במקום שאי אפשר לגעת

כז' בניסן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה

זה כמו הדבר הזה שיש לנו באמצע הגוף, הפופיק, הטבור שלנו, זה שחיבר אותנו פעם למקור ועכשיו הוא שם ואנחנו מסביבו. אז יש לי דבר כזה בנפש, בפופיק של הנשמה, שממנו היא נולדה ועכשיו הוא בלתי נגיע לחלוטין. הוא המקור אבל אני לא יכולה לדבר עליו, עדיין לא ממש. ללכת מסביב, להציץ מבחוץ, ללחוש לתוך החושך לפעמים אבל לא הרבה יותר מזה.

עד גיל שלושים וארבע חשבתי שהשואה היא פרק יחסית צדדי במשפחה שלנו, כי סבא וסבתא שלי ברחו מפולין לפני שהכל נשרף ואמא שלי נולדה ברוסיה ששם הם הסתתרו במשך המלחמה. מה שלא ידעתי זה שאמא שלי נולדה לאנשים אחרים וארבע שנים לפני. וזה היה סוד. מה שלא ידעתי זה שהשואה נמצאת לי בפופיק, ככה, פשוט וגולמי.

          "… בנובוגרודק הוציאו הרוצחים הגרמניים גזר דין כללי של מוות לכל יהודי המקום. תחת משמר של ז'נדרמים חמושים מכף רגל ועד ראש הובלו כל התושבים היהודים אל מקום ההריגה המוקף והסגור, שבכמה מקומות הוצבו בו מכונות ירייה…"

מתוך עיתון תנועת הנוער גורדוניה, פברואר-מרס 1942 (יד ושם)

כולם. כמעט.

איך אחרי כל זה, שרדה תינוקת בת שנתים, קשה מאוד להסביר. את סיפור הנס הזה אספר פעם, כשימצאו לי היכולות הנפשיות והספרותיות הראויות. בינתיים רק אומר שהיא שרדה, היא אומצה על ידי מי שהיו לסבא וסבתא שלי, שגם הם איבדו את רוב משפחתם בשואה, והיא כאן.

אמא

            בת ארבע.

הדסה | הודיל הרכבי.  גלינה | גליה וילנסקי.  גליה שטיינר | אמא שלי.

תגים:

13 תגובות to “במקום שאי אפשר לגעת”

  1. ido2267 Says:

    וילנסקי? אמא שלך אסטונית במקרה? עוד יתברר שאנחנו קרובי משפחה.

  2. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, זה מרגש. שולח חיבוק (גם דורות אחורה).

    עידו, כל הסבים והסבתות שלי יצאו מן האיזור שבין וילנה לגרודנו (הורדונה), חלק מן הערים חלק מן העיירות. נדמה לי שבסוף נצטרך להקים עם מיכל איגוד וילנאים.

  3. עדה ק Says:

    התחלתי להגיב כמה פעמים אבל אני לא יודעת מה להגיד. רק אולי, כמו מעליי, חיבוק.

  4. דורית Says:

    עוד שנה. עדיין נדמה שחלמתי. עדיין לא נתפס ומנסה לדמיין בכוח. אולי השנה אבין. כנראה שלא.

  5. מאיה Says:

    ואני מנסה בכוח לא לדמיין

    • mooncatom Says:

      דורקה ומאיקה,
      האחיות האהובות שלי,
      שעות כתבתי 'אמא שלי'
      ומחקתי ו'אמא שלנו' והחזרתי וחוזר חלילה.
      אבל אתן הרי מבינות שהתכוונתי שלנו.
      ואני נעה על הציר בין שני הדברים האלה
      כל הזמן: דמיון, מציאות, היה או לא היה,
      היה, אבל איך היה, וכן הלאה.

      נתחבק ביום שישי,
      יום המתים השנתי שלנו.

  6. David Palma Says:

    נדמה לי הקו הדק והבלתי ניראה
    בין שלי לשלנו כל כך קשה
    למעבר. הלוך. וחזור. כל שנה
    ואין ניסים, ישנם רק מקרים

  7. avivitmishmari Says:

    אי אפשר באמת להבין, או לשאת את הכאב הזה, רק לבהות בתצלומים האלה ולהיקרע. וכל החיים החדשים שהצמיחו השורדים האלה, גם זה עניין מפליא ומרעיש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: