נערת סלמון

יח' בסיוון

המחברת השניה ממשיכה את השוונג היצירתי המטורף שהתחיל בראשונה. המון שירים נכתבו בתקופה ההיא, ובזכות המנחה העקשן שלי שלא וויתר לי, גם התמדתי בפרוזה והסיפורים שלי הלכו והתארכו, הלכו ושימחו אותי יותר ויותר. המחברת הזו מכילה המון דברים חשובים, תחנות משמעותיות בדרך החיים והכתיבה שלי. יהיה לי קשה לבחור מה להעלות כאן, מה לשמור ומה לזרוק.

 

[תרגיל: השראה מ'הידעת?', אפריל 2005]

סנפירים מאומצים, זימים במלוא הניצול, תחושת ההתעלות של הזמן הזה כבכל שנה, המסע במעלה הזרם. הזכרים קצת קדימה לפנינו, כרגיל, עם הצורך הזה שלהם לעשות רושם. האמת היא שהמראה של הזנבות של כמה מהם בהחלט משובב, אבל מה שקרה אחר כך היה כל כך גדול שהם יכולים רק להצטער שהם היו לפנינו ולא ראו.

אנחנו משייטות, הזרם חזק אבל אנחנו חזקות ממנו, אנחנו מתקרבות למפל בינוני בגודלו ונותנות קפיצה מתואמת, אני שמה לב למישהי מצד שמאל שלי שקופצת גבוה במיוחד ויש גם חן רב בקפיצה שלה. אני שואלת את אחותי ששוחה קרוב אלי והיא אומרת שהיא חברה של חברה שלה, דווקא אחת לא ממש צעירה, טיפוס עצמאי במיוחד או ליתר דיוק קצת מטורללת, להגיד על נערת סלמון שהיא שוחה נגד הזרם זה די מצחיק אבל זו שוחה נגד כל הזרמים האפשריים.

התרשמתי מאוד מהקפיצות שלה, היא לא ניסתה להשוויץ והיא גם לא ניסתה להראות משהו למישהו, נראה היה שהיא פשוט נהנית מהדרך. אפשר היה לראות גם שכל הקבוצה שאיתה נהנית לעשות את הדרך ביחד, חבורה מרשימה כולן.

אחרי אותו מפל בינוני היו הרבה קטנים, פה ושם איזה מערבולת לא מסובכת, אבל בסך הכל שחיה שגרתית אפילו משעממת אפשר להגיד. כמה שעות כאלה עברו, כאלה שאת יכולה לשקוע בהן במין מצב מדיטטיבי כזה, לא לחשוב על כלום ולחשוב על הכל. ואז, הרגשתי מין בעבוע במים ורעד עבר לי מהחרטום עד לזנב. הנחל זימזם, נהמה רחוקה הלכה והתגברה והבטן שלי הלכה והתכווצה. ידעתי שאנחנו מתקרבים, לא שכחתי את ההרגשה.

מתקרבים למפלים הגדולים, ראיתי את גל ההתרגשות עובר, התחילו לחישות ואנחות. גם בדבוקת הגברים עברה אדווה, היו אפילו כמה שהתחילו להשתרך ולהתעכב בכל מיני תואנות. אני מודה שבשנה שעברה אזור המפלים הגדולים היה די טראומטי בשבילי, איבדתי כמה חברות וקרובות. אבל אני לא טיפוס שנרתע מקשיים, דגה כמוני אחרי שתי השרצות קצת קשה להלחיץ, אחרי הכל מה זה מפל גדול לעומת חבורת דגיגים נודניקים ששואבים ממך את כל הכוחות? רמת החרדה הכרוכה בלהיות אמא גימדה בשבילי את כל החרדות האחרות, ובכל זאת הם כאן, והנה הכיווץ הזה בבטן, הרעד בסנפיר העליון.

הגנבתי מבט אל ההיא, שאחותי סיפרה לי בינתים שהיא מעולם לא נקשרה ממש לאף זכר ואף פעם לא השריצה, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מדברת בהתרגשות אל החברות שלה, ניסיתי להתקרב ולהקשיב, אני לא יודעת אבל משהו סיקרן אותי בחבורה הזאת. "תשמעו", היא אמרה להן, "נמאס לי מזה, אין שום סיבה שהזכרים יהיו באיזשהי עמדה מלפנינו או מעלינו, שום סיבה, אין להם שום יתרון אמיתי עלינו זה הכל בראש שלנו אתן מבינות, זה הכל נורמות מטופשות שכבר אין לי כוח אליהן. אנחנו, שכל עניין ההשרצה נופל עלינו, וגידול הדגיגים, והכי חשוב, אתן יודעות בדיוק כמוני שבלי הניווט שלנו הם לא שווים כלום". חשבתי לעצמי שיש אמת בדברים שלה, ראיתי שהזימים שלה מסמיקים מרוב זעם והתרגשות, ראיתי שהקשקשים שלה סומרים, ומשום מה משהו במראה שלה הרגיע אותי ונסך בי כוח חדש.

נהמת המפלים הלכה והתקרבה, הזרם התחזק וגושי קרח חבטו בנו מדי פעם, התקרבנו יותר ויותר אחת אל השניה, גם הזכרים כבר לא ממש שמרו על פאסון. הגוש שלנו הלך והפך יותר ויותר צפוף וכולם נדחקו פנימה, אף אחד לא רצה לשחות בשוליים, היינו גוש אחד מלוכד, גוש וורוד ואמיץ בעל כורחו מול הזרם ההולך ומתגבר. נדרשנו לקפיצות יותר ויותר גבוהות, גזעים סחופים החלו להתקדם מולנו במהירות שהתחילה לגבות קורבנות מקרב האיטיים והחלשים. היו גם כמה שפרשו, נסחפו חזרה עם הזרם.

ראיתי שהקפיצות שלה הופכות יותר ויותר נועזות, יותר ויותר גבוהות, ככל שהסכנה גדלה הכוחות שלה הלכו וגדלו, ככל שהמאמץ גדל היא נראתה כאילו זה מה שהיא צריכה, לזה היא נולדה, להילחם.

ידעתי כמו כולם שיש מקום שבו המפלים מגיעים לשיא גובהם ואחר כך הכל נרגע. זה יהיה הרגע הכי קשה והנה הוא מתקרב. בשנה שעברה הרגשתי מאוד בודדה בשלב הזה של המסע אבל השנה הייתי קרובה אליה ומשהו בקפיצות שלה, בדרך ההתנהלות שלה, חיזק אותי ועודד אותי, נתן לי כוחות מעבר לאלה שכבר הכרתי בעצמי, ראיתי שיש לה השפעה כזו גם על האחרות שסביבה, היינו קבוצת נקבות מרשימות היתה בי שמחה פתאום. והנה הוא כבר מולנו המפל הגדול. שאפתי מלוא הראות, פערתי זימים לרווחה, נתתי לאוויר למלא את כולי ואימצתי את כל שרירי לקראת המאמץ האחרון. אבל לא יכולתי שלא להסתכל גם עליה, לעקוב אחריה במבטי.

זה היה מרהיב. זה היה עוצר נשימה. כמעט נפלתי על הבטן, הרי גם אני הייתי באמצע קפיצה קשה מאוד, אבל ראיתי אותה. ראיתי אותה והיא עפה. היא ריחפה באוויר, בגובה שלושה מטרים מעל הנהר, היא נראתה כמו דרקון וורוד מעופף, בסנפירים פרושים לרווחה, פיה גומע את האוויר ועיניה עצומות במין אקסטזה. גיליתי שלא רק העינים שלי היו נשואות אליה, כל מי שהיה בסביבה לא יכול היה שלא להבחין, נקבות וזכרים, זקנים וצעירים, כולם הסתכלו ונפעמו מהקפיצה שלה, כל מי שהיה שם לא ישכח את זה לעולם, את הקפיצה הזאת. גם הנחיתה שאחריה היתה מושלמת, היא פילחה את המים כמו רקדנית, לא מטרידה את עצמה בכלל בהתפעלות שעוררה, המשיכה הלאה. הזרם נחלש והמשכנו כולנו, מרגיעים זימים ומסדירים נשימה, יודעים שגם השנה נגיע.

16 תגובות to “נערת סלמון”

  1. David Palma Says:

    מיכל סלמון (-:
    אני צריך עוד להתאמן על זה.
    והאיור נהדר!

    • mooncatom Says:

      תודה דודו,
      ואוי הזכרת לי משהו ששכחתי,
      לא כתבתי על התמונה קרדיט,
      כלומר אין, אבל גם את זה צריך לכתוב.
      זה משהו כל כך ישן
      שאין לי מושג איפה מצאתי אותו,
      וחבל.
      אבל הוא נהדר, כן.

  2. David Palma Says:

    "נזכרתי ששכחתי"
    זה אוקסימורון

  3. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    בהשראת החלק השני של "עיין ערך אהבה"? (מסע הסלמונים וברונו שולץ).
    או שמא בהשראת שירהּ של תרצה אתר: "לוּ הייתי דג/שמך ירקרק/אז מאומה לא חסר-לי"? (-:

    • mooncatom Says:

      לא שועי,
      בהשראת 'הידעת?' במסטיק בזוקה,
      שהיה גרעין לאותו תרגיל כתיבה,
      והיום אני באמת מבולבלת, איזה קטע,
      לא הכנסתי את הצילום של הנ"ל.
      מיד מתקנת,
      איזה פדיחה.
      (ודרך אגב, אמרתי לברונו, תשתמש בסלמון,
      מה אתה נדבק לקרפיונים היהודיים האלה?
      שעות התווכח עד שהשתכנע)

  4. David Palma Says:

    אני לא מאמין לך שבאמת דיברת עם ברונו (אולי קרייסקי)

  5. David Palma Says:

    את מכירה את הרישומים של ברונו שולץ? רשם נהדר קצת דקדנטי אבל ענק כמו טולוז לוטרק לפחות)

  6. David Palma Says:

    לינק

  7. David Palma Says:

    לינק

  8. David Palma Says:

    כתבה על ברונו כצייר

    • mooncatom Says:

      כפי שאתה רואה דודו,
      אני עושה כאן סדר וניקיון…
      1. הופכת את הכתובות הארוכות לטקסט לינקבילי.
      2. שואלת לגבי הכתובות בתגובות הקודמות:
      אלה איורים שלך לסיפורים של שולץ?
      3. מספרת אנקדוטה:
      אני הכרתי קודם את שולץ הצייר,
      היתה תערוכה של רישומים שלו במוזיאון,
      התאהבתי, קניתי את הקטלוג, ואז גיליתי את הסופר.
      4. אני
      אוהבת
      את ברונו
      שולץ.
      הוא היהודי שלי…

  9. דורית Says:

    מקסים מקסים. חשתי נאלצת ללכת ליוטיוב לחפש סלמונים קופצים.
    אני ניינתי.

  10. ido2267 Says:

    אני דווקא חששתי במהלך כל הקריאה מדובים שכידוע אורבים לדגי סלמון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: