לא למען אחרים

[ נכתב ב-14 לפברואר 2010 ] [ רשומה זו ועוד חמש שמופיעות לפניה, עברו ממצב של דפים ישנים בשוליים הימניים של הבלוג, לרשומות מן המניין שיושבות בקטגוריה 'פמיניזם / תקיפה מינית' ]

שבוע חדש מתחיל ואני כאן עם שאלות קשות אל עצמי. כל השבוע שעבר היה מוקדש לעניין הזה (פרשיית יצחק לאור), והבוקר קיבלתי את זה כמו בומרנג. מישהו מרושע (ואנונימי כמובן) הטיח בפני: מיכל, את בכל מקום. אין לך חיים? עזבי אותנו במנוחה כבר. אז את זה שאין לי חיים הוא לא גילה לי, אני כבר יודעת… אני עוסקת בימים אלה בכתיבה אינטנסיבית לקראת צאת הספר שלי, כך שאת רוב זמני אני מבלה מול המחשב, ולכן אני גם מגיבה הרבה ומתעסקת הרבה בפרשיה הכואבת הזו. אבל בכל זאת אני מהרהרת בדבר. כמה נשמעתי השבוע? כמה הועלתי באמת? נכון, קיבלתי הרבה תגובות טובות, למעשה כל התגובות שקיבלתי היו אוהדות ומודות, גם בפומבי וגם בפרטי, אבל התסכול עדיין נשאר והשאלות מנקרות. מישהי חכמה ממני אמרה לי עכשיו, שבפעם הבאה שאראה את ההמון מתגודד כבר אדע להזהר. כן, אני צריכה כמובן לשמור על עצמי, אבל יש לי פרבילגיות ואני מרגישה חובה להשתמש בהן. אני חיה חיים מוגנים, אין לי טראומות קשות להתמודד איתן ושדים ומפלצות להלחם איתם, מצבי הכלכלי סביר, אני בריאה ויש לי זמן, והכי חשוב, אני יודעת להתבטא ויש לי מה להגיד. יש דברים שאני חושבת שחייבים להיאמר ואני זו שחייבת להגיד אותם.

אני רוצה להביא שני נתונים מאוד מאוד חשובים, הוצאתי אותם מתוך הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע של שנת 2006. חשוב להבהיר שהדו"חות האלה שהאיגוד מוציא הם מאמץ אדיר שמנסה להתגבר על מכשלה עקרונית. מרכזי הסיוע מייחסים לפרטיותן של הפונות את הערך העליון ביותר ושמירה על הסודיות היא קודש, ולכן איסוף הנתונים ובניית מאגר אמין ויעיל היא עבודת פרך. ויחד עם זאת המרכזים משתפים פעולה במאמץ הזה והנתונים חשוב שיקראו.

זה מחקר קטן שערכה מירי מרגלית, רכזת ליווי למשטרה במרכז סיוע תל אביב. 65 נשים השתתפו בו מתוכן 30 התלוננו במשטרה ו-35 לא התלוננו. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים רק אזקק שנים. אפשר לקרוא את הכל בדו"ח שנמצא באתר של איגוד מרכזי הסיוע.

הנשים שהתלוננו, אמרו כי המניע שלהן הוא כזה: 27% רצו שיעשה צדק, 23% רצו שאחרות לא יפגעו, 12% נלקחו להתלונן על ידי מישהו אחר, 3% רצו לעצור את התוקף, 10% רצו לעשות משהו ולא להיות חסרות אונים, 18% פעלו מתוך תחושת נקמה,  7%  פעלו מתוך תחושת עלבון.

65% מתוך הנשים שהתלוננו עשו זאת למען הזולת.

הנשים שלא התלוננו נחלקו כך: 20% פחדו מהתוקף, 20% פחדו מחשיפה, 15% פחדו מהחקירה, 13% התחשבו בתוקף, 13% רצו שקט, 9% פחדו שלא יאמינו להן, 9% חלה התיישנות, 2% סיבות אחרות.

בהחלטת 42% מהן שלא להתלונן, מילא הזולת תפקיד מכריע.

אונס הוא אקט של אלימות ואדנות והדבר הכי חמור שהוא עושה לנפגעת הוא תחושת אובדן שליטה וחוסר אונים. ההחלטה מה לעשות עם החוויה של האונס היא החלטה קשה אבל היא המפתח להחלמה, העובדה שהנפגעת תחליט בעצמה ומתוך שיקולים שנקִיים מדעת הזולת והתחשבות בו, היא הפתח מהמקום הסגור וחסר האונים אל האוויר והאור, אל השליטה בחייהן.

ובשביל תמיכה וסיוע וגם ליווי במקרה שכן תבחר להתלונן, מרכז סיוע, קו חם 1202 לנשים 1203 לגברים. ואם מעניין אתכם לשמוע עוד על פעילות המרכזים:

http://www.1202.org.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: