הדברים שקורים בזמן הנכון

י' בטבת

הרשומה של היום קצת ארוכה, אבל היא מדברת בכמה עניינים שקשורים זה בזה באופן בל ינתק וחשוב לי לדבר עליהם. אלה עניינים אישיים מאוד והם סובבים סביב מקומי בעולם כסופרת. לרוב אני מגדירה את עצמי כמשוררת, ושתי הכותרות הללו שונות בתכלית השוני. המילה 'סופרת' מתארת מבחינתי אישה שכתבה ספר שיצא לאור, זה הכל. ואילו המילה 'משוררת' מתארת את האישיות התודעתית והרגשית שלי.

כשהספר שלי 'נשיקה של טבחית' יצא לאור, לפני כשנתיים החלטתי ביני לביני על דמוקרטיה אמיתית. כלומר, שכל קול שהספר יקבל יהיה שווה לקול אחר. בין אם זה מבקר בעיתון נחשב, בלוגרית מטעם עצמה, או אמא שלי. הספר קיבל משובים מכל הסוגים והמינים. היו כמה תגובות פומביות טובות וחכמות, לפעמים מסוייגות ואפילו עויינות, מנומקות יותר או פחות וגם מעליבות ומרושעות, והיו עשרות ואולי אפילו מאות קולות של נשים וגברים שאמרו לי כמה אהבו את הספר וכמה הוא נגע בליבם, חלקם כאן בבלוג, או בפייסבוק וגם באופן הכי פרטי.

.

2

.

כבר דיברתי כאן כמה פעמים על החומרים מהם עשוי דחף הכתיבה שלי. ובכן חוץ מאהבה פשוטה וגדולה, וחוץ מצורך בסיסי, הדחף עשוי מעוד משהו. אני רוצה לגעת ברגשות של בני אדם, לספר סיפור שהולך ללב, זה מה שאני רוצה. היומרות הספרותיות שלי לא נורא גדולות, אבל את זה אני רוצה מאוד. ואני מודה, מכל המחמאות שהספר מקבל אלה הן האהובות עלי ביותר.

בימים אלה אני במסדרון. רוב הזמן הוא שרוי באפלולית, לעיתים אפילו חושך. אני לא יודעת מה יהיה אורכו וזה יכול להיות מאוד מתיש ומייאש ללכת בו. בזמנים אשר כאלה, אפשר לשכוח בשביל מה כל זה, הכיף של הכתיבה נהיה לכובד, הספר ההוא שכבר יצא נראה קטן מרחוק, ואין כמעט שום אור בקצה. והנה הפתעה, תזכורת. מייל פרטי* מאישה זרה שאומרת לי בדיוק את מה שאני צריכה לשמוע, בדיוק עכשיו.

פתחמיכל היקרה ,

לקח זמן עד שמצאתי את הספר אבל היה שווה "לרדוף" אחריו. תיאורי האוכל והדימויים שלך, לא נתקלתי במשהו דומה. הספר ריגש אותי וגרם לי ללא מעט דמעות מאחר וחברתי ואחות נפשי רווית, נפטרה לפני שנתיים מסרטן, ורווית מי שהכיר אותה, כל עולמה (שלה ושל בעלה) סבב סביב ההנאה הצרופה מלאכול ולהכין אוכל מדהים מדהים, ההנאה והיכולת להנות מאוכל של סבתא, בישול פשוט וטעים, לאכול ולנסות בכל טיול אם  בארץ או העולם את האוכל המקומי, ולצאת בפיזוזים, ולהפוך להיות מאושרת מכל פרלין או גלידה שכוחת אל באיטליה. לרווית היתה התכונה הנפלאה הזו של לתאר אוכל במילים ולחוות אותו באופן כזה שאף פעם לא פגשתי.

אז מבלי לדעת שזהו הספר למסע כזה הוא לקח אותי. חשבתי לעצמי כמה מצחיק, לא סתם לקח לי זמן למצוא אותו, אבל כנראה שכך נגזר, היה שווה כל כך. מיד קניתי את הספר גם לאמא של רווית ושלחתי בדואר רשום, הגיע לה לאמא לזכות בו גם. התגובה לא איחרה לבוא. וההתרגשות סביב זה היתה גדולה מאד, גם שם נשפכו דמעות בלי סוף.

חוץ מזה :-) הספר קסום בעיני, קליל ומורכב, ומלא ניגודים, וכמה שמחתי שהסוף היה כזה טוב, לא הייתי עומדת במשהו אחר :-)

מאחלת לך עוד הרבה ספרים והמשך כתיבת בלוג כל כך אחר ומיוחד.

                                                                אלה סגור

תודה לך אלה, באת לי בזמן, ונגעת לי בלב

.

3

* קיבלתי מאלה אישור, למעשה ממש עידוד, לפרסם את המייל כלשונו.

** התמונות: Casa dos leoes' Henrique Oliveira' 'בית האריות'.

14 תגובות to “הדברים שקורים בזמן הנכון”

  1. ע. רז Says:

    את מרגשת. שייפתח כבר המסדרון לטרקלין. אמן.

  2. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    נהדר לקבל מכתבים שכאלה כי הם מראים על כך שהספור שלך מחולל נפלאות בעולם.

    יותר מכך, אני באמת לא רואה כל סיבה מיוחדת להתחשב יותר בביקורת בעתון
    מאשר ממכתב כזה. נהפוך הוא, מבקר ספרים נמצא במערכת של ציפיות ולחצים, מצד המערכת (הם לעולם לא חופשיים, ומי שיאמר לך אחרת, משקר או מתמם, ראיתי איך זה עובד עוד בצעירותי), תמיד ישנם ציפיות לכל מיני עורכים (בהוצאות ספרים), סופרים (חברים, עמיתים) וגם סתם פוליטיקות שמצויות מאוד בענף (האם הסופר שייך לקליקה זו או אחרת, האם בית ההוצאה שבו יצא הספר "הוא משלנו"? וכיו"ב). בכל מקרה, נער הייתי וגם קצת זקנתי, ולמדתי לקרוא את מכלול הביקורת בעיתונות כסוג של יחסי ציבור, כאשר לקרוא טור ביקורת המציע תובנות עומק, הופך להיות אירוע בלתי-שכיח עד נדיר. עוד תופעה מבישה שהופכת להיות מצויה יותר ויותר, היא הימצאותן של ביקורות בהם הקומיניקטים היחצניי"ם המשוגרים למבקר בתוך הספר מצוטטים כמעט בשלימותם בתוך הביקורת העיתונאית (חזיתי בכמה מקרים כאלה בשנים האחרונות; אני חושש כי תחת ביקורת כאלו צריך להוסיף בקטן: גילוי נאות, זהו מדור פרסומי).

    ולכן, מכתב כזה הוא גם מחמם-לב וגם כן הרבה יותר מכל מה שביקורת עתונאית יכולה להציע.

    וכזכור אשתי מאוד אהבה את הספר שלך. ממש.

  3. כרמלה כ. שלומי Says:

    נפלא, מיכל.
    המסדרון הזה, אני יודעת, הוא גם זמן של שקט והקשבה.לפעמים הוא רחם לדברים שעוד יגיעו ויפתיעו.

  4. דנא Says:

    המיסדרון הזה הוא הוא מה שחשוב. דברים טובים קורים במיסדרונות.כשהתחלתי לקרוא את התגובה של אלה לרגע חשבתי שהיא משהו שאני כתבתי לך… מעניין שגם היא חיפשה אותו הרבה זמן ואז הוא הוציא אותה למסע משלה. אור יבוא.

    • mooncatom Says:

      וואלה ריבי,
      המכתב שלך בזמנו היה גם הוא מתנה שכזו,
      ואחריו הרשומה הנפלאה ההיא. לגמרי.
      והעובדה שמחפשים את הספר, וואו,
      זה כל כך לא מובן מאליו לי.
      על האור,
      ועל הכל,
      ת ו ד ה.

  5. David Palma Says:

    הוי מיכל, הפרוזדור הזה שאת שרויה בו והשלווה המפוכחת ורבת הסבלנות שאופפות אותך בו מעוררים קנאה (זה בטח איזה וירוס שלווה שדבק בך בהודו) והמכתב הזה בסוף שמגיע בסוף הפרוזדור כמו כוס צ'אי מרווה, ובית האריות המדהים שחותם. איזה פוסט

    • mooncatom Says:

      דודו!
      איזה כיף שאני נראית שלווה,
      לפחות זה נראה ככה, זה כבר משהו,
      ואם היתה לי כאן כוס צ'אי
      זה היה מושלם.
      ת ו ד ה.

  6. אלה Says:

    מיכל היקרה באמת ,
    נפלה לי הלסת ואזלו לי המילים, קטונתי
    אני עוברת לפנטומימה.

  7. איריסיה קובליו Says:

    תמונה מדהימה
    יום אחד עוד אזכה לקרוא את ספרך:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: