אחרי כמה ימים באשרם הגיע המשבר. נו איך לא? וכרגיל, הוא התגנב מאחורי גבה של שמחה. בימים הראשונים הייתי לבד, כלומר עדיין לא הכרתי אף אחד והייתי הלומה מעצם היותי במקום שכזה. הייתי שקטה מאוד ומרוכזת בדברים עצמם, בכל דבר כשהוא הגיע, הייתי לגמרי בתוכו: בשירה, בתירגול, באכילה, בלימוד ובשינה. ואז היה הטיול.
אוטובוס מלא באנשי האשרם המתוקים, שמחים ללבוש בגדים יפים, לנשום אוויר אחר, לראות נופים יפים, ולדבר ולהכיר. שטנו באגם וירדנו אל הים והיה יום כיף אמיתי. רק מה, בסופו של יום היינו כבר נורא חברים, ולמחרת נפלה לי הפצצה, התובנה המכאיבה. יחד עם האישה החברותית שהתעוררה אתמול אחרי שנימנמה מעט, חזרו גם המון דפוסים מוכרים ומחירם: חוסר ריכוז, חוסר מיקוד, קדחת פנימית ודיכדוך, שלא לומר עצבות, הו כה מוכרת.
.
.
.
.
בשיעור היוגה בבוקר בכיתי מכעס ותסכול. ועם התובנה הגיעה גם החלטה, משהו שמעולם לא עלה על דעתי, אבל הנה החלטתי: אני הולכת לשתוק. אני יודעת שזה יכול להשמע מעט מוגזם וטוטאלי, אבל למי שמכיר אותי אפילו קצת זה ברור שזה רעיון בכלל לא רע. הייתי ילדה שהתחילה לדבר מאוד מוקדם ועשתה את זה באינטנסיביות מעוררת השתאות, והפכתי לאישה דברנית מאוד. אני מדברת הרבה מדי, מהר מדי וחזק מדי וזה רק ביטוי אחד לאינטנסיביות הפנימית שלי שיש לה איכויות של חיה קטנה ומבוהלת. הדיבור נשמע גם על ידי אחרים והטירטור הפנימי נשמע רק על ידי. השתיקה הרגיעה את שניהם. ובכן לפעמים צריך ללכת לאקסטרים פשוט צריך. במשך כמה ימים לא דיברתי מהתה של הבוקר ועד ארוחת הערב. השתיקה הביאה שקט ויופי* ואיזון. וכמו המים, גם הדיבור כשהגיע אחרי צמא היה טעים עוד יותר.
.
* התמונות ברשומה כולן מהאשרם. המקום השקט והיפה בעולם.
30 במרץ 2012 ב- 12:55 |
איזה יופי נראה שם בתמונות. חבל שלא הייתי באשרם הזה. אשרם שיבננדה ברישיקש שונה לחלוטין. שונה קיצוני. מופלא מאין כמוהו ואחר..וקשה וכואב
הבת שלי כנראה תהיה בקרלה בקרוב..
היא היתה ילדת אשרמים פה ושם:)
30 במרץ 2012 ב- 12:55 |
ולגבי ויפאסנה- זה נהדר. גם בארץ. אני עשיתי את ה 10 של גואנקה. מייסר ומדהים. מומלץ.
30 במרץ 2012 ב- 13:56 |
נו אז בטח שהיא חייבת לנסוע שמה.
אם אני הרגשתי שם בבית,
אז היא בטח ובטח.
ובעניין הויפאסנה, תמיד רציתי
אבל פחדתי. עכשיו נראה לי
שאני כבר יכולה.
ת ו ד ה,
איריסיה.
30 במרץ 2012 ב- 13:36 |
ניראה כמו מקום מופלא, מאלה שלעולם אין לדעת באמת האם הדשא בהם יותר רחב ידיים או יותר ירוק. וההוקני האחרון מרהיב עין ומסעיר באופן שהיה חסר לי בשלוות עולמים פרדס חנה כרכור הקודמים (-:
30 במרץ 2012 ב- 13:57 |
הדשא שם גדול ורחב וירוק כמו השקט,
והמקום מופלא מאין כמותו,
ואכן ניסיתי לעשות הוקני קטן משלי
ואני שמחה שאהבת אותו.
ת ו ד ה,
דודו.
30 במרץ 2012 ב- 14:03 |
השקט מלא וחסר מידות, יכול להרחיב כל שלב בתהליך..
יופי של מסע
30 במרץ 2012 ב- 15:03 |
כל כך נכון רננה.
ת ו ד ה.
30 במרץ 2012 ב- 15:29 |
כן, שקט זה כל כך טוב, כל כך מגדיר גבולות ונותן פרופורציות, ומאפשר באמת מנוחה.
במיוחד כשהוא מגיע ככה, מעצמו.
והתמונות נהדרות, יופי של מקום לשתוק מצאת לך.
30 במרץ 2012 ב- 16:48 |
נכון. ועכשיו לשלב הבא?
כנראה.
תודה תמצ'יק.
30 במרץ 2012 ב- 19:31 |
הנה גם הגבתי לך בשקט. נכון ששמים לב?
זה פוסט יפה מאוד.
30 במרץ 2012 ב- 20:13 |
תודה אביבה,
היית כל כך שקטה,
ממש חרישית,
אבל שמעתי.
איזה כיף.
30 במרץ 2012 ב- 20:58 |
מאונה, mauna, תרגול שתיקה שומר אנרגיה וממקד,
נפלא
31 במרץ 2012 ב- 8:53 |
הי גרא,
איזה כיף שאתה כאן,
וגם כיף שלימדת אותי את המילה החדשה.
ת ו ד ה.
31 במרץ 2012 ב- 8:38 |
התחברתי לפוסט הזה במיוחד דווקא כנראה בגלל שהוא כנה וחשוף במיוחד ומצביע על ה"חסרונות", המצוקות, הקשיים. ממך על עצמך. אמיץ וישיר. תודה. שרון.
31 במרץ 2012 ב- 8:59 |
שרון שרון,
נגעת בנקודה מאוד משמעותית לי, הצורך למצוא איזשהו איזון בין חשיפה לפרטיות, בין שיתוף במצוקות לבין הצפת הקוראים ביבבות… אלה דברים שאני כל הזמן מתלבטת בהם. בכל מקרה אני כל כך שמחה שיש מי שמקשיב, גם כשמדובר במצוקות וקשיים וגם באושר, כי שני הקצוות האלה, לגמרי לגמרי שלי, ואמיתיים וכנים וחשופים באותה מידה.
ת ו ד ה,
שימחתני.