רשומה בשני חלקים

יא' בסיוון

.

.

1. לכתוב ולחיות

באותם ימים הציור והאיור היו כל עולמי, אבל הייתי חסרת ביטחון ומלאת חרדה, והדרך התפתלה לי בייסורים רבים. להגיד שאני עוסקת באמנות? חילול הקודש. לקרוא לעצמי אמנית? הצחקתם אותי. אבל אני קניתי את הספר הזה, והוא נקרא 'דרך אמן'*, וזה היה כמעט כמו קניית ספר חילוני בשביל אדם דתי. אבל אני קניתי אותו ועשיתי מה שהוא אמר. או אם לדייק, עשיתי מה שהיא אמרה, זו שכתבה אותו, ג'וליה קמרון. אפשר לקרוא עליה ועל הדרך שהיא פיתחה ושהפכה לשיטה רבת הצלחה שמלמדים בקורסים ברחבי העולם, לא ארחיב את הדיבור על כך. רק אומר שבשבילי זה היה מהדברים שמגיעים בדיוק בזמן ונשארים איתך כל החיים. זה קרה לפני חמש עשרה שנים.

ג'וליה קאמרון היתה סופרת ותסריטאית מצליחה. היא היתה גם אלכוהוליסטית. אחרי שנגמלה בעזרת תכנית 12 הצעדים, לקחה ועשתה סינתיזה בין שני הדברים ויצרה שיטה מקורית של 12 צעדים לשיחרור היצירתיות. זה פשוט וזה נגיש, אני שמחה שפגשתי את זה ככה ועשיתי את זה בעצמי כי זאת הדרך האהובה עלי, ורק בזכות זה יכולתי אחרי שנים להעז וללכת לסדנת כתיבה בקבוצה.

היא מדברת על יצירתיות בצורה שהפתיעה אותי, והפכה עלי את עולמי: לא כדבר פלאי וקסום אלא כדבר שקיים בנו וצריך לשחרר. לא כיישות נפרדת ומסתורית, פראית ומסוכנת, אלא כיצור הצמא לאהבה וטיפוח, כמונו בדיוק. הדבר הראשון שהיא מבקשת לעשות, ופגשתי את זה אחר כך בכל מיני מקומות אבל שם זה התחיל: לכתוב בכל בוקר. לכתוב שלושה דפים לפחות, או חצי שעה בלי הפסקה, בכל מקרה לכתוב. כל דבר שהוא, העיקר לכתוב. תמיד כתבתי, אבל בזמן שעשיתי את זה הכתיבה לא היתה במרכז הווייתי, ובכל זאת נהייתה הכלי לשחרור היצירתיות והכלי לגילוי פלאי פלאות על עצמי ועל יחסַי עם העולם.

הייתי סקרנית קצת בהתחלה והצצתי לראות מה קורה הלאה וראיתי שנתבקש לקרוע את דפי הבוקר. שיט, מה פתאום?! טוב, כשהגעתי לשם אחרי כמה שבועות גיליתי שעכשיו אפשר (אוי פרויד) לקרוא את מה שכתבנו. ובכן, לקרוא את דפי הבוקר היה אחד הדברים הכי מעניינים, מפתיעים ומצמיחים שהיו לי בחיים. מה שחשבתי על עצמי עד אותו יום ומאותו יום והלאה לא היה אותו דבר, ותתפלאו, אבל דווקא לטובה. גיליתי את מידת השליטה והבחירה שיש בחיי, שעד אותו רגע נראו לי מקריים, גחמניים ובכלל לא בידיים שלי. גיליתי שאני הרבה פחות אימפולסיבית ובלתי צפויה ממה שחשבתי, שיש לי תהליכים, איטיים אבל נחושים. גיליתי שאני יודעת לחלום ולהגשים. גיליתי שאני ממש בסדר, וזה, לא היה עניין של מה בכך באותם ימים.

2. המון מחברות גדולות

ולפני שמונה שנים בערך התחלתי סדנת כתיבה, אמיתית, עם אורית גידלי המשוררת ואשכול נבו הסופר, זוג הורים ספרותיים שאני מאחלת לכל כותב מתחיל. למפגש הראשון הבאתי מחברת גדולה, בדיוק מהסוג שבו כתבתי לפני שנים את דפי הבוקר, וככה זה התחיל שוב, ולא הפסיק. המחברות הגדולות האלה מלוות אותי כל השנים האלה ועכשיו הן לא רק דפי בוקר אלא דפי חיים שלמים: חלומות שנכתבים בשעת יקיצה, שירים שנולדים ונלושים, מחשבות ותכניות, דפי בוקר, דפי לילה, התחלות של ספרים כמו זה שפורסם וזה שיבוא ואחרים שאולי אף פעם לא, טיוטות לרשומות, ורשימות מכולת למיניהן. הכל הכל הכל, ואני כבר במחברת השלוש עשרה.

ודי, אני לא רוצה לשמור אותן יותר. סתם בלוק גדול של נייר מוכתם בשחור. במהלך החודשיים הקרובים אני אעבור עליהן, את מה שנראה לי כמו זבל אמיתי אשמיד. את החומרים האורגניים, מה שראוי להמשיך ולהיות חומרי כתיבה, אכניס לקומפוסטר** לעבור את העיבוד של כוחות הזמן והחשק שלי. ומה שיפה ומתאים לעכשיו אערוך, אכין ואביא לכאן. זה לא פרויקט מהודק ואינטנסיבי כי אם רפוי ונינוח, של בחינת הדברים שהצטברו במחברות, במעורבב עם עוד הרבה דברים אחרים.

.

.

* 'דרך האמן' מאת ג'וליה קמרון, תרגום רוני שר להוצאת פראג.

** אין לי קומפוסטר באמת, לצערי.

6 תגובות to “רשומה בשני חלקים”

  1. תמי ברקאי Says:

    כבר עברו שמונה שנים???
    מחכה בסקרנות לקרוא את מה שתחליטי להביא לכאן.
    יופי של פרוייקט, דברים כאלה הופכים את הקיץ לנסבל :)

  2. David Palma Says:

    היי מיכל, למרות שאני לא
    מת עליה (ג'וליה קמרון)
    אני נוטה לאהוב את השיטה שלה.
    ואני מסכים שאת היצירתיות צריך
    לגדל כדי שהיא תגדל.
    ואמתין לחלק השני, ואף על פי
    שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום…

    • mooncatom Says:

      מזתומרת דודינקה,
      החלק השני?
      הוא כאן, מיד אחרי הראשון,
      ממש אחריו, כנהוג…

      ואין כמוך מבין בענייני יצירתיות!

  3. אשרה Says:

    הספר "דרך האמן" נמצא אצלי כבר 10 שנים בערך. קראתי רק את חלקו, כתבתי מעט מאוד דפי בוקר ואני מודה ומתוודה שאני משתוקקת לעשות דרך דומה לזו שאת עושה, מיכל. אולי בעקבות הפוסט הזה אבדוק את עצמי שוב מול "דרך האמן" ומול דפי הבוקר. אולי עשר שנים אחרי, זה ייקח אותי למקום אחר…

    • mooncatom Says:

      אשרה יקרה,
      את יודעת מה נחמד עם ספרים?
      הם לא נוטרים טינה.
      הוא חיכה לך עשר שנים? אז מה?
      מבחינתו זה לגמרי בסדר.
      וחוץ מזה,
      נדמה לי שאת עושה את זה בדיוק מהכיוון ההפוך,
      התחלת הרי ישר בבלוג!
      יללה,
      תכתבי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: