המקום שבו שרתי עם גאנשה

הכל חזר מהודו מלא וגדוש, כמוני: התרמיל, היומן הכחול, המצלמה ואפילו כרטיס הזיכרון הרזרווי. לפני כל דבר אחר חיברתי את המצלמה למחשב והסתכלתי. נפעמת, נדהמת: מה באמת זו אני שהייתי שם? המקום שהשארתי לספר עליו אחרון, זה המקום שהכי מדהים אותי שהייתי בו. שמעתי עליו לגמרי במקרה מבחורה שפגשתי לגמרי במקרה שבוע לפני שנסעתי. היא תיארה אותו בהתפעלות והתרגשות ואמרה שאני חייבת. לא לגמרי הבנתי במה מדובר וגם עכשיו אחרי שהייתי שם אני חושבת: באמת? באמת היית במקום כזה? אז כן, מתוך חודש בהודו, עשרה ימים נשארתי שם.

בניגוד לטבחית שלי, שלמרות כל מיני פרשנויות שבינן לבין הספר אין כלום, הודו בשבילה היתה רק מקום שבו יש מסעדה בחוף ושום דבר רוחני לא עניין אותה שם, אני דווקא נסעתי לאשרם. אמיתי כזה. לא ידעתי ממש לאן אני נוסעת אבל משהו שם מאוד משך אותי והתאמצתי מאוד להגיע. הדרך היתה עשויה מזהרורי ניסים ונפלאות ואני שמחתי להסתחרר איתם, לשם ובחזרה. אבל בכל זאת, הודעה לכל מי שעלולים לדאוג: לא חזרתי יותר רוחנית מהאשרם. בדברים מסויימים הרוחניות שלי העמיקה והתבססה ובאחרים אני קצת יותר צינית וספקנית, ככה שהאיזון נשמר. עדיין המילים 'אור פנימי' שייכות יותר למקרר מאשר לי.

אני הולכת לספר את זה קצת לאט אני מקווה שזה לא יטרחן מדי. האשרם הוא אשרם שיוָונָנדה שנמצא בכפר נייר דאם באיזור טריוונדרום בירת קרלה. זהו מקום מאוד דתי, שבו העבודה הדתית מתמקדת ביוגה כפי שהגה ולימד אותה סוואמי שיוָונָנדה שהיה איש מרהיב ששווה לקרוא עליו ולראות את המעט שהוא צולם והוקלט. תלמידו ויורשו, וִישנוּדֶוָונָנדה היה זה שהפך את תורתו לנחלת המערב והיום יש מרכזים ואשרמים רבים בכל העולם. ואפשר לקרוא על כל זה באתר הרשמי או בקצרה בעברית.

בואו נתחיל מסאטסנג. פירוש המילה הסנסקריטית הזו, הוא 'בחברת האמת': סאט = אמת, סנגהא = חברותא. המשמעות יכולה להיות בחברתה של האמת עצמה, בנוכחות הגורו המלמד אותה או גם בישיבה בחברותא כדי ללמוד על האמת.

ונמשיך בקירטאן. מזמורי שבח המושרים על ידי מזמר מוביל וקהל העונה לו כהד. אפשר לצחוק על זה, אבל זה ככה. יושבים ומזמררים מילים משונות, חוזרים אחרי הגורו באופן מוכני ובלי להבין כמעט כלום, יש מי שמוחא כפיים ויש מי שמתופף על תוף או מי שרק מתנדנד לפי הקצב, ויש שמחה לא מובנת שמתפתלת ועולה בגוף אם תרצי ואם לא, עולה עם הקצב, מעלה חיוך וממריצה את הדם. איך? ככה פשוט, זה קורה.

.

.

הסאטסנג הראשון מתחיל בשש בבוקר, הווה אומר שצילצול ההשכמה נשמע ברחבי האשרם בחמש וחצי. באפלולית הקרירה עדיין מגיעים דרי האשרם לשבת במחיצת הגורו, לעשות מדיטציה לזמר איתו מזמורים ולשמוע מעט דברי אמת מפיו. למזלם של יושבי האשרם הזה שבו הייתי יש לו לראש האשרם הנוכחי ששמו מָהָאדֶוָונָנדה והוא בכלל מאיטליה, קול נפלא וחוש מוזיקלי מעולה ופשוט כיף לשיר איתו. תקשיבו (זה באמת האולם בסאטסנג הבוקר, ושם באמת ישבתי, וגם אני קצת פיהקתי לפעמים זה בלתי נמנע).

האיש הזה מאוד מצא חן בעיני, הוא היום ה'אצ'אריה' כלומר הסמכות הרוחנית הכי גבוהה של כל האשרמים והמרכזים בהודו. כדרכם של יוגים זקנים גם הוא גידל בטן גדולה וחיוך מתוק אמיתי שורה על פניו, שיום אחד חטפתי התקפת צחוק אימתנית כשקלטתי למי הם כל כך דומים. תביטו, זה השירון של האשרם, תביטו:

טוב, מאותו רגע לא יכולתי שלא לקרוא לו גאנשה*, מה לעשות, זה פשוט ככה. וממה שראיתי עליו, אני חושבת שגם הוא היה חושב שזה נכון, יש לו חוש הומור נהדר.

————————————————–

* בספר שלי הוא מוזכר כ'גאנש', אבל עכשיו אחרי שהייתי בהודו אני יודעת שבחבר'ה קוראים לו גאנשה, כמו שלצבי קוראים צביקה.

22 תגובות to “המקום שבו שרתי עם גאנשה”

  1. תמי ברקאי Says:

    איזה יופי יופי יופי. העברת כל כך הרבה מהחוויה הזו.
    גאנש, אין ספק שהוא האל הכי חמוד ומעורר שמחה שיש!

  2. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    דווקא בפרק הזה מאוד התחברתי (בקודמים עקבתי אחר התנועה אבל לא תמיד היה לי מה להגיד), על אף שתרגולים במקומות ממוסדים, קשים עליי כחציית ים סוּף (לאו דווקא תפילות, גם יוגה וטאי-צ'י אני מעדיף לעשות לבד). ואשר לגאנש, פעם תרגמתי והעליתי לאתר מכתב של אלאן גינזברג ופטר אורלובסקי שנשלח בעת ביקורם בהודו לצ'רלי צ'פלין, ובו הם משווים בין צ'פלין ובין גאנש מבחינת השמחה שהוא מעורר בהם, החדווה, והיכולת לשנות את העולם. לא ברור אם המכתב אי פעם נשלח ואם כן האם צ'פלין קרא בו. אבל זה מכתב יפה ביותר.

    • mooncatom Says:

      אני זוכרת את המכתב המשובב ההוא.
      תודה שועי.

      • שוֹעִי Says:

        היה כמובן גם את גאנשה ארגוב
        שהלחין מוסיקה הודית אהובה ומורכבת
        למשל את השירים האלמותיים: 'הפילה הסגולה' (הבוקר יבוא, הבוקר יבוא), 'שיר גאנש' (היכל ועיר נדמו פתע, ונשתתקו שוקי אבדאן), 'ואהובתי שלי, לבן-חידקהּ' (-:

      • mooncatom Says:

        אכן,
        היה לו את החיוך הנכון לאותו גאנשה ארגוב,
        ואלה שלושה מהשירים האהובים עלי בעולם,
        ועכשיו אני מבינה למה!
        תודה שועילה.

  3. noyA Alon – Photographic Art Says:

    שמעתי אותך שרה:)
    מקסים

  4. איריסיה קובליו Says:

    מיכלי, , כמו שכתבתי לך בפייס, ברוכה הבאה למישפוחה.
    בקרלה לא שירתתי אבל בכמה אשרמי הקהילה האחרים שירתתי נאמנה יותר מעשור בחיי:)

    שועי, אנא קישור לגנשה צ'פליון בבקשה….

  5. דורית Says:

    קסום. הפנים, החוץ, הקולות, נדמה לי שהגיעו לאפי אפילו קצת ריחות…
    (ביניהם זה של כדור הקוקוס מהרשומה הקודמת)

  6. ido2267 Says:

    וזה הקטע שבו את מאבדת אותי. כמו בית כנסת, כנסיה או כל מקום אחר שאמור להיות 'רוחני' יש לי רתיעה מכל מקום שבו אנשים יושבים ביחד ומדקלמים – לא משנה מה. אני מרגיש איך מנסים להשתלט על ה'אני' שלי ולקחת אותו ממני. כן, אני יודע שהבודהיזם מטיף לויתור על ה'אני' וכך במידה מסויימת גם היהדות והנצרות והאיסלאם וכל השאר. הבעיה היא שבמקומו של אותו 'אני' בדרך כלל מגיע 'אני' של מישהו אחר שלוקח פיקוד.
    לא תודה, תהנו לכם בלעדי.

    • mooncatom Says:

      תתפלא עדו,
      אבל אני גם מרגישה ככה בהרבה מובנים,
      ומנסה לקיים בתוכי את שתי הישויות האלה ביחד,
      את השמֶחה לשיר ביחד וללמוד דברים חדשים
      ואת הספקנית ששומרת על עצמה בתוך כל זה.
      ת ו ד ה.

      • תמי ברקאי Says:

        כשאין ,אני' אין מי שיקח פיקוד
        ואז גם 'אני של מישהו אחר' על אחת כמה וכמה לא יכול להתקיים ולקחת פיקוד. אבל כל זה דיון תיאורטי, בסופו של דבר, כדאי להקשיב:
        אם יש הנאה, ממש כמו שנהנים מלאכול גלידה או מלהתחבק עם מישהו מבלי לחשוב ולחשב למה ומה יצא לי מזה ומי מנהל את החיבוק הזה,
        או שלא.
        אם יש הנאה ושמחה כדאי להשאר. ואם לא, אז כדאי לצאת.
        זה כל כך פשוט.

      • mooncatom Says:

        סיכמת את זה יפה תמילי,
        גלידה וחיבוק, ועוד קצת גלידה
        וגם עוד קצת חיבוק, זה הכל,
        מה כבר אני צריכה עוד?

      • ido2267 Says:

        לא יודע תמי, אני את הילדים שלי מזהיר מאנשים שמציעים להם גלידה ורוצים חיבוק..

      • mooncatom Says:

        :-)

  7. עינת Says:

    המממ… בפוסט הזה – אני עם עדו.

    בגלל ה'רוחניות' לא נסעתי להודו בעבר, וזה גם מה שמרתיע אותי היום.
    כלומר, מלבד ערמות הישראלים אחרי צבא :)

  8. mooncatom Says:

    את עוד תגלי שהאדון עדו
    הרבה יותר רוחניק ממה שהוא מוכן להודות…
    אבל בינתיים רק אומר:
    לא
    חייבים
    :-)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: