טו' בסיוון
חלק גדול, אולי אפילו את רוב החיים שלי, ביליתי בלהסתגר. חייתי בחלונות ובתריסים מוגפים ולמרות שתמיד אהבתי את הטבע, כנראה פחדתי מדי לתת לו להכנס. ודווקא גדלתי במקום כפרי בין שדות ופרדסים, אבל כנראה שהנשמה שלי בפחדה מהעולם סגרה את הטבע בחוץ כדי לגדול מבפנים.
זה שאני כאן עכשיו, גרה באוהל הזה באמירים, זה שלב מאוד חשוב ומתקדם במהפיכה שעברתי בשנים האחרונות. אני בפנים ואני גם בחוץ, הכוכבים שסיפרתי עליהם אתמול, אמירי העצים וההרים המציצים מכל חלון, הקולות והצלילים והריחות, הכל חוץ ופנים.
גם פרחי הרימון שחלקם כבר התחילו את המטמורפוזה המשגעת שלהם בדרך להיות רימונים, וגם הוורדים שקיבלתי לחנוכת הבית הפרטית ביותר. גם קערת הפקאנים שבצד הזה של החלון הגדול וגם הכינרת שניבטת אלי מצידו האחר, מהחוץ הרחוק שהוא מאוד בפנים וקרוב.
סלט מחשבות 
24 במאי 2013 ב- 13:31 |
את רואה את הכתם הלבן אחרי רצועת העצים שבאה אחרי השטחים החשופים. זה אני מנפנף לשלום
24 במאי 2013 ב- 13:36 |
והנה אני
מנופפת בחזרה,
רואה?
תודה לך שכני.
24 במאי 2013 ב- 16:05 |
"מסתגרת"
זה ממש לא מה שהייתי חושב עליך.
24 במאי 2013 ב- 16:50 |
איזה יופי עדו!
התגובה שלך אומרת לי שני דברים:
1. המהפיכה שעברתי הצליחה מעל למשוער,
2. כנראה שזה באמת מתאים לי, טבעי ונכון.
תודה, אני שמחה.
25 במאי 2013 ב- 10:21 |
כינרת מהחלון! איזה כיף לך.
25 במאי 2013 ב- 12:50 |
נכון עדה?
לא להאמין,
והנה באמת היא שם, יפה כל כך.
והרי הגולן, ממש כמו בשיר,
הושיטי יד וגעי בם.
ת ו ד ה.
25 במאי 2013 ב- 13:18 |
יש לי חבר שיש לו שטיח בכניסה לפני הבית. ותמיד לפני שהוא יוצא מהבית הוא משפשף טוב טוב את הנעליים בשטיח כדי לא לכלכלך בחוץ
25 במאי 2013 ב- 13:49 |
זה טוב.
אחד הדברים שאני מודה עליהם להורים שלי,
זה שלימדו אותי שאדמה וחול הם לא לכלוך.
וכאן יש כל כך הרבה מהניקיון בחוץ,
שאני מקווה שיכנס לי לבית וללב.
ת ו ד ה.