כג' בניסן
:
…. …… … …… ….
…. … … … … …,
.. …. …. …. .. ….,
…. …. …..
[ התעוררתי עם הדבר הזה מנגן לי בראש אז כתבתי אותו עיוורת מהר מהר ויותר מאוחר כשרציתי לראות מה כתבתי כי מה שמנצנץ בחושך לפעמים מתגלה כממש לא מבריק באור וגיליתי שעל אותו דף עצמו נעשה כבר לפני כמה ימים אותו מהלך בדיוק התעוררות מנגינה כתיבה בלי לראות וזה מרגיז או מפחיד או מפחיד וגם מרגיז שהשורות האלה הן המשך ישיר לגמרי של השורות ההן ]
:
… ….. …. ….. …. .. … …. …..
… … …. …. ….., … .. .. …,
… … …. .. … ….. ….
.
[ אז עכשיו בסדר הנכון ]
:
אני כל כך רוצה עכשיו לדעת מה אתה עושה עכשיו
והאם אתה זוכר אותי עכשיו, ואם כן אז איך,
וזה ממש כואב לי בגוף הרצון הזה.
.
כי אצלי שמורות לפחות ארבע תמונות שלך
ובכל אחת מהן אתה גבר אחר,
כי הגוף זוכר אחרת מן העין,
והיד אחרת מהפה.
.
תגים: שירה
3 באפריל 2013 ב- 20:20 |
מיכל יקרה, שיר נהדר. מה שיפה ונורא בגעגועים זה שקשה לגרום להם ללכת לדרכם.
3 באפריל 2013 ב- 21:12 |
ונורא, בעיקר :-)
תודה שועי יקר.
4 באפריל 2013 ב- 14:42 |
מיכל יקרה, "כי הגוף זוכר אחרת מן העין"…
געגועים הם סוג של כאב רפאים הנובע (כמו מעין) מאיבר שחסר בגוף
4 באפריל 2013 ב- 14:50 |
נכון,
כאבי פנטום,
פנטום האופרה,
אופרה של געגועים
:-)
תודה דודו.
4 באפריל 2013 ב- 14:56 |
הבית השני הוא ממש שיר מקסים וחושני בפני עצמו.
4 באפריל 2013 ב- 14:59 |
זו באמת היתה התלבטות שלי,
אם הם ביחד או לחוד,
ואני עדיין לא בטוחה שלחבר היה נכון,
ואני שמחה שאת חושבת בדרך השניה!
תודה שלומית.
4 באפריל 2013 ב- 17:10 |
אוי מיכלי.
כל כך.
שוב אני נוכחת, שכאשר זה מדבר נכון, זה מדבר להרבה אנשים.
לפעמים מנגינת הגעגוע קונקרטית לגמרי. הוא מוחש, כמו אוויר, כמו חושך, כמו גוון של זעפרן או קינמון בתוך הטעם.
וככל שאנחנו כואבים את היותו, לא היינו מוכנים לחיות בלעדיו: גרעין של מהות.
5 באפריל 2013 ב- 14:35 |
אורית יקרה איך את נכנסת בעובי הגרגיר.
תודה לך כי את מבינה.
ושתדעי, אני דווקא מוותרת זה לא כיף.