בדיוק בזמן

זה סיפור ארוך, שאי אפשר לי לוותר עליו ואי אפשר לקצרו.

כשהושג עבורי כרטיס הרכבת לטריוונדרום הייתי כל כך שמחה שלא ממש בדקתי בציציותיו. הייתי צריכה, עכשיו אני יודעת, לשים לב אבל לא שמתי. בתחנת הרכבת בלילה היה טיפה מפחיד אבל הרבה מעניין, והיתה הקריינית שהכריזה: הרכבת תצא בתשע ועשרים בדיוק. ואז היא הכריזה שהרכבת תצא בעשר בדיוק, בעשר ורבע בדיוק, בעשר וארבעים בדיוק, אבל בדיוק. ובכן כשכבר הייתי בתא שלי הייתי כל כך המומה ממה שגיליתי שאני לא יכולה להגיד מתי היא יצאה בדיוק, רק בערך. בערך באחת עשרה.

ובכן הנה אני וצרורותי בתא הרכבת ואני קולטת כמה דברים בבת אחת: זה קרון שינה, יש בו שישה דרגשים, מרגע שיורדים הדרגשים למקומם אי אפשר יהיה לשבת אלא רק לשכב, הדרגש שלי באמצע ושכנַי לקרון הם חבורת גברים צעירים, הודים. כן. כל המידע הזה הכניס אותי למבוכה קשה שלא לומר מצוקה, ומצוקתי ניכרה בי בעליל.

אחד מהם, יפה באופן קיצוני בחולצה משובצת וחיוך גדול, פנה אלי בדברים ותוך חמש דקות היינו שקועים בשיחה עמוקה כמו שקרה לי כבר קצת לפני ועוד יקרה לי הרבה אחרי, כי ככה הם ההודים: ידידותיים ולא ביישנים וסקרנים ופשוט מקסימים. ניתין, מהנדס בן 23 מכפר קטן בקרלה, שעובד כמו כל חבריו לנסיעה בבתי הזיקוק בגוג'אראט שבצפון הודו, והוא סקרן להבין מי אני ומאיפה אני והאם אני מטיילת לבד ולמה ואיך זה שאני לא נשואה ואין לי ילדים ומה אני עושה בחיים ומה זה הכתב הזה המוזר שאני כותבת ותתפלאו אבל אני הייתי סקרנית לגביו לא פחות.

לארוחת הערב אכלתי ענבים ועוגות קטנות והוא, ביריאני מחמגשית שנזרקה בתום הארוחה מהחלון. עצוב, אבל פעם היו ברכבות בהודו תה בכוס חימר וארוחה בעלה בננה, וכשהדברים האלה עפו מהחלון הם חזרו לאדמה ונעלמו בה, ואילו היום האלומיניום והפלסטיק של כלי האוכל פשוט נערמים בצידי הדרכים ומדכא נורא לראות את זה.

ובחזרה לניתין ואלי, שגמרנו לאכול וממשיכים לדבר ולמעשה אבירות שעומד להתבצע. אז קודם כל אנחנו מדברים וסביבנו נאספת חבורה וכולם מקשיבים בעניין וזה שהם לא מבינים אף מילה ממש לא מפריע להם. אחד מהם לוקח את היומן הכחול שלי, שהכתב העברי בו מאוד סיקרן אותם, ושוכב על הדרגש שלו וקורא בו. הפוך. לקול מצהלות החבר'ה. ואז הם התפזרו והגיע העת לישון. כשדיברתי על הקושי שלי לישון בדרגש האמצעי לא עלה בדעתי בכלל מה שהוא יעשה ובלי להסביר או לעשות מזה שום עניין: הוא התחלף עם חבר ונתן לי את הדרגש שלו, פשוט ככה. כשהורדו הדרגשים ועומעמו האורות לקראת שינה הוא פשוט זינק אל הדרגש האמצעי וצחק כשהודיתי לו שוב ושוב. שטויות, באמת.

בבוקר הורדו הדרגשים ובמשך שעות ארוכות ניהל ידידי הצעיר מסע דילוגים, ביני שעדיין לא מוצתה השיחה איתי ובין חבריו שנאספו בקרון אחר והיו להם עוד כמה עניינים לצחקק עליהם לפני שיתפזרו איש איש למקום מגוריו לחופשה הקצרה מאוד שלהם. צילמתי אותו קורא בעיתון עם חברו המצחיקן ששיחק אותה קשה להשגה והראיתי לו איך כותבים את שמו בעברית אחרי שהראה לי איך כותבים אותו בשפות שהוא יודע.

היתה פרידה מרגשת ונבוכה, כי מה כבר אומרים, איך נפרדים ממי שלמשך לילה אחד היה מלאכי השומר אבל לא אראה יותר לעולם?

11 תגובות to “בדיוק בזמן”

  1. renanaworld Says:

    נפלא. כל כך טיפוסי להודו. אי אפשר שלא להיפתח..

  2. David Palma Says:

    איזה סיפור מופלא לשבת על אחווה אנושית שחוצה גזעים.
    והכל כל כך רודיארד קיפלינג שזה שורט בקצוות

  3. תמי ברקאי Says:

    אני חוששת שבסוף מה שיקרה זה שאכתוב רשומות הודו משלי שיתכתבו, כמו שנהוג לומר בעולמות מסויימים, עם שלך.
    ככה זה, הפוסטים שלך יושבים לי על בלוטת הגעגוע!
    ואיזה יופי של סיפור, על אף ששמעתי אותו בע"פ כיף לקרוא ולראות אותו.

  4. עינת Says:

    איזה גבר-גבר!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: