בחורף שעבר נסעתי אל הקיץ

כז' בשבט

לפני שנה זה היה. קמתי ממש ממש מוקדם בבוקר אחרי שבמילא לא ממש ישנתי בלילה. ואיך אישן? אני נוסעת להודו. אני נוסעת להודו. ככה דפק כל הלילה הלב המוטרף שלי. היה בוקר קר מאוד ואני הלכתי לתפוס את האוטובוס לתחנת הרכבת. וככה כל הדרך. אני נוסעת להודו. אני נוסעת להודו. אני נוסעת להודו.

אתם אולי מכירים את ההרגשה הזו, שאתם בדרך אל הנסיעה ואתם כבר בתוכה, לגמרי? עוד בערב הקודם ישבתי בפיצריה השכונתית ואמרתי לעצמי. כמה מצחיק, הנה אני כבר בהודו. למרות שהשכונה היתה כרגיל, חורפית מאוד ונטועה במקומה התל אביבי הקבוע.

באוטובוס לעמאן פתחתי את היומן הכחול החדש שלי וכתבתי:

               "תריס בעננים נפקח במזרח

               כדי חרך, ויש שם

               פסי אור אפור ורוד

               שמאחלים לי נסיעה טובה.

וגלי עטרי שרה ברדיו את הקיטש האולטימטיבי, שמתאים הפעם עד כדי דמעה: קחי את העולם כולו, מי יוכל לאמר לך לא? שיהיה לך טוב."

חברת התעופה 'קאטאר איירוויז' היא מהמשובחות בעולם ושדה התעופה בדוחה הוא אחד המהממים. צוות המטוס הוא אוסף של אנשים צעירים ויפים, דוגמנים של ממש מכל הלאומים האפשריים, דוברי אנגלית מושלמת ובעלי אישיות קורנת, לא פחות. לקח לי זמן להבין מהו היצור שבסמל החברה, ורק כשחזרתי לארץ מצאתי מי היא העז היפה הזו.

אייר קטאר

.

במטוס ישבה לידי בחורה צעירה מאוד מסרי לנקה, שעבדה שנתיים בדוחה ועכשיו חוזרת הביתה. היא מתרגשת בדיוק כמו מה שהיא, ילדה. היא מנשקת בהתלהבות קודם את הדובי הענק שקנתה לעצמה מתנת פרידה, ואחר כך אותי. היא רוצה לכבד אותי בשוקולד אבל אני כבר נורא רעבה. ואיזה כיף, האוכל מגיע והוא נהדר והוא כבר הודי לגמרי ואפילו חריף, בחיי. כבר מירדן לדוחה וגם משם לפאנאג'י שבגואה, אכלתי אוכל הודי טעים. וכמו תמיד גם סידרתי את המגש כאילו שהוא ניגש עכשיו לתחרות היופי של הזבל. נו, זה אבוד העניין הזה.

והנה הודו, נחיתה אל תוך חשיכה. לילה חם. אני אמורה להתקלף כמו שתכננתי, הרי התלבשתי בשיטת הבצל במיוחד בשביל זה. אבל אני יותר מידי בהלם עכשיו, ורק אחרי שעות רבות כשאגיע לחדרי שבמלון אסיר מעלי את בגדי הדרך החמים, ועד אז אזיע ואפילו לא אשים לב כמה אני מזיעה, כי אני בהודו. אני בהודו. אני בהודו.

.

~ הרשומה הזו מוקדשת באהבה לתמי הקטנה, שנוסעת מחר ~

 .

פרפר מופלא

(זה פרפר הודי עסוק, הוא צולם ביום הראשון שלי בפאנאג'י, גואה)

18 תגובות to “בחורף שעבר נסעתי אל הקיץ”

  1. תמי ברקאי Says:

    תודה, איזה כיף לי, כתבת כל כך יפה ומדוייק את העירנות שיש בתחילת מסע, למראות, לאנשים, ללב המתרגש.

  2. כרמלה כ. שלומי Says:

    סיפור מסע. איזה כיף. מחכה להמשך, את כותבת נהדר

    • mooncatom Says:

      זה סיפור המסע,
      שנה אחרי שהיה,
      אז זה יותר סיפורו של זיכרון,
      הטעמים שנשארו,
      הפירורים שמסתתרים,
      כל מיני.

      תודה כרמלה.

  3. שלומית Says:

    תחרות היופי של הזבל? נתקעתי על זה, סליחה. את יכולה לפרט בעניין המגש? אולי אשתכנע ואפתח לי איזה הרגל בעייתי חדש נוסף לאוסף (האמת, לא נראה לי, אבל אני סקרנית).
    ותגידי, את "נסיעה מדומה" של לאה גולדברג קראת? אם לא, נראה לי שתיהני ממנו. הלך הרוח בספר הזה מזכיר אותך קצת, בעצם (והיי, כתבת כאן פעם על "דירה להשכיר"!). אמנם הנסיעה שלך הייתה אמיתית ושלה, או לפחות של הגיבורה שלה, מדומה, אבל יש הרבה דמיון בצורת ההתבוננות.

    • mooncatom Says:

      איך שאפשר לסמוך עליך, עין חדה שכמוך.
      כן, זוהי סטיה אחת, מתוך מבחר סטיותיה של אישה אובססיבית.
      בשעה שכל הטסים מסביב פשוט אוכלים להם בכיף,
      אני גם מסדרת את המגש. אני לא יכולה לסבול זבל מבולגן ברדיוס שלי, ארוחות מוכנות מייצרות המון זבל: כלי פלסטיק, מכסים, מפיות, סכ"ום פלסטיק, כוסות… כל כך הרבה זבל ואני מרגישה צורך לסדר ולדחוס אותו שלא ארגיש טובעת בתוכו, וגם, אני מודה, מאיזה דחף אסתטי חולני. (ולא אספר עכשיו על איך אני תולה כביסה)

      תיכננתי וגם אקרא את לאה גולדברג, ברור.
      תודה שלומית.

  4. דנא Says:

    התחלתי להתרגש כאילו שאני נוסעת להודו… ואני בכלל לא.

  5. דורית Says:

    כל כך יפה. וחוץ מזה, כמובן שגם אני נתקעתי על תחרות היופי של הזבל, אבל מכיוון אחר לגמרי. שאנחנו אחיות או מה? בטח. גם חשוב לתלות את הכביסה לפי צבעים. שהעין לא תתבלבל. טוב שיש לנו אותן שריטות. זה בטח הופך אותנו לנורמליות לגמרי, לא?

  6. ada k Says:

    הפרפר העסוק נהדר :)

  7. ido2267 Says:

    כנראה נמנמתי לי בהקיץ כי לרגע חזרתי להודו. שוב הייתי בכלכותה הצפופה והמזוהמת. שוב קבצנים רצים אחרי ברחוב, שוב ילדים לבושי סחבות משחקים על ערימות אשפה בעוד ילדים אחרים הולכים לבית הספר לבושים עניבה וחליפה.
    התעוררתי בחלחלה ומאז אני ממלמל לעצמי "אני לא נוסע להודו, לא נוסע להודו, תודה לאל אני לא נוסע להודו".

    • mooncatom Says:

      אתה יודע מה עדו,
      יכול להיות שאם הודו היתה בשבילי כלכתה לא הייתי כל כך מתגעגעת, הבנתי ששם קשה ועצוב. זה לא שלא ראיתי דברים קשים בטיול שלי, אבל היה איזון, היה מה שיפצה.

      איזה מזל שהתעוררת :-)

  8. David Palma Says:

    "אתם אולי מכירים את ההרגשה הזו, שאתם בדרך אל הנסיעה ואתם כבר בתוכה, לגמרי?"
    לגמרי!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: