סגידה וביזוי

ז' בניסן

לאחרונה נתקלתי בכעס גדול של חברותי הפמיניסטיות על השיר שפתח את טקס האוסקר 'ראינו לך ת'ציצים'. אני דווקא רואה את השיר הזה כפמיניסטי ויודעת שהרבה גבות יורמו לשמע ההצהרה הזו. נשים שאני בהחלט מעריכה את דעתן חושבות שזה היה פוגעני וקראו לזה הטרדה מינית פומבית וכן הלאה. אבל אני רוצה לדבר על ציצים היום. אני רוצה לדבר על שדיים. ואני חושבת שהיחס אל האיברים האלה בחברה שלנו הוא מאוד דו ערכי ואפילו צבוע. אין כמעט שום דבר שהוא חד משמעי: לחשוף או לא לחשוף אותם בחוף הים? האם הם משתייכים לקטיגוריה 'איברי מין' או לא? להניק או לא להניק בפומבי? מדוע אפשר לחשוף כמעט כל סנטימטר בהם, להרים אותם על מגש של חזיית פוש-אפ ולנפח אותם מחוץ לכל פרופורציה, אבל הפטמות אסורות בתכלית האיסור? מדוע יש סביב השדיים כל כך הרבה מסתורין, פחד ובושה?

שדיים1

.

בחופי הים האירופיים כמו בסרטים המגיעים מהמדינות ההן, העירום הוא פשוט וטבעי ולא תראו שחקנים מכוסים בסדין באופן מטופש בסצינות מיטה. לא עושים שם עניין מזה ששחקנית או שחקן חושפים את גופם, זה פשוט חלק מהיותם בני אדם שמשחקים בני אדם בסרט. זה רק באמריקה וגם כאן אצלנו, שהיחס לעירום הוא כל כך פוריטני וצדקני. ולכן הרגשתי שהשיר הזה תוקע סיכה בבלון הטיפשי הזה. זה סרט, ובסרט הזה יש אישה, ולאישה יש שדיים. אז או שהם איבר כשאר האיברים, ואז לא מתעסקים בזה בכזו אובססיה, או שמחמיצים פנים כי מישהו מתייחס לזה בדיוק ככה. זה פשוט לא חשוב מה שיחקה שחקנית מסויימת בסרט מסויים, היא שחקנית וזהו. אבל אם זה חשוב שראינו לה את הציצים, אז יללה, בואו נגיד את זה: זה מגוחך! אתם לא רואים? ואני אהבתי את זה. אז אולי אני לא מבינה, אבל אני באמת חושבת שסת' מקפרלן התכוון למה שאני מתכוונת, לעשות צחוק מהפוריטניות הצבועה של האמריקאים בכלל ושל הוליווד בפרט.

.

צורות

כשהייתי בצבא היה בחור אחד בגדוד שהיתה לו חולצת טריקו עם הדפס משגע: רישום פשוט של המון צורות של שדיים, כמו זה כאן למעלה. כי אתם יודעים ואתן לא יכולות שלא לדעת, הם באים בכל מיני צורות. יש לנו את הצמד המשונה הזה עלינו, וסוגדים לו וממשטרים אותו. כן כן, יש משטרה מאוד מחמירה, משטרת השדיים, שיש לה חוקים שנוגעים לכמה ומה מותר לחשוף, לאיזה צורה צריכה להיות, למה מותר שיראו ומה אסור שידעו שיש לך, ומה מותר לו שיזוז ומה צריך להיות יצוק בבטון.

שריון שדיים מהודו

.

בא לי לצעוק: עורו אחיותי, שחררו שדיים, תלבשו מה שנוח לכן, אל תייסרו את עצמכן במיני מכשירי עינויים שלא לדבר על ניתוחים למיניהם, תניחו לשדיים שלכן לחיות. אבל כמו בכל דבר אחר שקשור בשיחרור נשים, אני יודעת שני דברים חשובים. האחד, שהדרך לשיחרור ארוכה ומתפתלת, והשני כמו שאמרתי כאן כבר ב'חודש האישה', שאני לא מוציאה את עצמי מן הכלל, אני גם משוחררת רק חלקית, ובשאר הזמן אני כמו כולן, פוחדת שיראו לי את הציצים.

שדיים

8 תגובות to “סגידה וביזוי”

  1. ido2267 Says:

    לגורילה יש איבר מין בגודל 3 ס"מ. היצור הענק והשעיר הזה לא צריך יותר מזה כדי להכניס קופה להריון. באותו אופן הציצים של קופות הן מאד שטוחים. עטינים גדולים וכבדים היו מפריעים לדלג מעץ לעץ ובכלל לשרוד. ממה שידוע לי אישה שטוחה מניקה בדיוק כמו שופעת כי בלוטות החלב בכלל נמצאות בתוך הגוף והשד הוא סתם רקמת שומן די מיותרת. אני מניח שבני האדם התפתחו כפי שהתפתחו בין היתר כי הם מאד ויזואליים. זכר עם איבר גדול ומרשים זכה להתעניינות של הנקבות ונקבה שהיו לה שתי בליטות רכות ונעימות קיבלה יותר תשומת לב מהזכרים בזמן שבו עוד היינו קופים.

  2. Irit Amit Says:

    מיכלי,
    לצערי, לא מספיקה לקרוא פה כל יום,
    אבל כשקוראת — מתמוגגת,
    ורוצה שתדעי :-)

  3. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה,
    צלמיות מסופוטמיות של אלות פריון יכולות להיות מתוארות כך
    אישה קטנה עם שדיים ענקיים (מעבר לכל פרופורציה גופנית, זה לעתים
    אפילו גרוטסקי לגמריי), שסימלו חיוּת-ויטאלית. כלומר כבר אז בימים ההם היו האמנים מתארים את הפריון בטבע בשדיים ענקיים (לאלות הללו נעשו בדרך כלל גם כל מני פולחנים מיניים). אגב אלות כנעניות כגון אשתורת וענת היו מתוארות כך בדיוק וגם הן נודעו בפולחנים המיניים שנעשו כדי לעובדן. אני מניח
    כי חלק מהפוריטניות של הסתרת השדיים נעשה כחלק מן האפיונים של הדתות המונותאסיטיות, למשל: עובדה לא ידועה היא, שעד המאה השביעית היתה הכעבה במכה (האבן השחורה) אבן שבה שיוחדה לפולחן אלת האהבה זומזום (אני לא ממציא), וכנראה נעשו שם כל מיני פולחני פריון שאפיינו את הדתות האליליות. אני מניח שמי שתחשוף את שדיה שם היום תסכן את חייה באופן ממשי. מזומזום לאללה, נעשו שם גם כמה תהליכים של כיסוי מאסיבי של גוף האישה.

    • mooncatom Says:

      זומזום!!!!

      נפלא שועי, כבר היה שווה.
      ותציץ בלינק שהבאתי בתגובתי לעדו אתמול,
      מאוד מתקשר לכל מה שאמרת.

      תודה.

  4. עינת Says:

    לגבי דידי (או שמא 'דדיי'?)
    קשה לדבר על 'שדיים'; על 'ציצים'; בלי לדבר על סרטן השד – המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים. בכל שנה נפטרות בישראל קרוב ל-1,000 חולות. אלף (!!!) חולות – נשים, רעיות, אמהות, אחיות, בנות – שעברו ממוגרפיה, אולטראסאונד, MRI, ביופסיה, בדרכן אל הכימותרפיה, ההקרנה, הכריתה.

    רבות מתמודדות עם איום מתמיד, איום כמעט יום-יומי, בהיותן בעלות פגם גנטי ב-BRCA1 או BRCA2, והן בעלות סיכון של 85% לחלות בסרטן השד.

    בעלות סיכון של 85% לחלות בסרטן השד – ובתוך כך הן עובדות, מפרנסות, מכינות כריכים לילדים לבית הספר, מתאפרות, מתלבשות, מבשלות, רבות עם הבעל או עם הבוס, מוציאות את הכלב לטיול ומה לא – אבל שטויות, עזבו, בסך הכול מדובר ב-Boobs.

    משום-מה גברים מגיבים ל'סטטיסטיקת האימה' הזאת באטימות מהולה בבדיחות דעת. כפי שאמר אחד, גאון במיוחד, לחברתי החולה: "אז מה, אז יהיו לך ציצים עומדים מסיליקון. ביג דיל".

    מה אתה אומר. הייתי רוצה לראות אותך. עם זין מסיליקון. עומד.
    ביג דיל.

    "הדרך לשחרור" אכן ארוכה ומתפתלת, כל עוד שדיים הם נושא לבדיחה בתיכון, בצבא, בחוף הים, בהנקה – וגם בדרכם אל הכריתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: