בתכלת ובאבן

יט' בסיוון

אחד הזכרונות היקרים ביותר לליבי, הוא השבוע הזה שהיה חוזר בכל שנה, החל בילדותי המוקדמת ועד גיל ההתבגרות. שנים רבות שבכל קיץ הייתי מבלה שבוע שלם בחברת סבא וסבתא שלי. הסבים שלי שהיו שניהם מורים, היו נוהגים לשכור חדר בצפת לכל חופשת הקיץ. האמצעים היו צנועים מאוד וכמוהם גם הדרישות, זה מן סידור כזה שהיה מקובל אז. אנשי צפת היו משכירים חדרים בביתם, לכל נופש או זוג נופשים חדר, וכולם חולקים מטבח. בבוקר היינו הולכים אל 'גן המצודה' שיושב על ראש הר במרכז העיר. כל כך אהבתי את המדרונות אפלולי הירק שלו, שהיה בהם ריח של חוצלארץ יחד עם טעם של סברסים.

בגן המצודה

סבא שלי היה משחק שח-מט עם חברים ואני מביטה, סבתא היתה מדברת עם חברות ואני מקשיבה. בדרך הביתה היינו קונים עוף בגריל עם צ'יפס, מה שנחשב לשיא הפינוק האפשרי. סבא שלי היה רושם אותי לספריה למשך השבוע הזה, אז בכל יום אחר הצהרים היינו הולכים להחליף ספר. היה לנו גם ביקור בבריכה וסרט אחד לפחות. בערב הם היו יושבים עם חברים תחת הגפן במרפסת, ואני כבר במיטה כמעט ישנה, אבל עדיין מאזינה לניגון היידיש של משחק הקלפים.

הבית האחרון שבו גרנו היה בקריית האמנים, שהיתה אז מקום מנומנם למדי ולא מגרסת התיירות שפגשתי השבוע כשנסעתי לחפש את מחוזות הזיכרון של ילדותי. מצאתי את הסמטה ושמחתי לראות שהיא נשארה שקטה ויפה. הלכתי בין אבן ותכלת בין גפן ורימון, וירדתי במדרגות והשתדלתי ללכת לאיבוד.

2

3

4

5

6

7

8

9

10

אבל בדרך חזרה אל המכונית היה שלט שהזמין אותי בחזרה אל העולם, או יותר נכון אל בית העולם, ואל עוד זיכרון יקר. סמיכות התאריכים הדהימה אותי. איך הגעתי לכאן אחרי יותר משלושים שנים, כמעט ביום המצוין על האבן, בשבוע הזה המקולל שבו הלכתי מהלוויה להלוויה. אני זוכרת אותו טוב אבל אני לא רוצה לדבר עליו בכלל. הנחתי אבן קטנה וכתר רימון שכבר לא יהיה לפרי.

1

18 תגובות to “בתכלת ובאבן”

  1. דורית Says:

    דמעות בעיניים. ריח של פיתה שרופה קלות על הכיריים. את יודעת איזה סרט ראיתי אתו שם? לא תאמיני – "סיפור הפרברים". היה מופלא.

  2. דורית Says:

    וגם, לא זוכרת אם סיפרתי לך, לפני שנה או שנתיים היינו במצודה. הייתי כל כך סקרנית לראות את המקום שהיה לי ברור שהאדרתי בזכרונותי. זה היה עצוב. עזובה מוזנחת ואין זכר למשפחות, לדשאים, לזקנים עם השחמט. ובכל זאת יפה.

    • mooncatom Says:

      אוי דורקה,
      קודם כל באמת שכחתי לציין שגם את בתורך קיבלת מנת צפת משלך, הקטנות כבר לא, נכון? ובאמת חיפשנו איך לעלות למצודה ומשום מה כל העליות היו סגורות ובסוף אמרתי שבטח עדיף שלא אגיע לשם ואתאכזב… תודה אחותי על התוספת של הפיתה :-)

  3. ido2267 Says:

    יצא לך להיות בקפה 'מול ההר'? אני הייתי ילד בקיבוץ מחניים בשנים 69-73 וגם אצלי שיא הפינוק היה צפת. בקפה מול ההר הייתי מקבל גלידה ואני זוכר היטב את הציור של גלידה ענקית שפילים עושים עליה סקי תלוי על הקיר (לא רחוק מהדוידקה אם אני לא טועה).
    פעם אחת ראיתי שם כובע עם ציור של דונלד דק ונורא רציתי אותו אבל לא אמרתי כלום. כשחזרתי לבית הילדים בערב חיכה לי הכובע על הכרית, הסתבר שאבא שלי נכנס וקנה אותו בלי שארגיש. אחד הזכרונות הטובים שיש לי ממנו.

    • mooncatom Says:

      לא זכרתי את הקפה הזה, אבל חיפשתי וגיליתי, כמה הולם… שהוא היום מסעדת בשרים. נו שוין. הגלידה שלך כל כך יפה כזיכרון, וגם הכובע. סיפור מתוק כמו הר גלידה עם פילים :-) תודה עדו. (אה, וגם מצחיק, אתמול במקרה הייתי במחניים, ואכלתי חומוס בראש פינה)

  4. lorestene Says:

    אני יודעת שזה לא קשור, לעתב ולזכרון וליופי ולכתרי הרימון. אבל התמונה הזו של סבא וסבתא לך ושלך, לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה שם. הקצה של התמונה, הגזור, הלבן, כמו שהיו עושים בפוטו של פעם, מונח על המשטח שנראה כמו פרקט, ולכן נדמה היה לי שהלבן זה קצה השטיח הנפגש עם הפרקט… כאילו בתוך הבית יש הרחבה של חוץ בשחור לבן.

  5. ריבי Says:

    שבוע ביליתי שם בצפת בשנה אחת שבה אבא שלי חזר בשלום ממלחמה שלקחה 6 ימים… היתה בריכה עם אי קטן במרכזה שממנה אפשר היה לקפוץ למים, "מרי פופינס" בערב (אפילו שראינו כבר קודם…) ושמלה לבנה מנוקדת נקודות אדומות קטנות בתוספת סוודר-כי קריר בערבים. ריגשת מיכלי.

    • mooncatom Says:

      וואו,
      כמה דברים מוכרים,
      כמו נורות קטנות שנדלקו לי במוח,
      הבריכה, הסרט, הסוודר.
      ריגשת בחזרה ריבי,
      ת ו ד ה.

  6. שוֹעִי Says:

    מיכל יקרה, צפת היא צפת (וב-16 שנים האחרונות היא גם חלק קבוע מחיי), וכמובן שלכן אני מזהה היכן הצילומים. מה שגרם לי להיזכר הוא דווקא משחק הקלפים של סבא וסבתא. היו לי סבא וסבתא משלי שהייתי די הרבה אצלם בחופשים (זאת אומרת כשלא נמצאתי אצל חברים)– והם היו מארחים אחת לשבוע כמה חברים, שאני זוכר היטב, זה היה חלון, כמו שכתבת אל עולם של תרבות, שכבר חמק ועבר, ותודה שלרגע החזרת.

    • mooncatom Says:

      נכון שועי,
      זה זיכרון נורא יקר המשחקי קלפים האלה,
      בצד הזה הם היו ביידיש, ובצד השני בגרמנית.
      ת ו ד ה.

  7. תמי ברקאי Says:

    מיכלי זה פוסט כל כך יפה.
    בדיוק דיברתי עם כמה אנשים על אהבה של סבתות (סבא לא ממש יצא לי לחוות). הזכרת לי שני זכרונות שונים שהתערבבו. אחד, חופשים שבהם נסענו כל המשפחה למלון רימונים בצפת, והשני הימים בהם היינו אני ואחי ישנים אצל סבתא ומקבלים פינוקים פשוטים שאז בהחלט הרגישו מיוחדים ומופלאים.

    • mooncatom Says:

      אהבה של סבים וסבתות יש בה משהו כל כך פשוט וחופשי,
      חופשי מחובה לשני הצדדים, חופשי לאהוב ככה בגדול.
      אני שמחה תמי שהוספתי עוד נדבך של זיכרון חם,
      ת ו ד ה.

  8. מאיה Says:

    כמה מרגש, פתאום תמונה של סבתא… עשה לי קווץ' בלב

  9. אמא Says:

    תמונה מרגשת! אתם נראים שלושתכם מאושרים.חיוך כזה של סבא היה די נדיר
    אצלו. רק הנכדות הצליחו להעלות אותו על שפתיו.וכמובן בעיקר את.

    • mooncatom Says:

      מאיקה,
      אימאל'ה,
      אהובותי.

      אנשים שלא היו קלים וחייהם לא היו קלים,
      אבל ידעו לתת לנכדות שלהם אהבה נקיה שכזו,
      אני יודעת שזכיתי.

  10. עדה ק Says:

    זיכרונות הילדות מעוררי געגוע, וסמטאות האבן עם התכלת (תמיד תכלת, פעם הסבירו לי למה ושכחתי) יפות כל כך, וכתר הרימון שכבר לא יהיה לפרי נוגע ללב.

    • mooncatom Says:

      כחול, ככה הסבירו לי פעם,
      קשור בשמים, בטוהר, בעיני מלאכים,
      אלה שישמרו על הבית מפני השטן האורב מבחוץ.
      ותודה עדה גם על זה שהבחנת בכתר הרימון.
      ת ו ד ה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: