לפעמים מברג הוא רק מברג

כד' באדר

1

כשהתחלתי ללמוד בבצלאל, לפני מליון שנים, אז לפני כל תהליך רכישת הכלים האמנותיים, רכשתי ארגז כלים. אמיתי, מפח כחול, ומאז הוא איתי. בעוד שדברים אחרים בחיי באו והלכו, שומשו והתכלו, הוא אמנם מחליד, אבל ממשיך להתמלא ולהשתכלל. אני כל כך אוהבת פטישים. ומברגים. זהו אחד הדברים היקרים לליבי ארגז הכלים הזה. היום יש לי גם סולם משלי ועוד פריט אהוב ונפלא, מקדחה.

זה נכון, לא כל הגברים אמונים על מלאכת כפיים, אבל רובם יכולים לעשות את הדברים הפשוטים והבסיסיים, בעוד רובנו הנשים, נידונות למצוא גבר שידפוק מסמר, יפתח סתימה ויקדח ויבריג כשצריך. בדרך כלל מרחיקים ילדות ממסורים ופטישים, בעוד שאת הבנים מעודדים לקחת חלק בעבודה. אבל אני הייתי ילדה שאוהבת להתלוות לאבא שלה למוסכים ולבתי מלאכה, והאהבה הזו נשארה איתי כשבגרתי.

martin jarrie

אני שמחה שלמדתי לסרוג ולתפור וכל המלאכות האלה הן חלק ממני, אבל יש בי צער על שבשיעורי המלאכה היתה כזו דיכוטומיה מגדרית. אני חושבת שהיום זה קצת שונה, יש כבר נשים בכל המקצועות, מחשמלאיות ועד מוסכניקיות, מבנאיות ועד נגריות, משרברביות ועד טכנאיות מחשב, מנהגות מונית ועד מובילות דירות. אבל עדיין, אני לא בטוחה שממש מעודדים ילדות לשאוף אל המקצועות האלה.

חיפשתי בגוגל 'אישה עם מקדחה', וקיבלתי שני דברים מעניינים. האחד, תמונות של נשים עם מכשירי עבודה שהמשותף לרובן היה שהנשים לא ממש נראות בהם עובדות אלא יותר מחייכות חיוכים מסוימים אל העין הגברית המביטה, שהן מחזיקות איזה כלי מלחמה מסוכן אולי. באמת. זה היה מאוד מוזר ומעניין, ואז צץ הדבר השני. שיר, שהיה ברור שהוא מתורגם מאנגלית ובשום מקום אין עליו קרדיט. מסוג הדברים האלה שמתגלגלים באינטרנט וגורמים לך לתהות, למה נשים כל כך אוהבות את זה ומעבירות את זה הלאה? כמה רגעים אחרי שגיגלתי את השורה הראשונה בתרגום חופשי שלי לאנגלית, הגעתי אל המקור. 'חודש האישה' שלי, אתה אדיר, לאן שאתה לוקח אותי. ובכן השורה בשיר ששלחה אותי אל המסע הזה היתה 'לכל אישה רצוי שתהיה, מערכת מברגים, מקדחה נטענת וחזיית תחרה שחורה' הנה הבנתם מה הרגיז אותי, נכון? כי כמו שהיינו אומרים פעם 'מה עניין מחט לתחת', למה להצמיד את שני הדברים האלה ביחד? אני אגיד לכם למה. כי אישה שקודחת, דופקת, מבריגה, מנסרת וכן הלאה, נשיותה עלולה להיחשד, עדיף שתאזן את זה מיד באיזה פריט חינני וסקסי, רק ליתר ביטחון.

אז זהו, שלא. חוץ מהדברים הממש מקצועיים כמו ריצוּף, צינוּר וחשמל, השתדלתי לקחת חלק בכל העבודות שהיו בבניית הבית שלי, ואני מודה, אני נורא גאה בכך. אין לי שום חזיית תחרה שחורה, אבל המקדחה שלי היא אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי, ואתם יודעים ממי? מאבא שלי. אולי זה ילדותי, אבל גם בזה אני גאה.

ישמור אותי האל, אישה עם פטיש . Jan de Bray

19 תגובות to “לפעמים מברג הוא רק מברג”

  1. ido2267 Says:

    לכל גבר כדאי שיהיה ארגז כלים מפח כחול. גם אם אין לו מושג מה לעשות איתם. המקביל הגברי לחזיית תחרה.

  2. דנא Says:

    גם לי יש ארגז כלים מפח כחול יחד עם קופסת תפירה סריגה ריקמה ועוד כאלה. הכול מתחיל ונגמר באבאים-זאת המסקנה שלי, עובדה גם אבא שלי לימד אותי וגם האיש שלי לימד את הבנות שלנו. פעם לפחות לימדו בנים לנגר ובנות לתפור היום לא מלמדים אף אחד שום דבר שזה עוד יותר עצוב.

    • mooncatom Says:

      אצלי זה לא היה ככה ריבי,
      אבל מתנת המקדחה היתה הדרך להראות לי
      שהוא השלים עם זה, שאולי אפילו מחבב את זה.
      וחוץ מזה אני חושבת שאת צודקת,
      מלאכות היד אאוט בבתי הספר,
      דווקא כשהן פורחות היום בעולם האמיתי.
      מוזר ועצוב.

  3. lorestene Says:

    בין כל הדברים שאני צריכה להצליח לעשות ולהספיק לעשות, אני אמורה עכשיו גם ללמוד לקדוח? אין סיכוי. הספרים יישארו על הריצפה, קיבינימאט המדפים.

    • mooncatom Says:

      לא חייבת לורסטיני,
      שישארו על הרצפה,
      ספרים מוכנים להיות בכל מקום
      העיקר שיהיו, והרבה!

  4. David Palma Says:

    לי אין ארגז כלים (האמת שיש לי) אבל אני מטפח את ארון הספרים היהודי שלי ולפעמים אני יוצא ממנו החוצה, נבהל וחוזר מיד בחזרה. כמו שהבן שלי שבגר בהוואיי אומר נכנס ל"מצב צב ים" (היידעת שבהוואיית קוראים לצב ים הוֹנוּ)

  5. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    אין לי ארגז כלים, בכלל, כנראה לקחתי ברצינות רבה מדיי את מיתוס שבירת הכלים בקבלת האר"י, כי מאז אני מניח שהכל שבור (לא כמו האר"י שחשב שהעולם שואף לתיקון השלם) ולכן חסר תקנה. למשל כשמשתחרר לי בורג אין לי מושג איך להחזיר אותו למקום בחזרה. לפעמים אשתי מחפשת את המברגה, לפעמים גם אנשי מקצוע טובים מביעים את ייאושם המוחלט (-:

  6. שוֹעִי Says:

    אגב, 'הכל שבור וחסר תקנה' היא התגובה שלי לר' עקיבא שאמר 'הכל צפוי והרשות נתונה'.

    • mooncatom Says:

      הכל שבור וחסר תקנה,
      לפעמים. ולפעמים אין דבר יותר שלם
      מלב שבור, ואז אין צורך לתקן.
      ואני שמחה שאשתך היא 'נושאת המברגה' אצלכם,
      זה כיף שחלוקת התפקידים לא שגרתית,
      זה נותן תקווה לעולם.

  7. g2-a623ad2c9fa06208e511775d3758fe64 Says:

    אני מתגעגעת למקדחה ולרשות לתקן דברים בבית. מאז שעברתי למעונות אני צריכה לחכות כמעט חודש בשביל שיחליפו נורה. וזה מתסכל כל כך!
    במקביל אני מחפשת ערכת תפירה.
    גם וגם וגם…זה כול הכיף

    • mooncatom Says:

      (אוי מוזר ומטריד,
      בהתחלה ראיתי שאת הכבש השישה עשר,
      אבל משהו בוורדפרס שינה את זה לג'יבריש,
      חבל.)

      אבל,
      בכל מקרה ברוכה הבאה לכאן,
      ותנחומי על תיסכולי הנורה :-)

      איזה כיף שאת גם ממועדון ה'גם וגם',
      תודה, ותבואי תמיד!

      • sixteensheep Says:

        אני משחקת עכשיו עם בלוג בוורדפרס וזה עושה דברים מוזרים…כמו לקחת ממני את מהות הכבשה.
        מילא, לפחות הצלחתי סוף סוף להגיב.

      • mooncatom Says:

        יופי!! זה עובד.
        שחקי שחקי כבשה חביבה.
        ועכשיו ראיתי למה כבשה, זה אדיר:
        באתי, ראיתי, אני כבשה / תרגום גוגל :-)

  8. אלה Says:

    אין כמו ארגז כלים כחול ממתכת :-)
    במקרה הפרטי שלי , שבוע לפני שהכרתי את בן זוגי , רכשתי לעצמי זוג אופניים משומשים, כעבור מספר ימים הצטרכו אלו תיקון , אותו עלם חמודות שהכיר אותי רק מס' ימים , התנדב לעזור , והופיע עם ארגז כחול ממתכת ישן ודהוי ….מיד ידעתי
    כזה אני רוצה איתי לחיים ….את הבחור הכוונה :-) .האופניים עברו איתי דירה לתל אביב לדירתו של הבחור, ושם נפרדו ממני לטובת בעלים אחרים שגנב לי אותם , הבחור אני והארגז כלים עדיין יחד, טפו טפו טפו ….

    אגב, כשאני למדתי ביסודי, היו לנו שעורי כלכלת בית ונגרות מעורבים בנים ובנות , וכמה אהבתי נגרות……

    • mooncatom Says:

      אני יכולה להבין אותך אלה. לגמרי.

      אבל בכל זאת,
      תרשי לי בדיחונת, טוב?

      הנדימן כזה, אחד כמעט כמו שלך,
      אומר לאישתו:
      בסדר בסדר, אני אתקן את זה,
      את לא חייבת להזכיר לי כל חודשיים!

      :-)

  9. אורית לוי-לידר Says:

    אשה – ברור שטכנית. איך לא? כך יאה וכך נאה. וסיפור קטן: גם במשפחה שלנו הגברים היו תמיד מי שתיקנו וקדחו ובנו מעץ. כך גדלתי. עוזרת ולומדת.
    יום אחד, בן זוגי ואני נכנסנו לפרויקט של תליית מדפים במטבח דירתנו השכורה. לא היתה לנו אז עדיין מקדחה, ולקחנו אחת בהשאלה מחברים. אבל, alas, באמצע העבודה התכסחנו קצת והפרויקט נתקע… מה אעשה? מי יקדח לי בקיר? לקחתי עיפרון ומטר, סימנתי צלבים כמו שראיתי את אבא עושה כל החיים, תפסתי את המקדחה, התחלתי בעדינות, המשכתי באומץ ו… אחרי שעה-שעתיים המדפים היו מותקנים.
    שיחרור האשה מודל שנות התשעים (אגב, זה היה בתקופה מוכרת לך, מיכלי).

    • mooncatom Says:

      זהו זה,
      ככה אנחנו משתחררות.
      בדרך כלל – כשאין לנו שום ברירה אחרת :-)

      אותי חברה טובה לימדה את רוב הדברים,
      ובעיקר לימדה את העיקרון:
      לא לפחד כלל!

      תודה ויומטוב אוריתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: