שקט רחב מלא

אחרי כמה ימים באשרם הגיע המשבר. נו איך לא? וכרגיל, הוא התגנב מאחורי גבה של שמחה. בימים הראשונים הייתי לבד, כלומר עדיין לא הכרתי אף אחד והייתי הלומה מעצם היותי במקום שכזה. הייתי שקטה מאוד ומרוכזת בדברים עצמם, בכל דבר כשהוא הגיע, הייתי לגמרי בתוכו: בשירה, בתירגול, באכילה, בלימוד ובשינה. ואז היה הטיול.

אוטובוס מלא באנשי האשרם המתוקים, שמחים ללבוש בגדים יפים, לנשום אוויר אחר, לראות נופים יפים, ולדבר ולהכיר. שטנו באגם וירדנו אל הים והיה יום כיף אמיתי. רק מה, בסופו של יום היינו כבר נורא חברים, ולמחרת נפלה לי הפצצה, התובנה המכאיבה. יחד עם האישה החברותית שהתעוררה אתמול אחרי שנימנמה מעט, חזרו גם המון דפוסים מוכרים ומחירם: חוסר ריכוז, חוסר מיקוד, קדחת פנימית ודיכדוך, שלא לומר עצבות, הו כה מוכרת.

.

.

.

.

בשיעור היוגה בבוקר בכיתי מכעס ותסכול. ועם התובנה הגיעה גם החלטה, משהו שמעולם לא עלה על דעתי, אבל הנה החלטתי: אני הולכת לשתוק. אני יודעת שזה יכול להשמע מעט מוגזם וטוטאלי, אבל למי שמכיר אותי אפילו קצת זה ברור שזה רעיון בכלל לא רע. הייתי ילדה שהתחילה לדבר מאוד מוקדם ועשתה את זה באינטנסיביות מעוררת השתאות, והפכתי לאישה דברנית מאוד. אני מדברת הרבה מדי, מהר מדי וחזק מדי וזה רק ביטוי אחד לאינטנסיביות הפנימית שלי שיש לה איכויות של חיה קטנה ומבוהלת. הדיבור נשמע גם על ידי אחרים והטירטור הפנימי נשמע רק על ידי. השתיקה הרגיעה את שניהם. ובכן לפעמים צריך ללכת לאקסטרים פשוט צריך. במשך כמה ימים לא דיברתי מהתה של הבוקר ועד ארוחת הערב. השתיקה הביאה שקט ויופי* ואיזון. וכמו המים, גם הדיבור כשהגיע אחרי צמא היה טעים עוד יותר.

.

* התמונות ברשומה כולן מהאשרם. המקום השקט והיפה בעולם.