לכי על היום

י' באייר

אני הולכת בדיזנגוף וחושבת: אוי אלוהים זה מצחיק. ואז אני חושבת: כן, זה מצחיק, אבל הבדיחה היא עלייך מותק, עליכן. ואז אני עונה לעצמי בשמה של איזו אישה עלומה: אבל זה נוח לי.

ואז היא פשוט יוצאת מהמחשבות שלי וקורמת גוף למולי. למעשה היא לא יוצאת מהמחשבות שלי כי אם מהז'ורנאל האחרון דה-לה-אחרון. סליחה, אני ממהרת אליה, אפשר בבקשה לצלם, כלומר רק את הרגלים? בטח, היא אומרת ומיד נעמדת בפוזה. תיכף תגידי לי שזה נוח לך, אני אומרת תוך שאני מצלמת, והיא עונה לי: דרלינג, אני עושה איתן את השדירה החמישית הלוך ושוב.

היא עולה למונית, אני ממשיכה בדרכי ובתוכי מתפתח דיון ישן עם הסתעפויות חדשות. כן, אני אומרת לעצמי, יש לזה מחירים קשים מאוד בטווח הארוך, אבל יש כאן גם מפגש פיסגה בין ה'קארפה דיאם' תִפְסי את היום, ובין מה שמעסיק אותך בבודהיזם, לחיות את הרגע הזה, לא? נכון, וחוץ מזה למי יש זמן להתעסק עכשיו עם ענייני בריאות כשצריך להשקיע ביופי שהוא הנכס הכי חשוב, לא? אז מתרגלים, נשים טובות בלהתרגל. ואני נזכרת במהפך הרגשי והמחשבתי שהיה על אורלנדו לעבור כשהפך מגבר לאישה, על התובנות המצחיקות להפליא של אורלנדו האישה לגבי היתרונות והחסרונות של היות במגדר זה או האחר.

התובנה הראשונה שלה היתה בעניין שמלות: "…שמלות אלו סביב עקביך ספחת הן. אמנם האריג (משי פדואה פרחוני) אין נאה ממנו בעולם, ומעולם לא היה לעורי (עתה נתנה ידה על ברכה) מראה משובח מזה. ואף על פי כן, היכולה אני לקפוץ לים ולשחות בבגדים אלה? לא! על כן אאלץ לסמוך על עזרתו של ספן. האם למורת רוחי הוא? האם?" היתה תוהה, וכאן נקשר קשר ראשון בחוט החלק של הרהוריה.*

אורלנדו התרגלה להיותה אישה וגילתה גם את יתרונות המצב בהמשך, כי נשים תמיד ידעו להתרגל, והן עדיין יודעות. וגם ללכת על קצות האצבעות אם צריך. גם אם בעוד עשרים שנה יגיע החשבון, והוא יהיה גבוה מאוד.

————————————————–

* 'אורלנדו' מאת ורג'יניה וולף, הוצאת זמורה ביתן מודן, בתרגום הישן והנאה של צבי ארד משנת 1964. יש גם תרגום יפה חדש של ליה נירגד אבל נתתי אותו למישהו ולא חזר…

8 תגובות to “לכי על היום”

  1. איריסיה קובליו Says:

    את גדולה! הצחקת אותי:)

  2. aya Says:

    ותמיד תמיד את זוכרת להגיד לה כמה שהיא יפה,
    לא חשוב מה בחרה ללבוש.
    שתתרגל

  3. שוֹעִי Says:

    מה זה, מוקש-נעל? מעלה-עקרבים? המדרון התלול?
    לא יודע, ללכת בנעל עם שיפוע כזה, זה נראה כעינוי רציני.
    אני חושב שבנעל כזאת הייתי פוחד לזוז.

  4. ido2267 Says:

    ועל זה כבר שנה החכם ג'רי סיינפלד :
    'נשים שופכות על עצמן שעווה רותחת, מחכות שתתקרר, מושכות אותה בכוח ותולשות לעצמן תוך כדי כך את השערות ואז הן רואות עכבר ועולות על כיסא מרוב פחד'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: