תנועת המבט

יח' באייר 

מה שכבר היה ועבר יכול להיחוות כהחמצה או כזיכרון מתוק, אבל דבר אחד הוא כמעט תמיד: נסלח. נכון? בדרך כלל בזיכרון ניטל העוקץ האמיתי והמרחק מאפשר ראייה רחבה יותר שממנה גם אנחנו אולי טעינו, גם אני אולי הגזמתי, גם הוא אולי לא היה כל כך ככה או אחרת, ובכלל אם זה לא היה כל כך עצוב זה יכול היה להיות מצחיק. בעצם זה ממש מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו.

אני לא נוסטלגית, ככה אני חוזרת ואומרת למי שמעז להגדיר אותי ככזו. אני לא באמת מתרפקת על העבר ולא הייתי חוזרת יום אחד אחורה. אבל בעבר, כמו בשדה מוקשים לא מסומן טמונים רגשות שאותם אני נוצרת, ושהם בתורם יוצרים אותי, ובגללם אני אוספת דברים. כן, כבר דיברתי על זה. אבל היום אני הולכת עוד צעד קטן ומדגימה.

1

היום אני שמה כאן שלוש תמונות של שלושה דברים מתוך מה ששמרתי שנים רבות. בראשונה אפשר לראות את השם שלי והייתי עושה לכם חידון אילולא זה היה כל כך מופרך שאין נפש בעולם שתצליח לנחש. חתיכת הקרטון הזו ששמי מודבק עליה ושרוך שחור משתלשל ממנה, נגזרה מתיק העבודות שאיתו ניגשתי לבחינות בבצלאל. בחיי, נכון מדהים? היא הולכת איתי מבית לבית כבר שלושים שנים.

ואם זה שריד מקודש, אז גזיר הנייר הבא הוא סוג של מגילה גנוזה. זהו איור מאיוריה של חברתי מירב שתופס בדיוק אכזרי את שתינו, בנות העשרים ושש, חורשות הלוך ושוב את הקו האווירי שבין הבתים שלנו כשאני דוהרת בחצאיתי והיא מתנחשלת בגופייתה. הדבר היחיד שהיא הגזימה הוא הפרש הגבהים ביננו, חוץ מזה הכל נכון. כולל שלושת הנקודות המופיעות על צווארוני והשלוש שעל הכיס, שאם הייתם מתקרבים הייתם רואים שאלה שתי שלישיות של שושנים קטנטנות. מירב כבר הקדימה את זמננו בדבקותה בכפכפי אצבע ואילו אני הייתי נאמנה לבירקנסטוק המון שנים. את כל מה שמירב כתבה מסביב לדמויותינו הצועדות בסך, כלומר השטויות שאנחנו טוחנות, אני לא מגלה. יש גבול לרמת הטמבליות שאני מוכנה שתדעו עלי.

2

ומכיוון ששמתי גבול אז אני חייבת מיד לעבור אותו ובצילום הבא אני חושפת בכל זאת טמבליות נוספת שלי, בתירוץ קלוש של הומור חולני. לא אוסיף מילה, הדף הזה ששמור איתי כבר שנים רבות אומר הכל. זה עותק ששמרתי כמובן, היה אחד שניתלה על לוח המודעות של הבניין.

3

שלושת הדברים האלה ועוד אלפים כמותם שוכנים כבר בפח מיחזור הנייר, כולם חתיכות עבר שבדיוק כמו שהוא נקרא, כבר עבר ואיננו. אני מצרפת עוד שני צילומים שנקראים 'קיפוד ופנורמה של בית'.

הקיפוד וחלק ניכר מהחפצים בצילום הולכים איתי צפונה, אבל הקומפוזיציה הזו שבה ניצבו בשנה האחרונה כבר לא קיימת יותר. לשבת ליד השולחן הכתום ולהביט ימינה אל הקיפוד ואז ללכת עם העיניים שמאלה עד מגירות הברזל, זאת תנועת מבט שכבר לא אעשה.

4

5

16 תגובות to “תנועת המבט”

  1. ido2267 Says:

    "שלך הבניין" צריך להיות 'של הבניין' לא?

  2. David Palma Says:

    את בטח מרגישה עכשיו כמו עוף החול

  3. ענת Says:

    זהו, אני פריקית שלך. כ"כ מתחברת לרשימות הויזואליות שלך! וחשבתי שלמרות שנפרדת , לא נפרדת , כי תיעדת כדי לא להיפרד.. 

    • mooncatom Says:

      הו הו!
      איזה כיף לשמוע כאלה דברים :-)
      ואיך עלית עלי, כן זה תיעוד.
      ותבואי תמיד, ברוכה הבאה.
      תודה ענת.

  4. עדה ק Says:

    ואני תוהה איך הגיב הבניין :-)

  5. ריבי Says:

    ניטל הדיבר מפי…

  6. orrit Says:

    בדיוק גמרתי לקרוא ובא לי להאנח מעונג. אבל מאוחר. מי יודע מה יתלו עלי השכנים.

  7. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, לראשונה הבנתי על מה צועק ההוא על הגשר של אדוורד מונק אוי גיוולד!! (הוא לא ישן בלילות בגלל שכנותיו).

  8. ido2267 Says:

    טוב התלבטתי אבל בכל זאת אני אוסיף ואומר ש:
    "בל דבר אחד הוא כמעט תמיד: נסלח. נכון?"
    ממש לא.

    • mooncatom Says:

      כמעט? לא?
      אני מגלה להפתעתי שהזמן מאפשר לי לסלוח
      גם לכאלה שלא האמנתי שאוכל.
      אבל מה אני יודעת על עוול אמיתי?
      אולי לא סבלתי מכזה?
      תודה עדו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: