השריפה הראשונה שלי

יב' בתשרי

ביום הכיפור הזה בערו הכבשנים ביתר שאת. כבשן השמש וכבשן הנפש, הכל בער. אמנם לא צמתי אבל נפשי מצאה לה את כור המצרף הקטן שלה ונשרפה לה, בשקט בשקט. ממש לקראת סופו, הפיל עלינו היום הקדוש והחם ביותר בשנה, הפתעה יוקדת נוספת. זה התחיל כמו משהו רחוק ובאשליה שניתן לחיסול מהיר, והמשיך בהבנה שכל הוואדי באמצע הישוב בוער. אז גם הבנתי שאין לי ברירה ושיכול להיות שעלי להתחיל להתכונן לפינוי אפשרי.

1

אני נלחצתי קצת. הילדה בכתה ואמרה: זאת השריפה הראשונה שלי. האבא צחק: אתן היסטריות. סליחה, אמרתי, אני לא היסטרית ולא בטיח. זאת השריפה הראשונה שלי גם. ומה אגיד לכם. אם נקלעים לסביבת שריפה, עדיף לא לעשות את זה בבית מעץ ובד. נכון? נכון.

2

מהרחוב למטה עלו קריאות מגפונים: התושבים מתבקשים לפנות את הבתים. מפנים את הישוב. לא התכוונתי ללכת אם לא יכריחו אותי, אבל מה אם יכריחו? הכנתי תיק בשבילי, ואת הכלוב ואוכל לחתולה. ואז התחלתי לכעוס. באמת. הרגש העיקרי שליווה אותי בשעות הקרובות היה כעס. מה זה צריך להביע שאני צריכה עכשיו לחשוב מה מהדברים שלי חשוב להציל? מה זה צריך להגיד לי שאני מנתקת את המחשב דבר ראשון ושמה בתיק, ולמה שכחתי את המחברת הגדולה, את הארגזים עם חומרי הכתיבה, ניירות ניירות ניירות, ומה עם הסריגות שעמלתי עליהן ושיש לי תכניות בשבילן, ומה, מה, מה עם כל הדברים היקרים ללב האנשים שהאוהל שייך להם? ומה השטויות האלה לכל הרוחות. וסליחה עם הרוחות כי הן באמת היו לטובתנו הפעם. אילולי נשבו לכיוון דרום מזרח היה החלק של הכפר שבו אני גרה עולה באש כולו. רק גיץ אחד תועה וביתי היה הופך לאפר.

.

3

הערב הלך וירד, מטוסים הלכו ובאו ופרקו את מטען החומרים המכבים שלהם בתנועה חיננית ומדויקת, האור הלך והתמעט והאוויר מלא בריח העשן. לא היה חשמל, העצבים היו מתוחים, אז הדלקתי נרות ועישנתי סיגריות ושמרתי על הבית מגיצים. כן, לא יכולתי שלא לחשוב על האש, הטובה והמיטיבה והמפחידה והמכלה, שכבר אמרו עליה הכל, אבל לשבת בקירבה כזו אליה, זה עוד לא יצא לי.

תעצבנתי. כעסתי. המטוסים כבר לא באו, אבל עד השעות הקטנות של הלילה עלו וירדו הכבאיות המסורות והיה ברור שיש עוד עבודה רבה. רק בשלוש בלילה כשהקצתי מאיזה רחש וראיתי מעלי את קורות האוהל מפוייחות והדלקתי את האור בגרון ניחר ובהולם נוראי בלב וידעתי שזה רק תעתוע של האור, ושהנה הנה הוא, זה שהסתתר כל הזמן ונתן לאישה הבוגרת לנהל את הרגע ביעילות, לצאת לצלם, לנסות לישון. הנה הוא הפחד.

.

4

16 תגובות to “השריפה הראשונה שלי”

  1. עדה ק Says:

    חשבתי עלייך כששמעתי בחדשות. אכן פחד. טוב שנגמר בשלום, ואיזה צילום יפה כאן בסוף.

  2. ido2267 Says:

    פחד? אחרי אסון הכרמל אני הייתי רץ משם בתחתונים עם החתול ביד.

  3. ריבי Says:

    אוי… זה לא "סתם" פחד זה פחד מוות. מזל שהכל נגמר טוב.

  4. איריסיה קובליו Says:

    שריפה זה כואב. אימא קאלי מבקרת באמירים ביום כיפור. ועם כל הכאב לצימחיה ולחי בתוכה, זה גם מבורך. טוב שלא היה בלגן גדול מזה. כפרה…

    • mooncatom Says:

      אמא קאלי יקרה,
      מה חטאנו מה פשענו,
      למה זעמת ככה?
      ובאמת מזל שככה נגמר,
      בלי שום אבדות משום סוג כאן לבני האדם,
      רק חבל, חבל על הצמחיה והחי שבתוכה.
      תודה איריסיה.

  5. gily Says:

    היה לי העונג המפוקפק לבלות בקירבת שריפות רבות..ובכל פעם זה מרגיש כמו סוף העולם

  6. David Palma Says:

    מיכל אין כמו אש כדי להתחבר למקום, ברוכה הבאה (-:

  7. שוֹעִי Says:

    לא שמעתי עד עכשיו. נשמע מלחיץ להפליא. נניח כשנורים טילים/רקטות הסיכוי שמשהו אכן ייפגע הוא קטן להפליא. כאן, כאשר הכל תלוי בשרירות הרוח והחומרים המתלקחים, זה הרבה יותר מפחיד.
    יום לשים סיגריה בזווית הפה ולשאול את היער אם יש לו אש.

  8. mooncatom Says:

    נכון שועי.
    נכון,
    נכון,
    וגם האחרון,
    נכון :-)
    תודה על ההבנה.

  9. הילה Says:

    הזדהתי,
    עברתי לאמירים בראשון לחודש
    ולא כך תכננתי את קבלת הפנים :-)
    זה היה ממש מפחיד אבל, הייתה שם השגחה עליונה,
    ללא ספק, השריפה הענקית פסחה על כל הבתים,
    כאילו יד אלוהים היתה שם באותו היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: