את שיכורה זה כבר הפאפאדם השמיני

ב' באדר

כבר שבועיים שהייתי בהודו, ועדיין לא ראיתי מישהו אוכל בידיים. בחיי. זה מוזר אולי, אבל האנשים שראיתי אוכלים היו במסעדות והיו ברובם תיירים כמוני. כן, זה די עצוב. אבל עכשיו הייתי בדרך אל האשרם עם סנקרן המשגע, והוא לקח אותי למסעדה, הכי עממית שאתם יכולים לדמיין, בתחנת הרכבת בטריוונדרום בירת קרלה. מסעדה גדולה וישנה שהזכירה לי את המסעדה שהיתה פעם בתחנת הרכבת בחיפה, מהמסעדות הקואופרטיביות האלה, סטייל 'תנובה'*, או אפילו אם לדייק, חדר אוכל בקיבוץ.

שנקין מזנון תנובה . צילום יעל רוזן

.

אז זה הזיכרון שיושב לו בתחתית הערימה: לעמוד בתור, לקחת סכו"ם ומגש, לקבל את המנה שלך שנראית לך כמו דבר בלתי אכיל לחלוטין, ללכת לאט ובזהירות אל השולחן כשנדמה לך שמבטי כל העולם נעוצים בך ורק בך. הזיכרון הזה מתעורר מרבצו, והוא מהקיץ שבו הלכתי לנח"ל.

חברי קיבוץ דגניה בחדר האוכל 1972 . צלם לא ידוע

.

ועכשיו בתחנת רכבת בקרלה, מושלכות להן כמה חתיכות מטוגנות של משהו לא מזוהה, כמה שליכטות של תבשיל כלשהו שסנקרן עונה לשאלתי 'מה זה?' בתשובה 'סמבר'*, וגם אורז ופאפאדם*. אנחנו מתיישבים ואז, בנוסף למבוכה של לשבת עם גבר זר ועוד כל כך יפה במסעדה שבקצה היקום, ובנוסף לזיכרון ההוא הטראומטי שהתעורר לו רק עכשיו, אני גם מתפחלצת כי הוא מתחיל לאכול בידיים. ולא בעדינות אלגנטית כי לא ככה עושים את זה, ברור שלא. בזריזות וביטחון חסרי כל עידון של מי שככה הוא אוכל, נקודה.

אני חושבת שהסתרתי בהצלחה, אני מקווה שהסתרתי בהצלחה את ערימת המבוכות שלי שנוספה להן עוד אחת קטנה לקישוט כשביקשתי מזלג. ומיותר לציין שאכלתי רק את הפאפאדם נכון? בדיוק כמו שכשהייתי בנח"ל אכלתי במשך חודשים ארוכים רק ארוחות בוקר וערב.

אחר כך המשכנו בנדודינו, והגענו אל האשרם. ושם במשך עשרה ימים, מהמאושרים ביותר בחיי, ישבתי על הריצפה וגיליתי את החדווה שבאכילה הידיים.

———————————————

* כאן יש הסבר לכותרת הרשומה, אם עוד לא נזכרתם.

* sambhar . לא אהבתי אותו את הסמבר הזה, אף פעם ובשום צורה. היה בו משהו במראה, בטעם ובמרקם שלא אהבתי, ובדרך כלל גם שטו בו סירות במיה שזה בכלל מחוץ לתחום האוכל מבחינתי. ככה שהסמבר ואני לא חברים.

* papadam ? טוב, את זה אהבתי מאוד.

10 תגובות to “את שיכורה זה כבר הפאפאדם השמיני”

  1. עדו Says:

    ורק אני זוכר את המסעדה ההיא בכלכותה כשיכולתי לראות מבעד לחלון ההגשה את הטבח מוריד חולצה בזמן הבישול. זה קצת הטריד אותי אבל אחר כך הבנתי שאין לי מה לדאוג כי אחרי שהוא הוריד חולצה הוא לבש את המכנסיים .
    אחרי זה העכברים שעל הרצפה נראו לי די חמודים בסך הכל..

  2. גילי Says:

    לי זה עושה חשק לארוז מזוודה ומצלמה ולאכול בידיים

  3. ada k Says:

    אז פאפאדם זה בלינצ'ס? את זה באמת אפשר לאכול בידיים :)

    • mooncatom Says:

      כן, זה מין בלינצ' מטוגן,
      שנהיה למין פריכיה מתפרקת,
      שאני יכולה לאכול ממנו אלפים…
      זה לאוכלים חדשים בידים :-)
      ת ו ד ה, עדה.

  4. lorestene Says:

    כנראה, מאדאם, שלא לכל אחד מתאים הפאפאדם. אבל אם היית מנסה לאכול בידיים בקיבוץ קרוב לוודאי שהיית מגיעה להודו הרבה יותר מוקדם.

    • mooncatom Says:

      לא לכולם? אוי כולם לא מבינים,
      זה כל כך כל כך טעים!
      ובקיבוץ, אהה, כן יש משהו בדברייך :-)
      ת ו ד ה, לורסטין.

  5. דורית Says:

    ולפחות בקרלה שבהודו אף אחד לא שואל "של מי אתם"?

    • mooncatom Says:

      הו הו דורקה,
      את זה הם לא שואלים.
      (דרך אגב, ראית שהתמונה היא מדגניה?)
      אבל הו הו,
      הם שואלים דברים אחרים :-)

      ושל מי את ילדה?
      שלי!
      ת ו ד ה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: