המַרְגָּלִית

כא' בסיוון

בספטמבר 2005 התחלתי ללמוד ב'קולות'. לטעום מעט מעולם, שאני מתביישת להודות, לא הכרתי כמעט. מה שקוראים ארון הספרים היהודי. הגמרא, התלמוד, לימודים שהעשירו את נפשי ואת שירתי. ישיבה ללימוד משותף, עם אנשים מכל הגוונים של אמונה וחילוניות, אנשים חכמים ופתוחים, מלאים ומוכנים להתמלא עוד, מחפשים דרכים ליישב אמונות וזוויות מבט. בתקופה ההיא הרבה מהשירים שכתבתי התחילו מזרע שנזרע בשיעור וגדל באדמה של עולם ההתייחסות שלי, נמצאו לי דרכים ודימויים חדשים ומרגשים. השיר הזה למשל, צמח משיעורים בנושא 'אונאת דברים'.

 

               .

               ומה אם איש לוקח לב של אישה,

               את המרגלית* שהיא האישה בעצמה,

               את המרגלית המשובצת בה:

               את כל היכולת שלה לסלוח.

               ומה אם הוא לא יכול,

               או לא רוצה, מה זה חשוב,

               לאהוב אותה בחזרה.

 

               הוא אומר לה קחי,

               קחי אותו, אין לי כל חפץ בו.

               וכל מטבעות הדיבור שעברו בינהם

               כבר שחוקים כל כך,

               שאי אפשר לזהות בהם יותר:

               מה שחשבה זהב,

               נגלה באור המסמא של שמש הזמן

               כנחושת פשוטה,

               מצלצלים מרים וחלולים.

 

               ומה תעשי בו עכשיו, בלב שהוחזר, שנפרט?

               אולי תחפשי טוב, תמיד נשאר עוד מטבע אחד,

               לכרטיס נסיעה בחזרה אל עצמך.

              .

 

* האם ידעתם שהמילה מרגלית משמעה פנינה? אני לא ידעתי עד עכשיו, חשבתי שמרגלית זה כל אבן חן. מסתבר שלא. פנינה, כמה יפה. ובכן למדתי משהו חדש היום בזכות שיר בן שבע כמעט.

.

הזמנה:

הערב, לכבוד שבוע הספר, בשעה שבע בגלי צה"ל, שיחה קטנה של השפית איילת לטוביץ' ושלי, על ספרים ואוכל. היא מהצד של האוכל, ואני מהצד של הספר שלי.

12 תגובות to “המַרְגָּלִית”

  1. ido2267 Says:

    שוב פעם דיברת עם אשתי?

  2. avivamishmari Says:

    נפלא. זה שיר נפלא ומרגש.

  3. David Palma Says:

    שיר כואב ועצוב מיכל, ואונאת דברים הזכירה לי את אימא שלום מהסיפור על תנורו של עכנאי:

    אמא שלום אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל הייתה. מאותו מעשה (הנידוי) ואילך לא הייתה מרשה לו לפול על פניו (בשעת אמירת תחנון). אותו היום ראש חודש היה ונשכח ממנה אם מלא הוא או חסר.
    יש אומרים שבא עני לפתח ונתנה לו לחם.
    לא השגיחה עליו, נפל (רבי אליעזר) על פניו. אמרה לו: "קום, הרגת את אחי".
    יצא קול קורא מבית רבן גמליאל שמת.
    אמר לה: "מניין ידעת?"
    אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".

    • mooncatom Says:

      תודה דודו,
      וזוכרת, זוכרת את הסיפור,
      וכמו תמיד, כשמשתמשים באישה כדי לספר על הגברים,
      אני נשארת עם האישה, עם הטרגדיה שלה:
      להיות ככה בין אח ובעל,
      בין כבוד וחוּמרה,
      בין אלוהים ואנשים.

      • ido2267 Says:

        ב"ארון הספרים היהודי", יש ספר כלשהו שנכתב על ידי אישה?

      • mooncatom Says:

        אני לא חושבת.
        אופס.
        אני חושבת שלא.

        רגע, רגע,
        אני יהודיה, נכון?
        וכתבתי ספר, נכון?
        אז הוא בארון הספרים היהודי,
        אם אני רוצה או לא!

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, מה שעושות אהבות נכזבות, או כאלה שלא מצליחות להתפתח…
    והשערים שאינם ננעלים הם שערי דמעה.
    דומה שיותר מאשר "אונאת דברים" זהו רגע שבו נדמה לאדם כאילו זוהי אונאת כל-הדברים

    • mooncatom Says:

      נכון שועי,
      וממש ממש לא מזמן,
      יצא לי להגיד שלפחות נשאר שיר.
      ונכון שועי,
      זוהי אונאת כל הדברים כולם.
      תודה על שאתה מבין.

  5. דורית Says:

    כל כך , כל כך יפה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: