובר בצילומים.

    ודודו, איזה קטע,
    השם שלך פלמה… הי.

    וסילאן זה מצוין.
    (בעיקר עם טחינה)

  7. Sharon Gur Says:

    פוסט מקסים!

  8. דורית Says:

    בבת אחת שמעתי באוזני רוחי את הכסאות ההם, שהיו קצת מפחידים אותי בלילה…
    וזה מקסים. אני מחכה לפריט נאה לביתי הלא מקושט דיו

  9. mooncatom Says:

    הי שרון,
    ברוכה הבאה,
    טוב שבאת,
    ת ו ד ה !

    הי אחותי,
    הזכרת לי נשכחות, אוי איך הם מחרקקים,
    מעניין אם הם מציקים גם לאימרי
    הבעלים הנוכחי שלהם…

  10. אמא Says:

    מקסים!!!
    וכמו שנאמר בשיר
    "תן להן בסנסנים"

  11. דודו פלמה Says:

    אז כן "פלמה" עושה אותי מומחה בתמרים (כן, לפי הניקוד זה סנסינים).
    ולכן שבתי עם הציטוט המדויק וחסר הבושה של שיר השירים:

    "ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו;
    וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
    י וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
    יא אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ".

    ועדיין נותרתי אם תמיהה גדולה, על איזה
    הדפס יפני הם הסתכלו כאשר הם כתבו את זה.

  12. mooncatom Says:

    דודינקה,

    זה לא הדפס יפני…
    זה סלט פירות!

    (מומחה לתמרים עאלק)

  13. mooncatom Says:

    אמא! איך לא עניתי לך על היציאה המבריקה?
    לא בסדר!
    נ ש י ק ה !

  14. שלומית עוזיאל Says:

    עשית לי חשק לסל.

  15. mooncatom Says:

    אח איזה יופי.
    גם כשאני אוכלת אז אומרים לי שאני עושה חשק לאכול.
    אולי עליתי על סטרט אפ?

    ת ו ד ה.

  16. רות זקצר Says:

    שוב קלעת בול! אהובה.

    אני בעד להכנס לסל ולהציץ דרך החרכים, לאלה בחוץ נדמה כי פנים הוא חשיכה ,אבל הו הו, אור!

  17. mooncatom Says:

    הי רותו,
    תגעגעתי אליך!

    הרעיון שלך מקסים,
    איך את מצליחה
    להאיר לי מחדש כל דבר.
    ברוך שובך מארצות נכר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: