שחרור האישה? בטח, אבל לא עכשיו…

נשים שרוצות להיות חופשיות מדיכוי, שרוצות לקבל מהחיים הזדמנות שווה לזו שהגברים מקבלים, שרוצות למצות את הפוטנציאל שלהן במלואו, שרוצות לחיות ללא פחד וללא מבוכה ושלא יהפכו אותן לחפצים ושלא יפקיעו מהן את מה ששלהן בלבד ושלא יחליטו בשבילן מה טוב להן. נשים שמבקשות שיוויון, תמיד היו. נשים שמרדו במה שמקובל ושאלו שאלות, תמיד היו.

אבל אחד הכוחות הכי חזקים שעמדו בינן לבין המטרה הזו, הוא העובדה הבאה: נשים חיות עם גברים. נשים הן חלק ממארג חברתי סבוך מאוד של כלכלה ודת ומדינה וזהויות שונות ומגוונות, ותמיד, אבל תמיד, כשאחת הזהויות האלה עומדת בסכנה או באיום, האישה תשים בצד כל דבר אחר ותתגייס ותהיה שם במלאות. למשל, בשעה של מבחנים לאומיים גדולים, בשעה של קריאה לשחרור מיעוטים נרדפים או מופלים, בשעה של משבר כלכלי חמור.

דוגמא: אחד הדברים המאוד מעניינים שקורים במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הוא הירידה הדרסטית עד כמעט היעלמות, של פניות לעזרה בשעת משבר/מלחמה/איום/בחירות וגם בימים של חג לאומי או דתי. מה זה אומר? כשניסינו לשאול, למשל את הנשים שנוהגות להתקשר באופן קבוע ולפתע לא שמענו מהן, למשל נשים שרק בדיעבד סיפרו על פגיעה שקרתה ממש בזמן המשבר, התשובה היתה: טוב, כשיש כאלה בעיות בארץ, מה אני אתבכיין עם השטויות שלי? או: למי יש עכשיו ראש לזה שאני נאנסתי? יש בעיות יותר גדולות מהבעיה שלי… ולחילופין, עכשיו כשכולם שמחים וחוגגים, מה אני אבוא ואהרוס לכולם עם הבעיות שלי? מה אני אקלקל עם האונס שלי? למשל בתקופת ההפגזות בדרום, אנשים רבים עברו לגור בבתי קרובים או חברים, אנשים לנו במלונות בצפיפות עם משפחות אחרות, בתקופה הזו היו המון פגיעות מיניות ומעט מאוד פניות למרכזים. גודל האסון הסתבר רק אחר כך, לאט לאט. בנוסף לתשובות הרגילות לשאלה מדוע הפניה נעשתה אחרי חודש חודשיים ואפילו יותר (פחד, בושה, תחושת אשמה), היתה עוד תשובה נפוצה מאוד: עכשיו, עם כל הפצצות, וההרוגים והפצועים וכל הבעיות, מה אני אבוא עם ההטרדה שעברתי? מי אני עם האונס שלי?

אם התוקף שייך למשפחה שלך או לצד שלך במאבק מסויים או לגזע שלך או לדת שלך, הרבה יותר מסובך להתלונן. המקרה שבו מדברים עכשיו מעלה את הדבר הזה מאוד חזק. אנשי ימין תופסים עכשיו טרמפ מאוד נוח על מקרה של האשמת איש שמאל בתקיפות מיניות, וזו בדיוק אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שעד היום נשים לא התלוננו עליו, פרט לכך שהתביישו ופחדו. אם אישה דתיה תתלונן על הרב שתקף אותה יגידו לה: אל תוציאי את הכביסה המלוכלכת החוצה, אל תתני תחמושת למתנגדינו, ככה זה בכל המגזרים, כל מגזר והרבנים שלו…

לאורך ההסטוריה, תמיד היו נשים נאמנות יותר למשפחה, לקהילה, לדת לגזע ולמדינה שלהן, מאשר לצרכים האישיים שלהן ולדרישה שלהן לחופש ושיוויון. תמיד הן שמעו את העולם אומר להן: שיוויון? שחרור האישה? בטח, חשוב מאוד, אבל לא עכשיו… עכשיו יש מאבקים לשחרור לאומי, לשיוויון למיעוטים אתניים, יש בעיות כלכליות, יש מלחמות, יש ענייני דת ומדינה לפתור, חכו, חכו עוד קצת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: