גבר כותב, אישה קוראת, ולהיפך

כב' באלול

פעם לא אהבתי את פיליפ רוֹת. כן, יכולתי לראות שהכתיבה שלו חכמה ומצחיקה, אבל בהיותי פמיניסטית ובהיותה שוביניסטית במובהק, היא לא נכנסה לי ללב. אבל עכשיו קראתי את הספר האחרון שלו 'הרוח יוצא'* והוא גרם לי לבכות. לא קראתי את כל הספרים (תשעה במספר) שגיבורם הוא צוקרמן הגיבור האלטר אגו שלו, והגעתי לזה, כלוח נקי וטוב שכך. לא הייתי רוצה לתעב אותו כפי שתיעבתי את פורטנוי. נכון שאני לא גבר מזדקן ואימפוטנט כמו צוקרמן, אבל אני יכולתי להרגיש את הרגשות הקשורים בעובדות האלה. להרגיש אותם חזק. ויכולתי בזכות זה גם להסתובב סביב המחשבות שהספר מעלה.

.

.

הזיקנה ונגזרותיה היא נושא חשוב בו, אבל אני חושבת שהספר בעיקר מדבר על ספרות וחיים בעולם שבו אנו מתמודדים היום, ועל והקשרים המסובכים והמשונים ביניהם. יכולתי לחשוב עליהם גם כגיבורת הספר של חיי האישיים וגם כמי שכתבה ספר ומתלבטת עדיין מהן הדרכים הנכונות וההגונות לפרסם ולמכור אותו בלי למכור את נשמתי. שאלת הציר של הספר היא שאלה כבדת משקל בחיי סופרים וקוראים בימינו: מה חשיבותם של חייו הפרטיים של סופר לגבי היצירה שלו? האם באמת חשוב לקוראים לדעת מה מתוך הכתיבה הוא בדיון ומה עובדות? האם כל זה הוא באמת רק רכילות או ידע חשוב ביחס למעשה הספרותי?

אני חושבת שזה ספר מבריק, אבל בשבילי ברק הוא רק חלק מהמשחק, ספרים שאני לא מרגישה אני לא יכולה לקרוא באמת, אני לא יכולה לאהוב באמת. בספרים הקודמים של רוֹת שקראתי הגיבורים הרגיזו אותי, דיכאו אותי והטילו צל כבד מנשוא על היחסים האפשריים בין נשים וגברים בעולמנו. אבל בספר הזה מפציעה חמלה, שגורמת לי לתהות: האם זו אני שהתבגרתי ויכולה לעמוד בקריאת תודעה של גבר ולחמול עליו, או שזה רוֹת שבכל זאת קצת השתנה? אין לי תשובות לזה.

.

.

עדו, שתמיד יודע לשים אצבע מדויקת על דברים, הגיב לשיר שברשומה הקודמת בתהייה אם רק נשים יכולות להבין אותו, ואני הגבתי בתהייה משלי. כן, יכול להיות שבאופן מיידי אינטואיטיבי נשים מתחברות לשיר כזה יותר מהר. אבל בדיוק כמו שגבר הכותב על חוויה פנימית שלו באופן כן ואותנטי יכול לפתוח לי חלון למקום שאוכל להרגיש גם בתוכי, אז אולי כשאני כותבת על משהו שהוא במובהק של נשים אז גבר יכול להציץ לעולם הזה דרך השיר שלי. והאם בשביל זה אני צריכה להיות יותר ישירה וברורה, יותר מסבירה? גם זו שאלה, ואיתה אני עדיין נשארת.

————————————————–

* Exit Ghost, תרגם אמיר צוקרמן להוצאת זמורה-ביתן.

** שני האיורים נמצאו לי במקרה בשני מקומות שונים, והייתי בטוחה שאותו מאייר עשה אותם אבל לא. תכנסו לאתר של תומאס אלן, יש לו עוד הרבה יפים כאלה.

22 תגובות to “גבר כותב, אישה קוראת, ולהיפך”

  1. ido2267 Says:

    כתבו עלי בעיתון!

    • mooncatom Says:

      עדו,
      עם התגובות הנהדרות שלך,
      כבר מזמן הייתה צריכה להיות עליך
      כתבה במהדורה המרכזית!
      ת ו ד ה,
      על תמיד.

  2. ריבי Says:

    ואי שנים לא קראתי פיליפ רות'…בקצב שאני קוראת לא נראה לי גם שאני אגיע לנוכחי אבל מה שכתבת היזכיר לי משפט מצחיק מאד מהסרט "הכי טוב שיש" עם ג'ק ניקולסון שמגלם שם סופר עם OCD, מישהי שואלת אותו שם איך הוא יכול לכתוב כל כך יפה מנקודת מבט של אישה והוא עונה לה בשוביניסטיות " אני חושב על גבר ואז משמיט היגיון ושכל…."-

  3. avivitmishmari Says:

    אני מאוד אהבתי את "הרוח יוצא" ואת תשוקת החיים המתפרצת שלו, ההומור על ערש דווי כמעט, וייתכן שהדחף ליצור (לכתוב) בכל תנאי הוא חלק מזה. מאפשר לו להרגיש חי. ואם כך, מה זה כבר חשוב אם כותבים אמת או בדיה..

    במקרה אני קוראת עכשיו את "השיעור באנטומיה" וגם שם נתן צוקרמן סובל מאוד פיזית ונפשית. אני חושבת שתמיד היו בו את האירוניה העצמית והדיווח חסר הבושה על כל מגרעת שלו, ואלה ריככו את היחס הסקסיסיטי מעט לנשים (גבר עם כאבי צוואר כרוניים לא יכול להיות באמת מאצ'ו). ואולי זה באמת גם הגיל, שלו ושל קוראותיו, שריכך את המפגש הזה.

    • mooncatom Says:

      יש משהו בדברייך אביבית,
      אין ספק שאירוניה עצמית היא משהו מקסים בגבר :-)
      ת ו ד ה.

      • ido2267 Says:

        בדיוק היום הייתה כתבה על פיליפ רות בידיעות. מסתבר שהוא רצה לעדכן את הערך של עצמו בוויקיפדיה אבל נאמר לו שהוא לא מקור אמין מספיק. אירוניה מישהו?

      • mooncatom Says:

        דאאאי.
        באמת?
        נהדר.
        אבל ברצינות,
        איזה ערך יש לערך
        שבאנאדם כותב על עצמו?
        יש בזה משהו… לא?
        אפילו אם אתה פיליפ רות.
        (ואני דרך אגב
        הכנסתי את הרשומה שלי על 'דירה להשכיר' לויקי
        והעורכים שם השאירו את זה. איזה כיף!)

      • ido2267 Says:

        לאסימוב יש סיפור מד"ב על.מישהו שיכול להביא אנשים מהעבר לזמן שלנו. יום אחד הוא מביא את שייקספיר ורושם אותו לחוג באוניברסיטה על "המלט" וזו שגיאה גדולה כי שייקספיר נעלב עד עמקי נשמתו אחרי שהכשילו אותו בקורס.

      • mooncatom Says:

        איזה רגיש הווילי הזה.
        הוא פשוט טעה בשאלה של: להיות או לא להיות,
        הוא כתב להיות.
        :-)

  4. David Palma Says:

    מיכל, לא חייב להודות אבל בכל זאת לא אהבתי 'את מה מעיק על פורטנוי', אבל הבנתי מאיפה זה בא. באחרים שלו הוא היה יותר ידידותי אבל ככלל הוא וג'ון אפדייק משום מה יושבים אצלי ביחד על המדף עטיפה אל עטיפה, לחי אל לחי, ובלילה כשהאורות כבים וכמו באגדות הצעצועים והספרים קמים לתחיה אני שומע איך שניהם מתמרמרים ענוגות ומתייפחים כמה קשה להם בחיים עלאק.

    ועל משקל סיפור המד"ב של אסימוב, ישנו בתלמוד מדרש על משה רבנו שאלוהים שולחו במכונת זמן לבית המדרש של ר' עקיבא, וכהוא מגיע לשם הוא רואה שהם לומדים שם את התורה שהוא הוריד לעם ישראל בסיני. והוא, משה, הגדול מכולם, לא מבין על מה הם מדברים (תאמיני לי שייקספיר שמייקספיר, בתלמוד יש כבר הכל).

    • mooncatom Says:

      לגמרי.
      אפדייק ורות וגם סול בלו כמובן במועדון,
      ומדי פעם גם וודי אלן מצטרף
      לכוס תה וקיטורים.

      והסיפור על משה זה בדיוק בדיוק,
      נהדר. חזל"ינו כבר עשו הכל לפנינו.

      ובטח רבי שמאי הזקן
      היה יושב בחבורת היהודים הקוטרים הנ"ל:
      כוס תה, קיטור, כוס תה
      קיטור.
      :-)

      תודה דודו.

  5. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, לא הולך לי עם פיליפ רות, כל כמה שניסיתי, תמיד הגעתי למסקנה שהספר שנסיתי לקרוא באותו זמן נכתב בניגוד לקואורדינטות שלי, ויש לי אפילו חבר טוב משנים, שקורא כל ספר שרות כותב בשקיקה, וכל פעם שניסה להעביר לי, לא הצלחתי להבין מה קורה שם, ועל מה העניין הגדול.
    למען הכנות, אני בכלל לא ממש הצלחתי להתחבר אי-פעם לפרוזה היהודית-האמריקנית (בשביס, מלמוד, אפילו סול בלו– הסופר המוכשר יותר שבהם) וגם לצעירים שכולם גומרים עליהם הלל: ניקול קראוס וג'ונתן ספרן-פוייר (אשתי ממש אוהבת את שניהם) אני לא מצליח להתחבר, ולא משנה כמה אנשים יגידו לי שאני מפספס (ויש מדיי פעם איזה רומן אמריקאי חדש שאני נהנה לקרוא). אפילו את "הכל מואר" הצלחתי רק להתחיל אבל לא לסיים.

    • mooncatom Says:

      קודם כל: קרעכץ.

      הקיטלוג פרוזה יהודית-אמריקנית עורר בי מחשבה
      מעניין שדור הוותיקים החמוצים, הקוטרים והבועטים
      התחלף בדור של ילדים טובים ואחראים. נכון ?

      בכל מקרה שועי היקר,
      לא חייבים הכל :-)
      אפשר לאמר שנשארו לך בכל זאת
      עוד כמה ספרים לקרוא בעולם…

  6. שוֹעִי Says:

    אני מצטער קצת על אויירת המלפפון החמוץ של תגובותיי האחרונות
    אבל עדיף מלפפון חמוץ עשוי היטב על בייגל עם לקס וקפה פילטר של דֶלִי [יש לי חבר טוב שמגדיר את האתר שלי כאתר שעוסק בספרות מוזרה]

  7. ada k Says:

    אני לא מכירה את הספר החדש שהזכרת, אבל אולי הבעיה היא לא אם מבינים או לא, אלא אם מתחברים לאופן ההתבוננות. אני לא התחברתי אף פעם לאופן ההתבוננות של פיליפ רות. ואני שמה לב שאני בדרך כלל יותר אוהבת ספרים (ושירה) שנכתבו על ידי נשים – אולי משום שאני יותר אוהבת את נקודת המבט שלהם (כלומר, שלהן) – את הדברים שהן שמות לב אליהם, וכדומה.

    • mooncatom Says:

      ברור עדה,
      זה הכי מיידי לנו והגיוני,
      אבל בכל זאת, יש משהו שמרתק בלקרוא גבר
      שמדבר על מה זה להיות גבר,
      זה הרי זן מוזר מאוד :-) לא?

  8. רואות עולם « האחות הגדולה Says:

    […] גבר כותב, אישה קוראת, ולהיפך (מיכל שטיינר, סלט מחשבות) […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: