.
.
השמש של הילדות שלי
רקומה לי עדיין
בתוך העפעפיים
בתך תך תך
בחוט צהוב לוהט
לעולם לא אוכל
לפקוח באמת
.
תגים: שירה
.
.
השמש של הילדות שלי
רקומה לי עדיין
בתוך העפעפיים
בתך תך תך
בחוט צהוב לוהט
לעולם לא אוכל
לפקוח באמת
.
תגים: שירה
4 באוקטובר 2012 ב- 10:02 |
איזה יופי :)
4 באוקטובר 2012 ב- 10:08 |
מיכל, התכים הקטנים שהשמש רקמה בנו בעמק הירדן…
יפה יפה השיר, ובכלל אלוהים שוכן בתכים הקטנים,
והצילום של מאסאקי צורב גם הוא עד מאוד
4 באוקטובר 2012 ב- 10:45 |
מעשה רקמה
4 באוקטובר 2012 ב- 10:47 |
כלכךכלכך יפה
4 באוקטובר 2012 ב- 12:08 |
נהדר
4 באוקטובר 2012 ב- 12:35 |
עכשיו זה רקום עלי…
4 באוקטובר 2012 ב- 14:33 |
וואו,
איזה זר נהדר של תגובות,
אני עפה. עפה.
תודה לכם,עדה ודודו,
רננה, דורקה, רותי וגם ריבי,
שימחתם אותי מאוד.
4 באוקטובר 2012 ב- 18:40 |
רק לי נדמה שהשיר קצת עצוב?
5 באוקטובר 2012 ב- 0:14
דווקא חשבתי שכולם הבחינו,
לא?
:-)
4 באוקטובר 2012 ב- 17:31 |
מיכל יקרה,
התך-תך נשמע כמו מכונת תפירה (כמו שהיתה לסבתי ז"ל) יותר מאשר עבודת ריקמה.
ברגליים הך-הך-הך
ובעיניים תך-תך-תך.
(-:
5 באוקטובר 2012 ב- 0:09 |
איך הזכרת לי שועי,
את הצליל הזה של מכונת התפירה,
ועוד זו שכמוה בטח היתה לסבתך,
זו שמניעות אותה הרגליים…
צליל נהדר.
ומזכיר לי את השיר הזה,
איך לא.
5 באוקטובר 2012 ב- 8:05 |
מקסים כל כך. הדימוי והמילים. תודה
5 באוקטובר 2012 ב- 8:23 |
תודה אליסיה,
על שאת כאן,
ועל המילים הטובות שלך.