אני חייבת לרוץ לבן שלי

א' אלול

זה סיפור אמיתי, שקרה לבחור אחד שאני מכירה. איש תם וטוב שאיתרע מזלו להציץ לתהום מאוד אפלה. אותו איש חפץ בעיסוי ונתקל בקופון ולקח אותו והלך. לא מדובר באיזה קלולס כי אם בבחור תל אביבי שיודע היכן הוא חי, אבל בכל זאת הוא לא חשד שהמקום שאליו הוא נכנס זה בית זונות. כמובן שהוא הבין את זה ברגע שהוא נכנס לפי האופן שבו המסאז'יסטיות היו לבושות ובכל זאת הושיט נבוך את הקופון המזיע שבידו. אני לא מספרת את המשך הסיפור, זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב זה שאני הייתי בתוך קבוצת האנשים ששמעו אותו מסופר בבדיחות הדעת. ברור שכך, איך יספר בחור עם חוש הומור על הצצה לתהום? איך יתגבר על הכאב והמבוכה שההצצה הזו מילאה אותו? אני ידעתי שזה ככה, הבנתי ובכל זאת לא הצלחתי לעצור את עצמי. בעוד כולם מסביב שואגים מצחוק, הוא בהחלט יודע לספר הבחור הזה, אני הולכת ומתקמטת לי בפינה. וכשאני מתכרכמת קשה שלא להבחין בזה, ומישהי מסיטה את תשומת הלב של החבורה ושל המספר אלי ואני בלי רחמים מנחיתה עליו את השאלה הכי אכזרית שאפשר. נו אתם בטח מנחשים. תגיד, אני אומרת ויודעת שזה לא פייר ובכל זאת אומרת. תגיד, היית רוצה לחשוב על הבת שלך שם במקום הזה? ואני יודעת שכולם עכשיו רוצים להרוג אותי. ולא מגיע לו באמת לא מגיע לו אבל הסיפור הזה נגע לי בעצב חשוף וככה זה.

ולמה נזכרתי בזה עכשיו? בגלל הכתבה שהולכת איתי כל הזמן מאז שקראתי אותה אתמול ואני רוצה שגם אתם תקראו אותה. מאז שעזבתי את עבודתי במרכז הסיוע, הלכה הפעילות הפמיניסטית שלי ותפסה פחות ופחות מקום בחיי. יש לזה הרבה סיבות אבל אחת מהן היא שזה קשה לחיות כל הזמן את המאבק הזה, בעיקר אם אין משהו חזק שמאזן, כמו אהבה או משפחה. אם את מקדישה את האנרגיות הטובות שלך לעשייה פמיניסטית את נהיית עצובה או כועסת או שניהם ביחד וזה משא כבד נורא שאני רוצה לנוח ממנו בשנים האחרונות.

אבל מדי פעם אני לא יכולה לשתוק, מדי פעם אני נאלצת להגיד כמה מילים, לשחרר קצת קיטור, לבכות גם. והבכי בא אתמול כשקראתי את הכתבה הזו. כתבה ארוכה ועצובה על נשים, אימהות חד-הוריות, שעובדות במשך היום בזנות כדי לשרוד ולגדל את ילדיהן.

…“אני חייבת לרוץ לבן שלי” התנצלה “הילד שלי חולה עם חום גבוה. קראתי לאשה שתבוא להחליף אותי ואני ממש חייבת לרוץ”. הבוקר, שבוע לאחר אותו מפגש קצר, היא נינוחה ופנויה יותר לשיחה. “זה הבן שלי”, היא מציגה בגאווה אימהית תמונות של נער יפהפה בלבוש אופנתי על מסך מחשב המצוי בסלון הדירה. לצד המחשב מרצד מסך טלוויזיה במעגל סגור הנחצה לארבעה רבעים וסוקר את פתח הבניין, חדר המדרגות, אזור דלת הכניסה ופנים הדירה…

/ מתוך 'משמרת הבוקר של עולם הזנות', עיתון 'הארץ'

.

.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש עולם שלם שכולו שלנו: עולם המיניות שלנו. עולם פרטי שיש בו שמחה ועצב, בושה וגאווה, סודות, שקרים ומשאלות כמוסות. במקרה הטוב אנחנו זוכים לחלוק לפחות חלק ממנו עם שותף או שותפה שמכבדים אותו. במקרה הטוב אנחנו זוכים לקבל רשות להכנס לעולם הזה של השותף או השותפה. במקרה הטוב.

לאישה שעובדת בזנות קורה דבר מחריד. מאות זרים נכנסים אל העולם הזה, הם נכנסים למקום הזה שאצל כולנו הוא מקודש ומחללים אותו. לכאורה הדבר נעשה בהסכמה, הזונה מקבלת כסף ועל כן הכל בסדר. ובכן לא, בדיוק להיפך. העובדה שנתת למישהו להכנס למקום הזה, למקדש גופך ונשמתך תמורת כסף רק הופכת אותך ליותר אשמה, ליותר מחוללת, וליותר בודדה בתחושות האלה. אם קיבלת כסף, את מי תאשימי מלבד את עצמך?

לפני שנים כשעדיין צפיתי בטלויזיה ראיתי שיחה עם חשפניות. היתה שם אישה שחורה יפיפיה שבמשך כל התכנית הגנה בלהט על הבחירה שלה וחזרה שוב ושוב על כך שהיא בוחרת והיא שולטת בחייה. ממש בסוף התכנית, שנייה לפני שהזמן תם, היא נשברה. אני לא זוכרת בדיוק מה שבר את המעטה הקשוח שלה, אולי משהו שמישהי אמרה ואולי בדיוק זה, שהזמן נגמר, שמשהו בתוכה התקומם על האופן בו שיתפה פעולה עם הטרגדיה שלה. פתאום היא התחילה לדבר על המכות שהיא חוטפת, על ההשפלות שהיא סופגת, ודמעות החלו לזרום על פניה היפות וכל זה כבר על רקע הקרדיטים והמוזיקה של סוף התכנית.

ובכן, האישה שעשתה את הכתבה הזו שאני רוצה שתקראו, באה כדי לשמוע באמת על החיים של הנשים האלה, והיא קיבלה את האמת. זו שרוב בני האדם לא רוצים לדעת, זו שמקלקלת את הדימוי שרוצים שיהיה לזנות, של מקצוע לגיטימי. של הדימוי שרוצים שיהיה לזונות, של נשים שבוחרות באופן חופשי ועושות המון כסף. כי בעולם שלנו, שכבר יודע שעבדות היא דבר פסול, עדיין נשמרת ומוגנת זכותן של נשים לחיות את העבדות האיומה ביותר, הזנות. אנו חיים בעולם שבו אפשר לאנוס אישה עשרות פעמים ביום ולקרוא לזה מקצוע. גבר שהוא עבד או אישה שהיא שיפחה, יכולים עדיין להיות בעלי כבוד עצמי, הם לא יסתירו את זהותם ואת עבודתם, אבל לזונה אין את הפרבילגיה הזו, היא חיה בבושה, יש לה סוד שהיא לא יכולה לחלוק עם אף אחד. זוהי הבדידות הנוראה ביותר שיכולה להיות, בדידות שאין לה שום נחמה.

.

13 תגובות to “אני חייבת לרוץ לבן שלי”

  1. ido2267 Says:

    אף פעם לא הבנתי את ההבדל בין ביקור אצל זונה ובין לקיחת סרט פורנוגרפי בוידאומט. בשני המקרים יש סקס בתשלום רק שבמקום אחד הוא מצולם ובשני לא. אבל העובדה היא שיש במרכז המסחרי ליד הבית שלי סרטים כאלו במכשיר (בגובה העיניים של הבן שלי. שילמד את עובדות החיים) ואם הייתה עומדת שם אישה ומשדלת לזנות המשטרה הייתה באה מיד.

  2. mooncatom Says:

    נכון.

  3. Oshra Greenblat אשרה גרינבלט Says:

    פוסט מעולה! נראה לי שאקרא אותו שוב…

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,

    תודה על הדברים החשובים. למרבה הצער, הסחר בנשים כל-כך מצוי וממוסד לכאורה בדברי ימי האדם עד שלא מעט גברים מסתכלים עליו כשירות לכל דבר, ולא מבינים מדוע עושים מזה כזה עניין. יותר מכך, היסטורית שודלו לחיי זנות ופילגשות, אימהות חד-הוריות או נשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים. לפעמים דווקא נשים אלו הציגו את המקום אליו טיפסו כהישג וכיציאה מגורל אכזר לחיים טובים יותר. ברור כי לו היו חיות בחברה פתוחות ושיוויוניות יותר, המכבדות נשים, ומבקשות להיטיב למענן תחומי עיסוק ותנאי עבודה היו עשויות להיוושע מאשליית החיים הטובים אליהן הצליחו להגיע.

    עידו, הצדק איתך, לקחת סרט בוידאומט הפך עניין מטריד. לפעמים אגב, גם לקרוא פורטלים פופלריים באינטרנט השמים בדף השער תמונות הגובלות בפורנוגרפיה. אגב, אני רחוק מלהיות פוריטני או פונדמנטליסט. פשוט אני חש לא בנוח כאשר אני מבקש לקרוא נניח חדשות או איזה טור אישי ופוגש פתאום בעירום פרונטלי.

    עם זאת, אני מעדיף להמשיך להימנע בעצמי מביקור באתרי אינטרנט מסויימים, או מצפיה בתכנים פורנוגרפיים או סף-פרונוגרפיים, מאשר שהדברים יהיו מתוקנים בחוק ומוגבלים על ידי צנזור. כשמתחילים לצנזר לפעמים לא גומרים, ומה שקורה היום בשולי העולם החרדי (רעלות, כיסוי הגוף כולו מכף רגל ועד ראש) יעיד.

    אגב, בשעתו הרהרתי כאשר צפיתי בסופרנוס, האם הסידרה יצאה נשכרת מן הפרקים במועדון החשפניות? האם זה שירת את העלילה באיזה אופן או שמא היה כאן איזה פיפ-שאו ציבורי, שמגמתו להעלות את הרייטינג, לכאורה בטענה לפיה כך נראים מועדונים כאלו מבפנים (וכאן רואים את חיי הגנגסטרים כפי שהם באמת). נכון שבאחד הפרקים רצח ראלפי את אחד העובדות שם במכות אכזריות, אבל הגופה הועלמה, וההצגה המשיכה. הנה גם בטלוויזיה כאן מיהרו להציג פיפ שאו לגיטימי, לכאורה, למשל בסדרה "אלנבי".

    • mooncatom Says:

      תודה שועי,
      תודה.
      כל הדוגמאות שהבאת הן דוגמאות מעולות,
      שממחישות בדיוק את הדבר הזה:
      את הנשים ואת קולן מדירים ומשתיקים בשם הדת,
      את המין הטוב והמיניות הבריאה מצנזרים בפוריטאניות,
      ואילו לכל התועבות, הפורנוגרפיה והזנות על נגזרותיהן
      נותנים מקום בראש חוצות. עצוב כל כך.
      הכל הפוך ועקום ועצוב כל כך.

  5. משמרות « האחות הגדולה Says:

    […] אני חייבת לרוץ לבן שלי (מיכל שטיינר, סלט מחשבות) […]

  6. David Palma Says:

    מיכל איזה פוסט מורכב ומושחז, פגע לי בין העיניים בלי לאבד את ההומניות. תודה

  7. תמי דינס Says:

    כל מילה שלך היא אמת לאמיתה. ריגשת אותי.

  8. עמית מאוטנר Says:

    דברים כדור-בנות !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: