אובך וסתיו מוזר

זו תהיה רשומה סהרורית במקצת, כמו היום האחרון שלי בקוצ'י, בהודו. זה מגיע פתאום כי ככה זה. וזה היה יום משונה. יום מעורבב ומרוח. גם מזג האוויר התאים מאוד לתחושת המציאות המעוקמת שהיתה לי, מין אובך וסתיו מוזר. היה לי מוזר להגיע להודו ועכשיו פתאום מוזר לחשוב שאני עוזבת אותה.

.

.

מכיוון שהעצבים שלי לא עומדים במשא הרגשי של היום הזה אני עושה שני דברים באובססיביות מעגלית: פורקת ואורזת את התרמיל שלי המון פעמים ויוצאת למרפסת לסרוג בקצב רצחני. שתי הפעולות האלה לא באמת מרגיעות את הקדיחה הפנימית: אני חוזרת הביתה, ואני מתגעגעת הביתה, ואני רוצה הביתה, ונגמר לי הזמן, ונגמר לי המסע, ועצוב לי, ושמח לי, וחוזר חלילה.

 .

.

איזה אננס יפה, ענק ומלא שמש. אני פורסת וחולקת עם מוּנסי, העובדת של הבוקר. היא מפתיעה אותי, ובתמורה חולקת איתי הצצה אל חייה הפרטיים, היא מראה לי את אלבום התמונות שלה: תמונות מחתונתה, תמונות של בעלה ושני ילדיה, וגם של הוריה ואחיותיה ובעליהן וילדיהן. היא מדברת באהבה עצומה על כולם ובגרון חנוק מגעגועים על אביה שנפטר לא מזמן. אני מעזה ושואלת אותה אם התחתנה בשידוך והיא מאשרת ואז מוסיפה: בהתחלה לא אהבה, לא לא. אבל עכשיו הרבה אהבה, אהבה הרבה מאוד. מֶני מֶני לַאב, ככה היא אומרת.

.

אני הולכת לבית הקפה וקונה המון כדורי קוקוס להביא לכל מי שאני אוהבת שיהיה להם גם קצת מטעם גן העדן של הודו.

.

.

תלך כבר נו תלך איזה נודניק יא אללה אין לי כבר כוח אליך, אני חושבת אבל ממשיכה לחייך בנימוס אל בעל האכסניה שהגיע להפרד ממני, ויושב ומורט את עצבי בעוד פרק מנאום שנמשך והולך מהרגע שהגעתי: מחד, חנופה לישראל וליהודים ומאידך אנטישמיות. שניהם מאוד פשוטים וגולמיים, ילדותיים.

.

.

פורקת את התרמיל שוב ואורזת אותו קצת אחרת. יוצאת שוב למרפסת ובוהה קצת ואז סורגת עוד קצת. כותבת קצת ושואלת את עצמי אם לפרוק ולארוז שוב או רק לסרוג עוד קצת. אני מחליטה לפרוק ולארוז שוב ואז חוטפת התקפת לב כי התרמיל מתפוצץ והריצ'רצ' נקרע ונשארת בחיים כי יש לו גם צד שני, ואלוהים רק שזה לא יתפוצץ שוב בדרך. היתרון של התאונה הזו הוא שלא אוכל יותר לפרוק ולארוז הערב.

.

מוּנסי נפרדת ממני בחיבוק גדול ומבקשת ממני שבראשון למאי בשבע בבוקר אתפלל בשביל הבן שלה שעובר את טקס הקבלה שלו לכנסיה. אני מבטיחה שאשתדל לזכור למלא את משאלתה.

 .

.

קיראן הבחור של הערב מגיע אחרי ש'הבוס' כפי שהוא מכנה אותו סוף סוף הלך. ואז אני יכולה לכבד גם אותו באננס ולשמוח איתו על המרד הקטן שלנו. כי אני עקפתי את הבוס שלו, למרות שהציע שוב ושוב, ונתתי את משימת הזמנת המונית לשדה התעופה לקיראן, כדי שהוא יקבל את העמלה. הבחור הזה שנראה ומתנהג כמו תלמיד תיכון עובד סביב היממה, השבוע, החיים, בשתי עבודות כדי להגיע לבית משלו. את הסכין הגדול הטוב שקניתי למלאכת עבודת האננס לא אצטרך יותר אז אני נותנת לו, הוא מכבד אותי בצ'יפס משקית מרשרשת ומופתע מאוד כשאני אומרת לו שהשיר הזה שאנחנו שומעים בנייד שלו עכשיו, חידוש של ה'בלאק אייד פיז', היה שיר גדול כשאני הייתי בערך בגילו.

 .

.

עכשיו אני מקפיאה את התמונה: הכל ארוז ואני לבושה ומוכנה, בחצות יבוא נהג המונית המקסים ג'וֹס ויקח אותי לשדה התעופה. הדרך הביתה תתחיל. עכשיו אני מקפיאה את התמונה כי יש לי חוב, משהו שהבטחתי והכי כיף לי לקיים: אני חוזרת שבועיים אחורה, אל המקום ההוא שדילגתי עליו וממחר אספר לכם אותו.

14 תגובות to “אובך וסתיו מוזר”

  1. תמי ברקאי Says:

    הוי. יום אחרון בהודו.
    כמה דחוס ועמוס בלב!
    מזל שהיה תיק לארוז ולפרוק עד שנמאס לו
    מזל שהיה אננס ועם מי לחלוק אותו!

  2. aya Says:

    הצילום הזה עם הרגלים!
    וואוו
    כל ההלוך חזור והיופי והאופפ והיש! והיחד והלחוד והצבע והקישוט והחבילות והמזכרות והמתנות והשאריות והישן והחדש והטעים והמשומש ומה שבא ומה שהולך… נישאר איתי

    • mooncatom Says:

      נכון שזה מקסים?
      אבל קצת חוצפה מצידי:
      גם לא נתתי קרדיט (לא זוכרת את השם)
      וגם חתכתי להם את שאר הגוף… אוי.
      אבל
      תודה איה,
      שראית הכל.

  3. שלומית Says:

    ברוכה השבה! ותודה על הסיפורים היפים והתמונות היפות, שמעלים זכרונות רחוקים מהודו. ומוכרים הלחץ והמהומה הפנימית לפני פרידה ומעבר פאזה הביתה.
    ועל ריצ'רץ' יש לי סיפור משלי, מהימים שהייתי חיילת ונסעתי לבסיס עם החבר שלי. לתיירת עם תיק ענקי נקרע הריצ'רץ' של התיק, ולא היה לו צד שני… החבר שלי תיקן את התיק עם אזיקונים, ואני חשבתי איך הוא הציל עלמה במצוקה ואיך מתזבזת האפשרות הרומנטית המתבקשת :-)

    • mooncatom Says:

      בוקר טוב שלומית,
      התגעגעתי,
      ניסיתי יום אחד להכנס לבלוגך ומשום מה נאמר לי שהוא לא קיים ואני שמחה לראות שקיים ומרתק כתמיד, עוד אתעמק.
      הסיפור הזה חמוד מאוד, אבל למה את היית צריכה להיות תקועה שם ולהפריע, הא?
      ת ו ד ה,
      ברוכה הנמצאת.

  4. David Palma Says:

    עוד פוסט אחד כזה ואני
    אתחיל להרגיש כמו
    נילס אולגרסן, בחיי (-:

  5. ido2267 Says:

    אם מישהו יכול לעמוד ולצייר על הכביש בלי לחשוש שידרסו אותו ובלי שיצא לו מזה כלום אז זה בטח מאד רחוק מכאן.

    • mooncatom Says:

      נכון עדו,
      רחוק רחוק רחוק מכאן.
      ואתה חייב להודות,
      פשוט אין לך ברירה,
      שזה יפה, זה כל כך יפה.
      נכון?
      ת ו ד ה.

  6. noyA Alon – Photographic Art Says:

    בדיוק מה שעדו ואיה אמרו :)

  7. עינת Says:

    חסר מידע חשוב:
    – מה סרגת?
    – אין תצלום של כדורי הקוקוס. חרפה.

    השלמות יתקבלו בברכה.

  8. mooncatom Says:

    סרגתי אווירון.
    איך את חושבת שחזרתי לארץ?

    אוי הכדורי קוקוס האלה,
    זה
    היה
    אלוהי.

    בטעם, המראה היה סתמי ביותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: