טיפול פמיניסטי בסגנון הישן

יג' בניסן

שני משפטים משמשים כמוטו לספרה של סימון דה בובואר 'המין השני' כרך ב', הספר המדבר על 'המציאות היומיומית'. שניהם נאמרו על ידי גברים והבחירה שלה בהם מרתקת בעיני:

           Untitled

בבחירה של המשפט הראשון יש אירוניה דקה ומבריקה, שכן יש לשער כי דעותיהם של קירקגור ודה בובואר ביחס לאסון שבהיות אישה רחוקות כמזרח ומערב, אבל המילים מתאימות להפליא גם לו שאמר אותן וגם לה שהשתמשה בהן. האמירה של סארטר לעומת זאת, מנסה לצמצם את הבעיות שאיתן מתמודדות נשים לכדי קשיים אנושיים רגילים, אבל בכך שהיא לוקחת אותן ממנו ומנכסת אותן לעצמה, המילים נטענות מחדש בכוח שלה.

הספר הזה יצא בשנת 1949 בצרפת, אבל תורגם רק לפני שנים אחדות*. מדוע לקח כל כך הרבה זמן? לא אנסה אפילו לנסות לענות על השאלה הזו אפילו שיש לי השערות משלי, אבל הוא היה חסר כאן.

Simone de Beauvoir . 1949. Photo Elliott Erwitt

ההקדמה לספר הזה קצרה והיא אגרוף ישר לבטן. יותר מחמישים שנים עברו ועדיין המילים האלה טריות, כאילו נקטפו זה עתה מהעץ הרענן והגאוני והיפה שהיה ראשה של סימון דה בובואר. יותר מחמישים שנים עברו והן אומרות אמת שאנחנו עדיין צריכות להיאבק כדי שתשמע. כי לא כולם, אולי אפילו הרוב, אינם רוצים לשמוע אותה. אם בזמנה של סימון חשבו שאין שום צורך בזכויות שוות לנשים, הרי היום הטיעון הוא שכבר יש להן, ואין שום בעיה והכל בסדר. אבל בשביל כמה מהנשים באמת המהפכה כבר נגמרה, לכמה מאיתנו יש חופש אמיתי וכמה מאיתנו משוחררות באמת ושוות זכויות באמת?

                   " נשים בנות ימינו נמצאות בתהליך של ניתוץ מיתוס הנשיות; הן מתחילות לכונן את עצמאותן באופן ממשי, אך מתקשות לחיות את מצבן האנושי במלאותו. הן גדלו על ברכי נשים, בתוך עולם של נשים, וייעודן המקובל הוא הנישואים, שעדיין משעבדים אותן בפועל לגבר; היוקרה הגברית כלל לא נמחתה, והיא עדיין נסמכת על יסודות כלכליים וחברתיים איתנים כתמיד. לכן יש לבחון בקפידה את גורלה המסורתי של האישה: איך האישה מכשירה עצמה למצבה, איך היא חווה אותו, באיזה יקום היא חשה עצמה כלואה, אילו דרכי מילוט פתוחות לפניה – את כל אלה ברצוני לתאר. רק אז נוכל להבין אילו בעיות ניצבות לפני הנשים שירשו עבר כה קשה ומתאמצות לעצב לעצמן עתיד חדש. כשאני משתמשת במילים "אישה" או "נשיות", איני מתכוונת לאבטיפוס כלשהו או למהות בלתי ניתנת לשינוי, וממרבית ההיגדים שלי משתמעת האמירה "במצב הנוכחי של החינוך והמוסכמות". איני מתכוונת לנסח אמיתות נצחיות, אלא לתאר את הבסיס המשותף שעליו מושתת קיומה של כל אישה ואישה. "

le deuxieme sexe simone de beauvoir . המקור

.

לפני כמה שנים התאהבתי מאוד. לעולם כנראה לא אדע, אם העובדה שלא נאהבתי בחזרה במידה שרציתי היתה בגלל הרגע בחייו של אהובי שבו הוא פגש אותי, או שפשוט לא, וזהו. אבל מי שעזרה לי לעמוד בהתנסות הקשה הזו היתה סימון דה בובואר. קראתי אז את הכרך הראשון של הספר הזה, זה שכותרת המשנה שלו היא 'העובדות והמיתוסים' והוא היה כמו טיפול בהלם. לא שהפסקתי לאהוב, אבל יכולתי לראות בעיניים פקוחות את המצב שאני לכודה בו ולהבין שהוא לא רק תוצר של היותי מי שאני והוא מי שהוא, אלא שיש כאן גם רובד עמוק יותר הקשור בהיותי אישה בעולם הזה. יכולתי לראות את הפער בין מי שאני זכאית להיות לבין מי שאני בפועל. זה נקרא טיפול פמיניסטי. ואני מודה לאישה הזו שהושיטה לי יד מעבר לזמן המפריד בינה וביני, לעזור לי ברעיונות שלה, במילותיה. ועוד דבר. לא הייתי מעלה בדמיוני תסריט כל כך מוזר, אבל בסוף כשניפרדנו, נשאר הספר ההוא אצלו, ואילו אצלי שוכן התאום שלו, כרך ב'. זה שמתחיל במילים הנחרצות והאלמותיות האלה:

Untitled2

.

אני וסימון וז'אן פול הקטן

התמונה הזו היא מביקור אצל הזוג המלכותי בבית הקברות במונפרנס לפני עשר שנים בדיוק: אני, וסימון, וז'אן פול הקטן.

——————————-

*  כרך א' 2001 וכרך ב' 2007, תרגום שרון פרמינגר להוצאת בבל.

לקראת סיום 'חודש האישה': כמו שהתחלתי כך אני גם מסיימת, עם סימון דה בובואר. היו לי עוד כל מיני דברים שרציתי לדבר עליהם כאן בחודש הזה, אבל את עיקר הדברים אמרתי. יש עוד מספיק להזדמנויות אחרות. מחר תהיה הרשומה האחרונה. מחר נחגוג יציאה עתיקה מעבדות לחירות ונזכור, שיש לנו עוד יציאה חשובה כזו לעשות, עכשיו. לכולנו, נשים וגברים ביחד.

12 תגובות to “טיפול פמיניסטי בסגנון הישן”

  1. עדו Says:

    אני חושב שקירקגור כתב משפט פמיניסטי מאד שמעודד נשים לפקוח עיניים ולראות את אסונן. לא ידוע לי למה הוא התכוון אבל אם מבחינתו המצב הנכון לאישה הוא להכיר בכך שנשיותה היא אסון הוא שומט את הקרקע מתחת לסדרי העולם שהיו קיימים בזמנו שבהם אישה הייתה אמורה להיות מאושרת ממצבה ולא לבקש לעצמה יותר.

    • mooncatom Says:

      יש משהו בדבריך עדו,
      יש בהחלט משהו.
      בוא ניתן לו ליהנות מהספק,
      אבל גם נזכור שמן הסתם הוא לא התכוון
      שאישה אמורה לשנות את מיקומה בעקבות התובנה הזו.
      כי אם כן… אוי ואבוי,
      סדרי עולם יאלצו להשתנות גם הם.

      לזכותך יאמר,
      שהפעם הוצאת מתוק מעז.
      זה האביב?

      ת ו ד ה.

  2. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, לא מחבב לא את קירקגור ולא את סארטר. הם כל כך לא קרובים אליי (כל אחד בדרכו), שכמעט קשה לי להעלות על הדעת יוצרים מוערכים שאני חש כלפי כתביהם כזאת זרוּת. יש לא מעט יוצרים שלא נמצאים אצלי בכלל בספריה. דווקא במקרים שלהם, מעולם לא היה לי הרהור שני ביחס לזה.
    דה-בובואר, כמו גרטרוד שטיין ווירג'ינה וולף שייכת לחלוצות (וכמו וולף, אני מוקיר אותה אך ורק משום שהיא שייכת לחלוצות)…
    אני מאוד אוהב נשים. אני הרבה פחות נקשר לגברים. פעם, כשהייתי יותר צעיר, סיכמתי עם ידידה שאני כנראה לסבית בגוף של גבר (ברור לי שלו הייתי אישה הייתי לסבית). דווקא משום שיש לי חיבה מועטה מדיי לדברים שמזוהים עם גבריוּת (אני אוהב לשתות ולשחק כדורסל, אבל חברת גברים קשה לי, מילואים היה סיוט), ובכלל אל גברים לצערי יש לי מאז שאני זוכר את עצמי הרבה פחות סבלנות וקשב. לא בשל יחס הייררכי כלשהו, אלא בדיוק להפך, היכרתי בימי חיי מעט מאוד גברים שניתן היה ללמוד מהם משהו; מנשים בכלל הרבה יותר קל לי ללמוד.
    פעם גיליתי עובדה שמאוד הפתיעה אותי: כמעט כל חבריי הקרובים (הגברים) גדלו כבנים יחידים במשפחה של בנות, או בלווית אחות ואם, ועם אביהם בקושי התראו (או שנפטר בילדותם), כלומר הם גדלו ללא דמות-אב-דומיננטית או לא נמצאו בקשר טוב עם אביהם. אף פעם לא ראיתי את זה עד שחבר סיפר לי שאביו נפטר כשהיה בן שנה בערך, והוא גדל כמעט אך ורק בחברת נשים. פתאום זה גרם לי לפקוח עיניים ולגלות שאיכשהו יצא שאין לי חברים שהיתה להם דמות אב יוצאת דופן, או שרואים את הגברים כמין דומיננטי.

    • mooncatom Says:

      שועי יקר,
      זה מרגש וגם מעניין מה שאתה מספר.
      אבל זה בהחלט לא מפתיע אותי :-)

      מה שכן מפתיע זה חוסר החיבה שלך לורג'יניה וולף,
      זה כאילו לא יכול להיות שמישהו לא יאהב אותה,
      אבל כנראה שאנחנו לא צריכים להסכים על הכל,
      זה היה יכול להיות מאוד משעמם.
      לגבי סימון למשל,
      אני בדעתך,
      מעריכה אותה כחלוצה והוגה פמיניסטית,
      פחות כסופרת ועוד פחות כאישה.

      ת ו ד ה.

    • עדו Says:

      שועי. כחובש צבאי לשעבר אתה לא מאמין כמה חובשות אמרו לי במפורש ש'בנות זה עם מגעיל' ושהן מעדיפות לטפל בגברים. המאצ'ואיזם הבסיסי של גבר מקשה עליו להתבכיין ליד חובשת ולעשות הצגות ואילו לחיילת אין בעיה כזאת.

  3. שוֹעִי Says:

    מיכל, מוירג'יניה וולף, אני יכול להעריך משהו בהתבוננות הייחודית שלה; ספרותית: חלקים מ"אל המגדלור" וכמה סיפורים ואפילו קטעים מ"מכלול הסיפורים הקצרים" שלה; את "חדר משלך" ואת "אורלנדו" אני יכול להעריך
    כמעט אך ורק בשל החלוציות. כמו נניח "על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל,
    או "מרי אזרחי" אל הנרי דיוויד תורו או "איש העולם" של רלף וולדו אמרסון. את כולם אני מעריך בשל היותם חלוצים, קולות נדירים בזמן, ולאו דווקא על שום כתיבה ספרותית יוצאת דופן (ב'וולדן' של תורו יש כמה פיסקות שהם ספרות יפה לכל דבר ועניין).

  4. שוֹעִי Says:

    מיכל, כדאי לקרוא את "על החירות" ואת "שעבוד האישה" לג'ון סטיוארט מיל, גם כי זהו גבר שהקדיש את יצירותיו הנודעות ביותר לאשתו הארייט וטען שהיה לה חלק שווה ביצירתן, וגם מפני שהיה אחד מהגברים המערביים הראשונים שהתעוררו לעניין זכויות נשים ושיויונן [כנראה בהשפעת בת זוגו] (-:

  5. אורית לוי-לידר Says:

    מיכל, יקרה.
    שמרתי לי את ההקדמה של סימון דה בובואר, כי היא כל כך תמציתית ותחסוך לי המון הסברים בעתיד. כאילו מישהו סיכם מה שאני חושבת על שחרור האישה. וזה מה שמדאיג…

    למקרא הטקסט הזה, נראה שהפוסט-פמיניזם שלנו הוא תהליך ארוך ארוך ומתפתל. אם כך היא כתבה בתחילת שנות החמישים, אויה. אויה.

    לפחות אפשר לשמוח בכך שחלקנו כבר רואות כך את העולם (ואולי גם כמה גברים…), מה שמן הסתם לא היה נכון בזמנה.

    11 חודשי אשה מוצלחים שיהיו עד מרס הבא. וחג שמח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: