הגן הישן

ד' באלול

לפעמים יש לנו סנטימנט למשהו שמעולם לא פגשנו. רגש עמוק וגעגוע למקום או אדם שהיה לפני היותנו, שהוריש לנו הורה או אדם קרוב אחר. סיפור ששמענו בילדות יכול להיות חי ומלא צבע וריח בדיוק כמו זיכרון אמיתי שלנו. אם אמא שלך זוכרת בהתרגשות מקום שהיתה בו בילדותה ומספרת לך עליו בעיניים בורקות יש סיכוי שהוא יהפוך לחלק מעולם הזיכרונות האישי שלך, ולפעמים אפילו יזהר ביתר שאת בערימת אבני החן של הזיכרונות האמיתיים שלך.

.

יש לי חברה שבכל פעם שהיא עוברת עם הבנים הקטנים שלה ליד הפסל הזה, מקיימת ביחד איתם טקס קטן. ביחד הם קוטפים כמה מפרחי כובע הנזיר שסביבו (ואם זו לא העונה אז פרחים אחרים), ומניחים בכפות ידיו. מי האיש אתם שואלים, ואולי זיהיתם? הרמז: המקום שבו הוא ניצב, בשולי גוש הבטון / שיש / זכוכית הידוע היום בשם גן העיר.

.

               שמתם לב שמאז שאני יוצאת למסעות האופנים שלי אתם שומעים ממני יותר ביקורת שלילית וחרפות וגידופים ממה ששמעתם בכל ימי היות הבלוג שלי? נכון? אז כן, אני הבנתי את זה בקריאה לאחור ושאלתי את עצמי איך זה שתל אביב אהובתי מוציאה ממני כל כך הרבה מרירות והבנתי שככה זה באהבה ואני נורא נורא מקווה שניתן לראות ברשומות האלה עד כמה אני אוהבת את עירי ושרואים שסך התלונות קטן מגודל ההיקסמות.

.

ד"ר מרדכי שורנשטיין הוא האיש היושב כאן. בגבו, וכנראה עדיף ככה, אל מה שהיה מפעל חייו שהוא היום קניון עם מזרקה סתמית ומוזיקת מעליות מרחפת על פני תהום. אבל פעם, כן פעם, היה כאן גן החיות של תל אביב. גן חיות אמיתי. היום אני יכולה לחשוב על המקום הזה בעצב, אבל אז זו היתה הדרך היחידה בשביל ילדת פרובינציה שהייתי לראות חיות אמיתיות. ואני זוכרת כל אחת ואחת מהן. את מיקום הכלובים, את סדר ההליכה הקבוע, ואת הרגשות העזים שעוררו בעלי החיים בליבי הקטן המפרפר.

כשאני רוכבת על האופניים הירוקים כמעט תמיד אני עוברת כאן, ואז נזכרת בטקס הקטן של חברתי וילדיה. בשבילם גן העיר הוא המקום שבו הם שיחקו בג'ימבורי ושם קונים כל מיני דברים שצריכים אבל מתחת לשכבה הזו, באורח פלא, יש גם זיכרון נוצץ של כוכב שכבר כבה, שהוא בכלל לא שלהם אלא של אמם, ובכל זאת. בכל זאת ילך איתם תמיד.

הצבים הענקיים שנמצאים ממש מול הכניסה, הבריכה בה שוחים הדובים הלבנים והפינגווינים, הפלמינגו והשקנאים בבריכה שלהם, כלובי הקופים ואלה של הציפורים, והפילים, והג'ירפות ששכנו ממש בסוף הגן, והאריה, כן גם האריה. ממבט של מבוגרת אני יכולה להיעצב לזכרון החיות הכלואות בכלובים הקטנים, וצריך להודות שבמקרה הזה הדאגה לרווחתם של בעלי החיים (עוד פנינת אנימציה מבית ארדמן ששווה לראות) הולכת יד ביד עם אינטרסים נדל"ניים ואחרים, אבל מבט הילדה נמצא בשכבה שמתחת. המבט הנפעם של הילדה שלא היתה לה טלוויזיה, שלא היתה בספארי ושאפילו לא היו לה חיות מחמד. המבט של הילדה הזו חי בי עדיין, והרבה בזכות גן החיות הזה בתל אביב.

ועוד דבר אחד מקסים, כשתראו אותו תבינו את הקשר.

22 תגובות to “הגן הישן”

  1. דנא Says:

    נהיו לי פרפורי לב ופירפורי בטן, וגעגוע חזק לעיר הולדתי.

    • mooncatom Says:

      ריבי את ילדה תל אביבית?
      יו איך שאני מתקנאה עכשיו!
      יש לך את הזיכרונות שאני הייתי רוצה שיהיו לי,
      ולי יש רק את העיר שהם מהדהדים בה,
      לפעמים גם בשבילי.

  2. ido2267 Says:

    הגן כבר איננו. דודה אלה גם היא כבר איננה ולא תיקח אותי לים כשהיא חבושה במשקפי שמש של זקנים עם מגן פלסטיק לאף. ודירה בתל אביב זה כבר עניין למיליונרים או למי שמוכן לשלם הון עבור כוך מגוחך. אבל להבדיל מירושלמים אחרים אני מעולם לא שנאתי את תל אביב ואם להשוות אז מה שקרה לירושלים ברבות השנים מטריד אותי הרבה יותר. תל אביב עדיין סובלנית, שפויה ונורמלית ואת יכולה לשבת בה על שפת הים בבגד חושפני בלי שהזקנה החסודה שלידך תצעק שאת פריצע. כך שהמהות של תל אביב נשמרה. הלוואי וזה היה נכון גם לגבי ירושלים שהופכת למקום קיצוני, בוטה ואלים יותר ויותר.

    • mooncatom Says:

      עדו, איזה המשך נהדר לתגובתה של ריבי,
      אז אתה הילד הירושלמי שבא לדודה אלה,
      לים ולגן החיות, (ובטח גם לגלידה בבית קפה).
      איזה זיכרון נפלא.
      וכן, תל אביב היא עדיין מקום סובלני,
      לפחות חלקים נרחבים ממנה.

  3. דורית Says:

    ואני נזכרת בילדה שהייתי ובחוש האחד שהיה תמיד החזק מבין כל חושי. נו, את יודעת… והקטע שצירפת, נפלא

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, ביקרתי בגן כמה פעמים לפחות בילדותי המוקדמת (על פי התאריכים, הגן נסגר כאשר הייתי בערך בן 7). אני אפילו מצולם בו מספר פעמים. אני זוכר שהחיות שבו הועברו לספארי. ועוד לפני כן, הקופים ב"גן הקופים" ברמת גן הועברו אל גן החיות בתל-אביב (במה שכנראה סימן את שיתוף הפעולה העתידי בין העיריות הנוגע להעתקת חיות מביתן לבתים אחרים).
    מה שלא זכרתי אף פעם הוא היכן היה גן החיות. זכרתי שקולנוע גת היה אי-שם בסביבה וגם בניין העיריה. אבל לא ידעתי היכן. מעולם לא עלה על דעתי לבדוק שמדובר בגן העיר. ועד שקראתי את הפוסט שלך היה מיקומו של גן החיות הנעלם בבחינת חידה סמויה בשולי ההכרה.

  5. bddaba Says:

    פוסט יפה מיכל, תקראי גם את זה.

  6. אמא Says:

    אוי נוסטלגיה וגעגוע.אני ואבא עם ילדות קטנות בגן חיות בתל אביב.
    תל אביב עיר נפלאה .המשפחה שלי נפלאה.

  7. David Palma Says:

    הכי עשה לי הציור של נחום גוטמן.
    גוטמן זה, אני לא עומד בפניו, אני מתבונן אל ציור שלו
    והוא ישר זורק אותי לימים שהיו ואינם. ואז קשה לי לשוב…

  8. איריסיה קובליו Says:

    איזה פוסט נהדר מיכלי. אני זוכרת את גן החיות ואת הפוסטר המקסים הזה. ומחשבותיי כמחשבותייך על החיות המסכנות ההן ויחד עם זאת אכן היה לי שם קסם רב כילדה. תל אביב (ויפו) היא מדהימה. היא מתקדמת כמו סרטן (החיה המתוקה הזו) לשני הצדדים. גיבובים בלתי אפשריים ומדהימים. אני למשל יושבת עכשיו במרפסת היפואית מול הים, למטה שדרות ירושלים הרועשת מאד מאד אבל מ"קרדו" בוקעת מוסיקה טובה ממש של הפי אאור, והאורות המנצנצים של הבתים והכנסיות ושאר בתי הקודש, ועשן האוטובוסים, והים, הים הכחול כהה כהה פרוס ממול. קשה ומופלא. כך גם הפוסט שלך

  9. תמי ברקאי Says:

    לנו הירושלמים יש את זכרון גן החיות התנ"כי הישן להתרפק עליו, הג'ירפות בכניסה, כלובי הציפורים בשורה (התוכים היו ממש בהתחלה), רכבת ופינה עם נדנדות. ירושלים של פעם שהיתה סובלנית יותר, נקיה יותר, פשוטה יותר?
    אמא שלי ספרה לי כשהייתי ילדה שהיתה נוסעת לדודה בתל אביב וגן החיות היה מקום שעברו לידו סתם ככה בדרך לבית של הדודה בצפון הישן. אני מודה שלא לגמרי הבנתי איך זה יכול להיות ואיך יכול היה להכנס גן חיות באמצע הרחוב.
    לא הייתי רוצה שיהיו לידי עכשיו חיות כלואות אבל במקום הקניון הסינתטי הזה ובניין העירייה גם הקרנה קבועה בגודל ענקי של סרטוני גן החיות של ארדמן היו הופכים את העיר שלנו לקצת יותר נחמדה. עם ברווז ענקי במוסף לקטנצ'יק שבככר מסריק.

    • mooncatom Says:

      זה באמת לא נתפס, שעד 1980 היה גן חיות,
      באמצע של העיר. ממש ככה באמצע, מתחת לעירייה…
      והרעיונות שלך תמצ' מקובלים עלי לגמרי!

    • ido2267 Says:

      גן החיות הישן בירושלים מוכר לי היטב בגלל שבית הספר שלי חייב את התלמידים "להתנדב" פעם בשבוע וההתנדבות שלי הייתה שם. אני יכול לספר על הזאב החמוד שאהב ליטופים ופחד מאד מהכבש העצבני ששמו לו בכלוב (בצדק, הכבש שבר לזאב רגל) ועל הניהול הגרוע של פרופסור שולוב שהבין המון בחיות אבל לא בבני אדם. אני גם יכול להגיד שלנקות כלוב של זברה זו עבודה מלוכלכת ומצחינה בדיוק כמו לנקות אורווה ושההיפופוטם המסכן היה כלוא בבריכה קטנטונת וטוב שסגרו את הגן והעבירו אותו לספארי. אבל הרגע הקסום ביותר שהיה לי קרה כשנכנסתי לגמרי לבדי בוקר אחד לגן ושמעתי "בוקר טוב", אי אפשר לתאר את ההרגשה כשהבנתי שזו התוכית ריקי שמדברת אלי ולא היה לי עם מי לחלוק את המעמד.

  10. avivitmishmari Says:

    יש לנו תמונת ילדות – אני, אחי ובת דודה עומדים ליד כלוב הג'ירפה. כייף היה שם (יש גם ספר ילדים נחמד בשם "האריה שברח מגן החיות" כמדומני, על סבתא שמספרת לנכדתה על המקרה – האמיתי – הזה).

    • mooncatom Says:

      יש לי חברה שגרה בילדותה ליד הגן, ובהחלט מעידה על בריחות של כל מיני חיות ושהיו מכריזים שעל כולם להכנס הביתה, בחיי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: